כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

אודם בחורף פרק 25

היא מתקרבת אלי ומניחה את השפתיים שלה על שלי.. היא מנשקת אותי, עם שפתיים קרות, מרעידה את כל העולם שלי.

שתיים בלילה אני שוכב במיטה על הגב, העיניים שלי כבדות אבל המוח מסרב ללכת לישון..
עושה לי בכוונה, מתגרה בי, מעלה בי תהיות ומחשבות, שירים שקופצים, הוא מתעתע בי, גורם לי לדמיין אותה, גורם לרצות אותה, כל חלק ממנה ומהנפש הטובה שלה..
בשלב מסויים אני מצליח להכריע את המוח ומעלליו ונופל לשינה שתבוא אל קיצה ממש עוד מעט..

כשהשעון שלי מלצל בלי הפסקה, הדבר היחיד שבא לי זה לזרוק אותו על הקיר..
אני בקושי מצליח לזוז, בקושי מצליח לשלוח אליו יד כדי להשתיק אותו, אני מרגיש כבד..
אני מרגיש לא טוב..
כאילו המיטה שלי מסתובבת בלי לעצור והקירות רוקדים.
אני מרגיש רע, ממש רע..
כוסאמק, זה לא הזמן להיות חולה, יש מלא עבודה..
אני מנסה להתיישב במיטה ומרגיש איך הבטן שלי מתהפכת, מרגיש את הראש כבד ואת העיניים מתגלגלות.
אני לוקח נשימה עמוקה ומנסה לקום, הגוף שלי רועד, אני מת מקור ואני בקושי מצליח לעמוד..
אני גורר את עצמי למקלחת ופוגש את האסלה מקרוב..
אני שוטף פנים ואני נראה כמו רוח רפאים ומרגיש כמו אחד שפירקו אותו, פאק!
הכל כואב, מה זה החרא הזה?!
אני בקושי מצליח לחזור למיטה ולהתיישב עליה, לוקח את הטלפון ומחייג לאחי.
"ליאב"
"הופה התעוררת לבד, זה כבר טוב"
"איזה טוב, אני גמור!"
"מה יש לך אתה נשמע חצי מת?"
"אני לא מרגיש טוב"
"אתה צריך משהו? להביא לך משהו?"
"תביא לי מד חום"
אני אומר בקושי ונישכב על הצד, בקושי מצליח לנשום..
אחרי כמה דקות הוא מגיע ונכנס אליי לחדר..
"מה יש לך?
אף פעם לא ראיתי אותך ככה, אתה בסדר?"
"זה שום דבר בטח סתם איזה וירוס"
"קח תמדוד"
הוא מניח לי את המד חום בפה ואני מרגיש שהגוף שלי לוהט מבפנים, שהמוח שלי כל כך שורף, אני מרגיש את הלשון שלי רותחת מעל המד חום הקר..
מרגיש כל רעידה של הגוף הכואב שלי..
המד חום מצפצף ואני משחרר אותו מהפה שלי ישירות לידיים שלו..
"כמעט ארבעים אחי, אתה חייב לראות רופא"
"בלי רופאים"
"מה בלי רופאים?
אתה מעולף עם קרוב לארבעים מעלות, אתה חייב רופא שיבדוק אותך"
"ליאב.."
אני אומר ומרגיש איך העיניים שלי מתגלגלות לתוכי, אני מאבד את עצמי וכמעט נעלם, אני מחזיק את עצמי..
"איתמר, איתמר!"
הוא עומד מעליי, מנער לי את הראש וזה רע ואין לי את הכוחות לענות לו ולהגיד לו שיפסיק, אז אני אוסף את עצמי ופוקח את העיניים..
"אני לוקח אותך לרופא"
"לא!
תביא לי בקבוק מים ותלך"
הוא מתיישר אחרי שהשכיב אותי כמו שצריך וכיסה אותי כמו ילד.
מסתכל עלי ואני מנסה להישאר ערני, עד כמה שאני יכול.
"אני לא מבין איזה מן יצור מוזר אתה"
אני שותק והוא יוצא מהחדר וחוזר אחרי רגע עם בקבוק מים גדול ואופטלגין.
"קח תשתה את זה"
"תכף אני אשתה, לך תעזור לאבא תגיד לו שעד מחר אני חוזר"
"באיזה דמיון אתה חי, שאתה חושב שמחר אתה כבר חוזר?!
תבלע את הכדור ותשתה מים, תנוח.
אני אמסור לאמא שאתה מעוך"
אני מהנהן לו עם הראש, כדי שישתוק וילך, הוא מאוורר לי טיפה את החדר ויוצא..
אני מנסה לנשום, לשחרר אוויר ולא מצליח, מרגיש כל חלק בגוף, כל עצם, כל שריר.
לעזאזל, מה שייך עכשיו שאני חולה, מה היה כזה דחוף לתת לי את זה עכשיו?!
כשאני מתמרמר עם עצמי, אני מרגיש לאט איך הגוף מרפה את עצמו על המיטה, מרגיש את הראש טובע בכרית, מרגיש איך המוח העקשן שלי נכנע לחולי, אני מרגיש את עצמי נעלם, נופל לשינה..
"איתמר..
איתמר אתה שומע אותי?"
אני שומע את הקול של אמא שלי ופותח חצי עין בקושי..
"מה קורה מאמי שלי?"
"הכל בסדר"
"בוא תבלע את הכדור"
"אמא..
את יודעת שאני לא לוקח כדורים"
"איתמר אתה רותח!
זאת הפעם השלישית שאני כאן והחום לא יורד כבר כמה שעות, זה מסוכן, בבקשה קום תבלע את הכדור"
"אמא, אני בסדר.
אני לא בולע את הכדור!"
אני מתעקש לא לקחת את הכדור, אני לא אחד של כדורים ודחפו לי מספיק אחרי..
לא, לא אני לא יכול להיכנס לזה עכשיו..
אני מגרש את המחשבות מהראש, מנסה להסתובב לאמא שלי ומרגיש איך הכל עולה לי שוב..
אני קם מתנדנד ומגיע לשירותים, דייט מספר שתיים עם האסלה, רק שאין לי מה להקיא, כי גם לא שתיתי..
אני שוטף פנים, מנסה לסדר את עצמי קצת, מנסה לאסוף איכשהו את השיער שלי, שהתפזר לכל כיוון..
"איתמר אתה לא נראה טוב, בבקשה ממך!"
"אמא, די נו!"
אני מתיישב לידה במיטה והיא מניחה את הבקבוק בין הידיים שלי.
אני מרים אותו עם ידיים רועדות ושותה כמעט חצי ממנו, מרגיש שלא שתיתי שבוע..
"מה השעה?"
"כבר שלוש בצהריים"
"ישנתי מלא, לא יכולתי לזוז"
"אתה צריך לחזור למיטה"
"אני צריך להוציא את צ'יף.."
"כבר הוצאתי אותו פעמיים, תחזור למיטה"
"איפה הוא?"
"אצלנו בבית"
"תביאי אותו יותר מאוחר"
"בסדר, תעלה למיטה קדימה!
שמתי לך מרק במטבח, אתה רוצה שאביא לך לכאן?"
"לא, אני לא מסוגל לאכול, אני אשתה מים ויותר מאוחר אני אקח לי.."
"בסדר, אני אחזור עוד מעט"
"טוב.
תודה אמא"
היא מעבירה את היד שלה על הפנים שלי, מפחדת להתקרב מדי לילד הקר שלה שרותח עכשיו..
מפחדת שארחיק אותה כמו כל פעם שרק ניסתה לחבק את הפחדים שלי..
אני מנסה לחייך אליה ושוב מרגיש איך הגוף שלי מותש וכנוע..
כשאני שומע את דלת הבית שלי נסגרת בעדינות, אני מנסה להושיט יד לטלפון אבל אין לי כוח להתאמץ ומוותר, נרדם ושוקע שוב להזיות שבאות עם החום הזה שלא עוזב אותי..
הזיות מטורפות, זה מרגיש אמיתי..
הכל מרגיש אמיתי.
הבכי שלו כשהוא לא רוצה ללכת, שהוא מתחנן לא למות..
החיבוק שלו אמיתי והקול שלו מרגיש כאילו הוא כאן..
אני יודע שאני חולם, אני יודע שהוא לא באמת מדבר איתי ומספר לי מה עובר עליו, אני יודע שהוא לא באמת פה איתי.
אני יודע שהעשן שיוצא לו מהפה לא אמיתי ושהסיגריה שהוא נושך בין השיניים, לא אמיתית..
אני יודע..
אני יודע שאני הוזה אותו..
לא בא לי שהוא יעלם לי, לא בא לי שילך.
בא לי לשמוע עוד ממנו..
איתמר, הוא לא אמיתי, זה הכל בדמיון שלך, כמו תמיד, זה רק בראש שלך!
מתוך החום וההזיה עליו, אני יודע שאני חייב להפסיק עם זה אחרת אשתגע..
אבל אני לא מצליח להוציא אותו מהראש, אני מתגעגע אליו, לימים איתו, לסודות שחלקנו, לקשיים שאיתם התמודדנו מגיל קטן, תמיד ביחד..
אני קורא לו..
"חכה!
עוז! חכה!
חכה לי!"
אני צועק, צורח אליו כדי שיעצור ויחכה לי שאגיע אליו, אבל הוא מתעלם ממני, מפנה לי את הגב ונעלם..
"עוז!"
אני צורח ומרגיש ידיים תופסות את הכתפיים שלי, מצמידות אותי למיטה ואני בקושי מצליח להתנגד..
"איתמר תרגע!
הכל בסדר, זה רק עוד חלום!"
אני שומע את הקול שלה אבל לא מצליח להבין כלום, הכל מעורפל.
היא מחזקת את האחיזה שלה, גורמת לגוף שלי לא לזוז, מדברת אלי בשקט, מזיזה את הערפל הצידה.
"זה רק עוד חלום, איתמר!
אני פה, הכל בסדר..
אני פה!"
השקט שלה, של הקול שלה והמילים שלה, מצליח להרגיע את הרוחות.
"אתה יכול לפקוח את העיניים?"
"בקושי.."
אני עונה לה בקול שבור, צרוד וכואב..
"תנסה.."
לוקח לי כמה רגעים להצליח לתת את הפקודה הזאת למוח אבל בסוף אני פוקח אותן בקושי..
"היי רומאו.."
"היי"
"מה יש לך.. ?"
"חום.."
"בלעת כדור?"
"לא לוקח כדורים.."
"בטח שכן, קום אני אעזור לך"
"לא מיכאלה, אני לא לוקח כדורים, זה רעל"
"גם האוויר שאנחנו נושמים מורעל"
"אני לא לוקח כדורים"
אני אומר תוך כדי נשימות כבדות והיא מסתכלת עלי ומרימה גבה.
"ילד עקשן!"
אני משחרר גיחוך קטן והיא שולחת יד קטנה למצח שלי, מלטפת, מצמררת..
"אתה חם.."
"יעבור לי"
"אני יכולה לטפל בך קצת?"
"כולי שלך"
אני אומר ומרגיש איך הלב שלי מתרגש ממנה..
היא מתקרבת אלי ומניחה את השפתיים שלה על שלי..
היא מנשקת אותי, עם שפתיים קרות, מרעידה את כל העולם שלי.
הריח שלה חודר לי לגוף וזה מספיק לי..
היא מתרחקת וקמה, יוצאת מהחדר וכשהיא חוזרת, היא חוזרת עם קערה ומטלית..
"את לא צריכה לעשות את זה"
"זה בסדר, תן לי לנסות להקל עליך עם החום"
היא מרגיעה אותי עם הנוכחות שלה, עם הידיים שלה ועם הטוב הזה שיש בה.
היא מניחה לי על המצח מטלית לחה וזה גורם לי לרעוד, כאילו מחזיר לי את התחושה בגוף שנעלמה אחרי כמה שעות עם החום..
"איתמר.."
"מה.. ?"
"גם אתמול חלמת עליו.. ?"
אני לא יודע מה היא שמעה, לא יודע מתי היא נכנסה, סביר להניח שאם לא היה לי חום, הייתי מגיב כמו אתמול ולא משנה שדיברנו על זה..
"איתמר.."
היא מעירה אותי מהמחשבות שצצלתי אליהן..
"כן.."
"אתה תמיד חולם עליו?"
"כן.."
"מי זה עוז?
מי הוא בשבילך?
למה אתה חולם וצורח בגללו.."
היא שואלת ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי..
"עוז היה החבר הכי טוב שלי..
גדלנו ביחד, למדנו ביחד, עשינו הכל ביחד..
בצבא היינו ביחד, היינו בפעילות מבצעית, הוא היה יד ימין שלי והוא מת בגללי!"

****************
בוקר טובבבבבב לכולם..
רומאו, רגנאר, חתיך הורס וכובש/ איתמר שלנו, חולה..
מסכןןן צריך לטפל בו..
הוא פלט משהו..
חושבים שהוא יספר לה יותר?!
ספרו לי מה אתם חושבים..
שיהיה לכם יום מקסים ורגוע!
אוהבת מלא
נתראה בפר הבא אהבות מיוחדות שלי
♥♥♥♥♥

V D עקוב אחר V
שמור סיפור
לסיפור זה 10 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Aviya Braham
Aviya Braham
את כישרון❤
הגב
דווח
V D
V D
תודה מהממת שלי♥♥
הגב
דווח
guest
ממהההמממםםםםם!!!
הגב
דווח
טען עוד 18 תגובות
כותבי החודש בספרייה
V D
תחזרי כבר..
תחזרי כבר..
מאת: V D
אהבה מדומיינת..
אהבה מדומיינת..
מאת: V D
אודם בחורף פרק 31
אודם בחורף פרק 31
מאת: V D
אודם בחורף פרק 28
אודם בחורף פרק 28
מאת: V D
סיפורים אחרונים
הסופשים האלה
הסופשים האלה
מאת: גוקרית .
 לא מוסיפים סופה להוריקן - פרק 39
לא מוסיפים סופה להוריקן - פרק 39
מאת: נועם קאוץ
תכאיבו לי בבקשה לאיטים קרובות
תכאיבו לי בבקשה לאיטים קרובות
מאת: Virtual hug #
פרק ארבעים וארבע
פרק ארבעים וארבע
מאת: שיר פיליבה
המדורגים ביותר
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
מאפייה בלב
מאפייה בלב
מאת: Yoav Rehavi
היפה והחיה
היפה והחיה
מאת: Liel Shmuel
מומלצים מהמגירה
מה זאת אהבה?
מה זאת אהבה?
מאת: האביר שבלב
הצעקות של השקט
הצעקות של השקט
מאת: Liel Shmuel
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni Nassi
ניצחת את החיים
ניצחת את החיים
מאת: SHALEV PERETZ