כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2 1

יש לי הכל- פרק 14

קרסתי על הרצפה בשירותים, כשאני משקשקת ומרוחה בקיא

תוכן עניינים 1. יש לי הכל- פרק 12. יש לי הכל- פרק 23. יש לי הכל- פרק 3+44. יש לי הכל- פרק 55. יש לי הכל- פרק 66. יש לי הכל- פרק 77. יש לי הכל- פרק 88. יש לי הכל- פרקים 9+10 9. יש לי הכל- פרק 1110. יש לי הכל- פרקים 12+1311. יש לי הכל- פרק 1412. יש לי הכל- פרק 1513. יש לי הכל- פרק 1614. יש לי הכל- פרק 1715. יש לי הכל- פרק 1816. יש לי הכל- פרק 1917. יש לי הכל- פרקים 20+2118. יש לי הכל- פרק 2219. יש לי הכל- פרק 2320. יש לי הכל- פרק 2421. יש לי הכל- פרק 2522. יש לי הכל- פרק 2623. יש לי הכל- פרק 2724. יש לי הכל- פרק 2825. יש לי הכל- פרק 2926. יש לי הכל- פרק 3027. יש לי הכל- פרק 3128. יש לי הכל- פרק 3229. יש לי הכל- פרק 3330. יש לי הכל- פרק 3431. יש לי הכל- פרקים 35+3632. יש לי הכל- פרק 3733. יש לי הכל- פרק 3834. יש לי הכל- פרק 3935. יש לי הכל- פרק 4036. יש לי הכל- פרק 4137. יש לי הכל- פרק 4238. יש לי הכל- פרק 4339. יש לי הכל- פרק 4440. יש לי הכל- פרק 4541. יש לי הכל- פרק 4642. יש לי הכל- פרק 4743. יש לי הכל- פרק 4844. יש לי הכל- פרק 4945. יש לי הכל- פרק 5046. יש לי הכל- פרק 5147. יש לי הכל- פרק 5248. יש לי הכל- פרק 5349. יש לי הכל- פרק 5450. יש לי הכל- פרק 5551. יש לי הכל- פרק 5652. יש לי הכל-פרק 5753. יש לי הכל- פרק 5854. יש לי הכל- פרק 5955. יש לי הכל- פרק 6056. יש לי הכל- פרק 6157. יש לי הכל- פרק 6258. יש לי הכל- פרק 6359. יש לי הכל- פרק 6460. יש לי הכל- פרק 6561. יש לי הכל- פרק 6662. יש לי הכל- פרק 6763. יש לי הכל- פרק 6864. יש לי הכל- פרק 6965. יש לי הכל- פרק 7066. יש לי הכל- פרק 7167. יש לי הכל- פרק 7268. יש לי הכל- פרק 7369. יש לי הכל- פרק 7470. יש לי הכל- פרק 7571. יש לי הכל- פרק 7672. יש לי הכל- פרק 7773. יש לי הכל- פרק 7874. יש לי הכל- פרק 79 75. יש לי הכל- פרק 8076. יש לי הכל- פרק 8177. יש לי הכל- פרק 8278. יש לי הכל- פרק 8379. יש לי הכל- פרק 8480. יש לי הכל- פרק 8581. יש לי הכל- פרק 8682. יש לי הכל- פרק 8783. יש לי הכל- פרק 8884. יש לי הכל- פרק 8985. יש לי הכל- פרק 9086. יש לי הכל- פרק 9187. יש לי הכל- פרק 9288. יש לי הכל- פרק 9389. יש לי הכל- פרק 9490. יש לי הכל- פרק 9591. יש לי הכל- פרק 9692. יש לי הכל- פרק 9793. יש לי הכל- פרק 9894. יש לי הכל- פרק 9995. יש לי הכל- פרק אחרון

פרק 14: סליחה

ככל שהימים עוברים, יותר אנשים יודעים את "הסוד" שלי. אבא הבין מהר מאוד שהיחסים של איתי ושלי עלו על שרטון אם חזרתי לגור בבית ושאל מה קרה. יובל חשב שאיתי בגד בי ובזמן שהייתי חנוקה במיטה, שמעתי אותו מעלה כל מיני ספקולציות. אבא לקח את הבשורה קצת קשה, אבל בסוף השתכנע שאני עושה את הדבר הנכון, גם אם זה יעלה בכך שאהיה לבד. הוא היה משוכנע גם שאיתי יחזור. יובל הפך להיות מרושע ואמר: "לא יכול היה להיות טיימינג גרוע יותר להיכנס להיריון, יא הורסת קריירות."
עדי נסעה לדרום קוריאה דרך לימודי המזרחנות שלה, ורותם הייתה בדיכאון מהפרידה שלה ושל דין, ולכן לא סיפרתי לאף אחת מהן. לטליה סלחתי מהר מאוד, וסיפרתי לה איך הגיב החבר "האהוב" ושאין לה במה לקנא.
איתי עצמו לא יצר איתי קשר בכלל. תהיתי אם הוא באמת התכוון לכך שאעזוב את הדירה או לא, אבל בטח כשהוא חזר מהאימון הוא הבין שאכן עשיתי זאת. שביט, אמא שלו, התקשרה אלי פעמיים וסיפרה שאיתי עצמו בהלם בשיחה הראשונה. היא התחננה כל השיחה שאעשה הפלה ואם צריך הם ישלמו על כל טיפול שצריך בעתיד כדי ששוב ניכנס להיריון כשיגיע הזמן (או אם נצטרך אם הפריות/ אם פונדקאית), ואני עמדתי על שלי כל השיחה. לא היה קשה לנחש ששמעון כועס וזועם על הנכד העתידי. שמעתי אותו רק אומר שאני "אגואיסטית" לפני שהשיחה התנתקה וששביט לא הצליחה ב"משימה" להציל את איתי ממשהו שהוא לא רוצה. בשיחה השנייה, היא סיפרה שהיא נסעה לדירה לבד, בלי שמעון, וניסתה לגרום לאיתי לחזור לדבר איתי ולקבל את ההחלטה שלי. היא ללא ספק הייתה יותר רכה מהגברים במשפחה שלה, אבל זה לא עזר. איתי נעלם (ברשתות החברתיות הוא עוד הופיע בתמונות עם חברי הקבוצה ונשותיהם ברומא, היה שם לבד במזרקת האהבה סביב המאוהבים).

אחרי שאני מוצאת את עצמי כמעט נופלת בדרך מהמקלחת לחדר שלי, ד"ר תבור ממליצה שאשתדל לצאת כמה שפחות מאזור החדר שלי עד שהסחרחורות יחלפו לחלוטין. המצב כן השתפר, כמעט ולא הרגשתי מעופפת כמו בהתחלה. הבחילות אמנם עוד היו פה ושם, והתיאבון שלי חזר, אבל לא לדברים מוזרים וחשקים כמו שאמרו.
כשטליה מגיעה אלי אחרי הלימודים, אני מרגישה הרבה יותר טוב. החברה שלה גורמת לי להרגיש טוב. היא תולה את המעיל שלה על כיסא המחשב שלי אחרי ניעור קל. "איזה מבול בחוץ, את לא מבינה."
"לא יצאתי מהבית כבר איזה שבועיים, אני חושבת." אני מציצה מהחלון, אכן יורד גשם חזק. "ויש לי חשק לסושי."
"סושי פחות, אסור לך." טליה מחייכת אלי ומנופפת בנייד שלה. "אבל הזמנתי לנו פיצה-טוסט כמו שהיית אוהבת בתיכון."
"גדול!" אני מחייכת חזרה ונעמדת מול המראה שבחדר שלי. "הקוביות לא נעלמו לי, את יודעת?" אני מרימה את החולצה.
"זה מה שמדאיג אותך?" טליה נעמדת לידי ומסתכלת לי על הבטן. "יש לך גנים טובים, את, שתדעי."
"חשבתי שתהיה איזו גבעה קטנה או משהו." אני עוצרת את הנשימה והצלעות שלי יוצאות בחוץ עד שאני נחנקת. "כלום. שבוע שביעי כבר."
"את יודעת מה הגודל של העובר שלך עכשיו?" טליה רוכנת אל התיק שלה ומוציאה את אחד הספרים. היא מדפדפת מהר בין הדפים ונעצרת על איור אחד.
"כשראינו את הסרט "ג'ונו" אמרו לה אז במרכז של ההפלה שיש לעובר ציפורניים, זה נכון?" אני מתיישבת על המיטה ובוהה באיור. עדיין לא ממש השקעתי מחשבה או התחברתי למה שפספוס של גלולה אחת גרם, הייתי יותר עסוקה במה שנקרא "מסביב".
"אני יודעת שברגע זה ממש מתחילות להיווצר לו או לה הפנים." טליה מתיישבת לידי ומצביעה על אחת הפסקאות.
"מתפתח חלל הפה, העפעפיים ותחילתו של האף," אני מקריאה בקול ומתחילה לצחוק. "ויש לו זנב!"
"הזנב הזה יעלם מין הסתם בהמשך. את לא מבינה איזה קשה זה לזכור את הכל. החומר לא ממש מוחשי, והאיורים הם כזה סבבה, לא ממש מסייעים, אם להיות כנה." היא מניחה את הראש שלה על הכתף שלי. "אולי תתני לי להתכווץ ולהיכנס לך לבטן? אני מבטיחה שאעשה פחות בלאגן ממה שהוא או היא עושים. רואים שירדת במשקל קצת, וזה לגיטימי בהתחלה של ההיריון."
"את לא רוצה לחיות בבטן שלי, תאמיני לי. אני אפילו לא יודעת אם הוא..." אני מוחקת את החיוך ומשפילה את המבט לרצפה.
טליה מזדקפת. "מה קרה? מה הוא... ?"
"אמא של איתי קצת ערערה לי את הביטחון. את חושבת שאני אהיה אמא טובה?" אני קמה וסוגרת את החלון. ברור שלא קר לי בגלל מזג האוויר, כי אני לבושה בפיג'מת צמר. קר לי כי יש בי עוד מחשבה קטנה לחזור לאיתי, מה שאומר שאצטרך לוותר על... אני לא רוצה את זה, אבל אני מתגעגעת לאיתי. מתגעגעת לשיחות שלנו, למגע שלו, לשינה המשותפת ולקום בבוקר צמודה אליו, למסעדות, לנסיעות באוטו, להגעה שלו הביתה אחרי המשחקים...
"את תהיי אמא נהדרת." טליה קמה ומחבקת אותי. "עם איתי או בלעדיו."
"ו... אם הוא יתאהב במישהי אחרת בזמן הזה?" אני לא יודעת למה אני משתפת את התחושות שלי דווקא איתה. אם רותם לא הייתה במצב רגיש, הייתי מעדיפה לספר לה.
"אז הוא דושבאג." את המילה האחרונה היא אומרת עם מבטא, וכשהיא רואה שאני לא צוחקת, היא עונה בשאלה: "למה את חושבת שהוא יתאהב במישהי אחרת? הוא יודע שאת כאן ואת נושאת את הילד שלו."
"אז למה הוא שותק?" אני שואלת. ואז גם טליה שותקת.

באותו לילה אני מתעוררת, מקיאה את נשמתי ונשכבת על הרצפה בשירותים. אמא ואבא מתעוררים לפנות בוקר, מוצאים אותי משקשקת ומרוחה קיא ולוקחים אותי למיון. מחברים אותי לאינפוזיה שם ואחרי נדידה בין מספר חדרים ובדיקות, אמא מגיעה לכיסא בסוף המסדרון בו אני נמצאת. "סתיו, איך את מרגישה?"
"יותר טוב. אני רוצה הביתה. אפשר לנתק את זה?" אני מרימה את העיניים אל החוט שמשתלשל משקית שקופה גבוהה תלויה על עמוד אל תוך הוריד שלי.
אמא מציצה בשעון היד שלה. השעה תשע בבוקר. אבא חזר לעבודה, ואני רוצה שגם אמא תלך. "הרופא התורן חושב שכדאי שתישארי לאשפוז עד מחר. לא ממש רוצים לקחת סיכונים, את מבינה?" היא מדברת בשקט.
"זה בסך הכל בחילות בוקר שיוצאות משליטה. גם קייט מידלטון סובלת מזה." אני משעינה את הראש על הקיר ומרגישה איך העיניים שלי נעצמות. "שמו לי משהו בפנים? אני מרגישה מטושטשת."
"כמה קילוגרמים ירדת בשבועות האחרונים, את יודעת?" אמא מתיישבת לידי. "תפסיקי לשחק עם האינפוזיה, עובדה שזה גורם לך להרגיש טוב יותר, אז כנראה התרופה משפיעה."
"הרופא מעמיד עובדה או שהאשפוז בקרב המלצה?" אני מרגישה שאנחנו מפתחות דו שיח של חירשים. "תלכי לעבודה ותחזרי בערב עם בגדים למקלחת. אני אסתדר כבר."
"בטוח?" המילה האחת הזו של אמא נשמעת עם הרבה הקלה. אני מהנהנת. אמא ואני הולכות חזרה לאחת המחלקות בבניין היולדות וממעיטות במילים. כשלוקחים אותי לחדר בו אשהה ביממה הקרובה, אני משכנעת את אמא שבסדר שתלך. היא אכן עושה זאת ונותנת לי חיבוק. "נבוא אפילו אחרי הצהריים."
"הילדה שלך תהיה בסדר, תחשבי שהיא נסיכה. גם לקייט מידלטון יש בחילות בוקר חזקות," אומרת האחות.
אני מתחילה לצחוק. "רואה, אמא?" אמא מחייכת חיוך קטן, ואני לא מבינה למה היא לא הולכת כבר. חבל שתבזבז זמן במקום שתהיה בעבודה. "למה את מחכה?"
"את רוצה שאני אספר לאיתי? שאת בבית חולים?"
"הוא גם ככה לא יבוא. חבל על הזמן שלך ושלו," אני עונה ומתחילה להתקדם בעקבות האחות.

בחדר שאני מתאשפזת בו יש בחורה שמבוגרת ממני בשנתיים. קוראים לה בר, והיא שאלה עלי יותר שאלות מאשר סיפרה על עצמה.
"את פה לבד?" אני מכסה את עצמי בשמיכה הלבנה והדי מחממת ומסתכלת עליה. היא כאן כבר משלשום וכנראה התרגלה לבהייה בתקרה ופתאום מוזר לה לחלוק חדר עם מישהו.
"בעלי איש עסקים ובשווייץ עכשיו. ההורים שלי גרים בירושלים, אז קצת קשה להם להגיע כל יום," היא עונה ומניחה יד על הבטן שלה. "לא חשבתי שלהיות בהיריון יהיה כל-כך קשה. את בכלל לא נראית בהיריון."
"אקח את זה כמחמאה." אני נושמת עמוק כשאני מרגישה סוג של צרבת עולה אל הגרון. איך יש לי בגוף עוד משהו להקיא? בין נשימה לנשימה אני נרדמת.
ההורים מגיעים בערב עם יובל. אמא אמרה שהיא לא סיפרה לאף אחת מהחברות, כמו שביקשתי, אבל לאיתי כן. "הוא לא היה פה?" אמא נשמעת מאוכזבת.
"לא." אני נוברת בסלסילת השוקולדים שיובל הביא לי למרות שאני לא אוכלת כלום. "הוא אמור היה לבוא?"
"הוא כתב לי שהוא יגיע." אמא לא יודעת שהיא גורמת לי לצפות למשהו שלא יקרה. "הוא לא כתב לך כלום?"
"לא." אני עונה את אותה תשובה.
באגדות, או אולי בסדרות של אמא, איתי היה נכנס לחדר וכולם היו מחבקים אותו, והכל היה בסדר. במציאות אני עוברת את הלילה עם תרופה נוגדת בחילות והקאות אחרי שסיפרתי לאחות על הצרבת שיש לי ומרגישה מטושטשת יותר ממה שהייתי בבוקר.

קול צעדים מוכרים וכבדים מעירים אותי ממה שנראה ומרגיש כשינה עמוקה. אני מנסה להילחם בעפעפיים שלי שנסגרים מעצמם, אך לשווא. משהו בי מקווה שהצעדים האלה שייכים לו, ואכן הקול שלו מופיע.
"אתה חבר שלה?" בר שואלת. מעניין מה השעה אם היא ערה.
"כן." איתי עונה ושואל בקול חסר ביטחון, "היא בסדר ממה שראית?"
"בטח ישנה חזק. מסטלו אותה בגלל הבחילות." בר כנראה יוצאת מהחדר כי אני שומעת צעדים קלילים ואז מישהו מתיישב לידי.
כף היד הענקית של איתי עוטפת את שלי. הלב שלי מתחיל לפעום מהר מתחושת המגע של האצבעות שלו על העור שלי. "אמא שלי אמרה שאני צריכה לבקש ממך סליחה," הוא כמעט לוחש. הוא אומר ממך בלשון זכר ולא נקבה, למי הוא מדבר?
את התשובה אני מקבלת כמה שניות לאחר מכן, כשכף ידו השנייה נכנסת מתחת לשמיכה שעל חלק מהגוף שלי אותי ונעצרת על הבטן התחתונה. המגע שלו חם. אצבע אחת שלו לוחצת על אחד משרירי הבטן שלי, שעוד קיימים. אני מנסה להישאר רפויה. הוא מגחך. "זה מצחיק אותי לדבר אליך ואני מרגיש את הקוביות של סתיו עדיין." הוא חוזר על עצמו ממקודם, "אמא שלי אמרה לי לבקש ממך סליחה על זה שאני לא רוצה אותך כרגע. נראה לי מטופש בכלל לדבר איתך ככה, אבל חשוב לי שתדע שאני כן חושב עליך ו... אתה כן תהיה חלק מהחיים שלי, גם אם כרגע דברים לא ממש מסתדרים. אני לא מרגיש מוכן, אבל כן רוצה להרגיש אותך ו... אני מקווה שתסלח לי. וגם שסתיו תסלח לי, כי אני יודע שלהבין היא לא, וזה בסדר."
אני רוצה לפתוח את העיניים ולראות אותו במציאות כבר ולא דרך הטלוויזיה. אחרי הרבה מאמצים, אני מצליחה. "היי." זאת המילה היחידה שיוצאת לי מהפה.
"היי." הגומות שלו בולטות ממש. "איך את מרגישה?"
"זוועה." אני מסתכלת על היד שלו שעדיין מתחת לשמיכה. "יש לו כבר אף, אתה יודע?"
"מה את אומרת?" השפתיים שלו נמתחות. "נראה לי את הולכת להיות כמו הבנות האלה באינסטגרם שאף אחד לא מאמין להן שהן היו בהיריון, את יודעת?"
אני סוג של מחייכת. הוא כל-כך יפה שהוא טבעי. השיער השחור שלו מסודר קצת באמצע ורטוב. אני יודעת שהוא התקלח לפני שבא לכאן, אני מריחה עד לאיפה שאני יושבת. "מה איתך בימים האלה?"
"הכל רגיל." הוא נשמע קצת קר פתאום.
"תוך כמה זמן אתה מהמר שהוא יעבור אותי בגובה?" אני מנסה להקל עליו ועל האווירה.
"כשהוא יהיה בן יום." איתי מוריד את היד שלו מהבטן שלי, אבל כף ידו השנייה עדיין עוטפת את שלי. "איך אצל ההורים?" הוא בולע רוק ומסתכל לי בעיניים. הן עצובות.
"קשה." אני לא במרחיבה במילים, כמוהו.
הייתי רוצה שהוא יגיד שאחזור לגור איתו והכל יהיה בסדר, אבל הוא רק מהנהן ולאחר מכן אומר, "ישנת חזק."
"לא מאחלת לך להקיא חודשיים רצוף." עדיף לי להעמיד פנים שלא שמעתי כלום.
"כן, אה." הוא מנגב את זווית העין שלו עם אחת מאצבעותיו.
"אתה בסדר?" יש לי תחושה שהוא נהיה רגיש.
"נכנס לי משהו לעין," הוא מדקלם את הקלישאה הידועה.
"אה." אני מסתכלת בתוכן ורואה שהן מבריקות. פתאום אני מתחילה לרעוד, והוא שם לב לכך.
"את בסדר?" הוא קם בפתאומיות ומזכיר לי כמה גבוה הוא. "לקרוא לאחות?"
"אני רוצה להתחבק איתך." כשקר לי ונהיות לי צמרמורות, אני מרגישה את החולשה הכי גדולה. "אני מתגעגעת."
תוך שניות הלסת שלו ננעלת, והעיניים חוזרות להיות אטומות, חסרות כל. "אני צריך ללכת," הוא אומר.
"מתי תהיה הפעם הבאה שאראה אותך?" אני רוצה לקפוץ מהמיטה ולא לעזוב אותו אף פעם. אני לא מוכנה לפרידה הזאת, לטווח הלא ידוע הזה.
איתי מנגב שוב את זווית העין שלו, ואני כבר מבינה שהוא בוכה ומסתיר זאת. הוא יוצא מהחדר לא לפני שהוא אומר: "סליחה."
אני נשארת על המיטה ומרגישה את המגע שלו כאילו צרוב לי בעור. הריח שלו עוד מתנוסס בחדר. הדמעות זולגות ושוטפות לי את העיניים עד שאני כבר לא מסוגלת לראות. קשה לי לנשום. אני לוקחת את הנייד ומסתכלת על התמונה האחרונה של איתי ושלי מחויכים ומאוהבים מלפני חודש בערך, באוטו בדרך ליום ההולדת של תמיר. מתחיל לכאוב ולשרוף לי בפנים כשאני מתחילה לעכל שככל הנראה מה שדמיינתי כתסריט רע יקרה, ואני אשאר לבד. איתי ואני לא נחזור.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 5 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
JOHN SMITH
JOHN SMITH
תותחית! :)
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
תודה
הגב
דווח
guest
איזה פרק עצווב!!!!!!
הלוואי שהיא תתחזק ובסוף הוא יחזור על 4 ויצטרך להרוויח אותה..
מקרים כאלה לא רחוקים מהמציאות לצערי:/

והכתיבה שלך מדהימה! אני ממש נהנית לקרוא:)
הגב
דווח
טען עוד 9 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 102
להילחם בשבילו- פרק 102
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 82
יש לי הכל- פרק 82
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 101
להילחם בשבילו- פרק 101
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 87
להילחם בשבילו- פרק 87
מאת: שלכת כותבת מהלב
סיפורים אחרונים
איך להכיר כוסיות
איך להכיר כוסיות
מאת: מרינה בר
מכתב אמיתי שמסכם שנה
מכתב אמיתי שמסכם שנה
מאת: חובבנית אלמונית
בחורה של פעם
בחורה של פעם
מאת: chen Shitrit
לילה חד פעמי
לילה חד פעמי
מאת: אור לוי
המדורגים ביותר
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
מומלצים מהמגזין
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
לאן נעלם הנסיך על הסוס הלבן?
לאן נעלם הנסיך על הסוס הלבן?
מאת: שבורת כנף
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay