כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

יש לי הכל- פרק 5

מצפייה במשחק כדורסל של איתי לשיחת בנות מתפתחת לנושא רגיש וכואב

פרק 5: הזדקנו. זקןאיתי מקיים את ההבטחה שלו בימים שאחרי. הוא טוען שלמרות שאני מאתגרת אותו, והוא מאונן על הספה כשאני ישנה, אנחנו לא נשכב עד שלא יהיו לי את הגלולות. רופאת המשפחה שלי אמרה לי בטלפון את מה שכבר הבנתי: אין לה את הסמכות לעשות זאת.
ביום רביעי בבוקר אנחנו נפרדים בנשיקה הכי דביקה שיש לפני שאני מסתלקת לעבודה. הוא טס לספרד למשחק חוץ שיהיה מחר וישוב בשישי בצהריים, ואני לא יכולה לקחת אותו לנמל התעופה, ולכן ייסע במונית. "בטוח שתסתדרי שני לילות לבד?" הוא שואל כשהוא עדיין עטוף בשמיכות (והן תמיד מסתבכות לו ברגליים). אני מעבירה את האגודל שלי על הזקן הקטנטן והשחור שהוא גידל ומהנהנת.
את הלילה הראשון אני מעבירה באלכסון אחרי שקפצתי להורים והעברתי שם את רב הערב. אני לוקחת את טומי לדירה כדי שלא אהיה לבד לגמרי. הכלב שלי ישן במיטה שלנו צמוד אלי, ואם איתי ישמע את זה הוא יתחרפן. ביקשתי מההורים שלא יגידו לו כלום. זאת הייתה בסך הכל הנסיעה השנייה של איתי מאז שעברתי לגור איתו.
ביום חמישי בבוקר טומי מצטרף אלי למשרד, ואבא אוסף אותו משם לבית. אבא שמח על זה שאת טיול הבוקר עשיתי למאפייה וחוטף את שקית המאפים שקניתי לו ברצון. "את רוצה את טומי גם היום בלילה?" הוא שואל.
"הזמנתי את רותם לישון אצלי." אני מרחיקה ממני את הבצקים נטופי השומן, ואבא צוחק.
רותם מגיעה בשעה שבע עם תיק גב חמוד של קנדל+ קיילי וזורקת אותו על השולחן בסלון. "זה היה יום מייגע. אני לא מאמינה מצד אחד שחמישי בא, אבל מצד שני, אני עוד שנייה צונחת לישון," היא אומרת ונשארת בגרבי בובה לבנות.
"אפשר לצאת אחרי שהמשחק של איתי יסתיים," אני אומרת, למרות שאין לי ממש חשק, ומגבירה את חדשות הספורט כשהכתבה על מכבי מתחילה. איתי אפילו לא מוזכר בסוף. לדעתי הוא יהיה רב המשחק על הספסל, אבל אני מעדיפה לא להגיד כלום בקול בשביל לא לנחס אותו.
אני כל-כך מאושרת שאני שומעת ממנה בול את המשפט שאני רוצה לשמוע: "נצא למיטה שלכם ונראה סרט."
מהר מאוד אנחנו עוברות לשיחת בנות אחרי שאנחנו מזמינות אוכל סיני מהסושייה ליד לארוחת ערב. "מסכנות בחורות בהיריון, זה הדבר הכי טעים ביקום," היא אומרת בפה מלא. אני מהנהנת תוך כדי שאני קורעת שקית נוספת של ספייסי מיונז. הטלוויזיה נשארת דולקת על ערוץ הספורט.
"אני מקווה שדין לא ישתולל במסיבת רווקים הזו שלו," רותם משתפת תוך כדי שהיא לוקחת עוד חתיכה. "הספקתי לראות אותו נוסע ישר כשחזרתי מהקורס. היו אמורים לחזור מחר בצהריים חלק מהחבר'ה, אבל הוא חבר טוב של החתן וחבורה מצומצמת נשארת עד מוצ"ש."
"היית אמורה ללכת לישון אצלו מחר?" באופן מוזר, דין כמעט ולא מגיע לישון אצלה. אפשר לספור את הפעמיים שכן על שתי כפות הידיים.
"בטח, ברור. ההורים שלו בברלין ורק אחיו ואחותו בבית. אחיו חייל, מסתגר בחדר או יוצא למסיבות כל היום, ואחותו תיכוניסטית. אז הייתה מביאה חברה לישון אצלה, ביג דיל..."
"אז את מאוכזבת?" אני מנסה לדובב אותה לדבר על רגש. זו משימה ממש קשה. רותם כמעט אף פעם לא מדברת על מה שהיא מרגישה, אלא רק על מה צריך לעשות.
"קצת. חשבתי שנתחיל לקדם את העניין של לעבור לגור ביחד. דין מאוד נלהב מזה, והוא אמר שבגלל שאני הקשר הראשון הרציני שלו וגם הוא שלי, ושנינו עוד גרים עם ההורים, זה אמור להיות תהליך נעים ולא מלחיץ. לא יודעת למה אני נלחצת." היא קמה, הולכת למטבח וחוזרת עם שתי כוסות זכוכית. "קולה?"
אני מוזגת לעצמי. "זה הדבר הכי כיפי בעולם להיות עצמאית. אני פתאום קמה מתי שאני רוצה בלי רעש של ההורים שלי. אני יכולה להזדיין עם איתי בכל מקום בלי לפחד שההורים שלי יכנסו! ו..."
"רובינו לא איתי, בואי לא נשלה את עצמנו," היא לא מסתכלת לי בעיניים. "הוא שחקן כדורסל במכבי ת"א וקנה בית בגיל 20. את הגעת לפה כשהכל כבר היה מוכן, לא התחלת הכל מאפס. זה פי אלף יותר מבעית."
היה משהו בדברים שלה. אני שותקת. צליל הודעה נכנסת קוטע את הדממה. דין שלח לה בווטסאפ תמונות של הבנים ממנגלים ושותים בירות.
"אין חשפנית," אני צוחקת.
"הם בטח ישתכרו וישחקו מי יכניס את הזין מהר יותר לבקבוק זכוכית." היא מחזירה את הנייד למקומו וממשיכה, "אני אפילו לא יודעת מה הצעד הראשון במעבר דירה לבד."
"לחפש דירה?" אני מנסה להישאר דרוכה.
"זה ברור." היא מניחה על השולחן את כוס הקולה. "ההורים שלי אמרו לי לא לדאוג מהשכירות והתשלומים וכו'."
"להרבה אנשים את זה," אני קוטעת אותה. "גב כלכלי מההורים."
"נכון," היא מהנהנת. "אמא שלי רק אמרה שלא נקפוץ מעל הפופיק וגם להישאר בהרצלייה זה בסדר."
"כאילו שאני באה מכפר שמריהו," אני מתחילה להבין את הרמיזה שלה.
"את גרה בשכונה ממש סבבה ברמת גן, בית חדש יד ראשונה וחמש דקות מתל אביב. לא רוצה לחשוב כמה שכירות תעלה פה." היא גורמת לי להרגיש לא נעים.
לא הכי בא לי לפתוח כמה אני עוזרת לאיתי עם החשבונות השוטפים. מזל שהמשחק מתחיל עוד כמה דקות, ואני מנצלת את זה כדי לפנות את האוכל ולרדת למטה לרוקן את האשפה. כשאני חזרה בדירה, רותם כבר בפיג'מה של מוהאנה ועליונית של ניקי ("איפה מצאת אותה?! פאקינג כיתה י'). שתינו יושבות מול המסך ומתעמקות במשחק למרות שאיתי על הספסל, כמו שהנחתי. ברבע השלישי הוא עולה לשבע דקות (הוא העיף את הזקן שלו אעאעאעאע! ) וקולע שתי נקודות ועוד נקודת עונשין אחרי עבירה שעשו עליו. אחת מהשתיים הוא החטיא.
"משחק די בסדר," רותם אומרת כשאני מכבה את הטלוויזיה בסיום. מכבי הפסידה בהפרש של נקודה.
אנחנו נכנסות למיטה של איתי ושלי, ושתינו יודעות שיציאה ירדה מהפרק.
"לחמו עד השנייה האחרונה," אני מאשרת ומחליפה בגדים מהר לפיג'מה גם בחיזוק עליונית. מתחיל להיות קר בלילות.
"אני מתה על המיטה שלכם," היא אומרת ושוקעת בכריות הרבות שיש בעיקר בצד של איתי.
אני צוחקת ונשכבת לידה. "הוא מאמלל אותי עכשיו כי אני בלי הגלולות."
"הרגלת אותו. אשמתך." היא מתכסה ומסובבת את הראש אלי. אנחנו מסתכלות אחת לשנייה ממש בלבן של העיניים ואפשר להרגיש את הנשימות שלנו זו על זו.
"אני רגילה לשכב איתו כל יום ולפעמים כמה פעמים ביום. מחר שבוע והוא אשכרה מצליח לעמוד בזה. אפילו סתם יבש, אנאלי משהו... אין. הוא רואה פורנו." את סיום המשפט אני אומרת בגיחוך.
"רואים שהוא בן 22," רותם פולטת. "דין תיכף בן 26 וכל פעם שאני אומרת לו שיש לי חשק לסקס הוא נעמד כמו טומי. לאחרונה אני הולכת לישון מוקדם, מסכן."
"רואים." אני מקניטה אותה.
"אבל טוב שיש שאת מתעקשת על הקונדומים והגלולות," רותם ממשיכה את קו השיחה. "גם אם אין לך ממש סיכוי להיכנס להיריון."
"אני לא רוצה לדבר על זה." העיניים שלי אוטומטית מתמלאות דמעות.
"נגעתי לך בנקודה רגישה. סליחה." היא מנגבת לי את אותן. "לפעמים אני שוכחת את כל הסיפור... אבל את יודעת, אם יש סיכוי של אחד לאחד עשרה, כמו שאמרה לך הרופאה, אני הייתי בוחנת את שלושת השבועות האלה בלי הגלולות."
"את חושבת שלא חשבתי על זה?" אני נחנקת וחבל שאין לידי כוס מים. טוב, אני בלי הגלולות אז אין צורך בכוס צמודה...
"את לא רוצה להשלות את עצמך." רותם מבינה לבד ומשתדלת לא ללחוץ כשהיא שואלת, "ואיתי לא רמז לך משהו על זה?"
"מה יש לו לומר כבר? הוא חושב עדיין שיש לי בעיות עם המחזור ואם לא יהיו גלולות אני אכנס להיריון. הוא לא מבין ש..." אני מנגבת עם השרוול את האף. "שכנראה לא יהיה לנו ילד בדרך טבעית אף פעם."

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 2 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מושלם!!! המשך
הגב
דווח
חן בנלולו
חן בנלולו
המשך
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 7
יש לי הכל- פרק 7
מאת: שלכת כותבת מהלב
הפרחה שבחייו
הפרחה שבחייו
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 6
יש לי הכל- פרק 6
מאת: שלכת כותבת מהלב
התאהבתי בבחור מהמשרד- פרק 15
התאהבתי בבחור מהמשרד- פרק 15
מאת: שלכת כותבת מהלב
אהבה
כבר לא פוחדת שתהיה לך אחרת
כבר לא פוחדת שתהיה לך אחרת
מאת: אתי בן ארויה
לב רקוב ומקולקל
לב רקוב ומקולקל
מאת: ימית טייב
מוזיקה לנשמה
מוזיקה לנשמה
מאת: מור מורי
אודם בחורף פרק 7
אודם בחורף פרק 7
מאת: V D
סיפורים אחרונים
לא לבעלי לב חלש
לא לבעלי לב חלש
מאת: עלמה שיר
זאת אני, הי
זאת אני, הי
מאת: עלמה שיר
הפעם זה נגמר.
הפעם זה נגמר.
מאת: Eden Pizza
יום אחד תזכרי בי
יום אחד תזכרי בי
מאת: Yoav Rehavi
המדורגים ביותר
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
כנראה שאלוהים אוהב אותי
כנראה שאלוהים אוהב אותי
מאת: someone else
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl