כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

שלום, אני אמה- פרק 35

אמה כאן בשביל לספר לכם הכל, מההתחלה ועד הסוף

חיכינו חצי שעה בציפייה לראות כבר את מאיה. ברגע שהמזכירה אמרה לנו שאנחנו יכולים להיכנס נכנסנו בריצה לחדר שלה. "היי מאיוש" אמרתי עם חיוך ענק וחיבקתי אותה חזק. היא הייתה נראת בסדר, קצת עייפה. "היי. טוב לראות אותכם" מאיה אמרה עם חיוך אבל עניים קצת עצומות. אחרי אדם ואנה חיבקו אותה עם חיוכים גדולים על הפנים שלהם, כולנו שמחנו בטרוף לראות שהיא בסדר. "היי דניאל" מאיה אמרה כשראתה את דניאל נשען על המשקוף של הדלת והיה נירא מובך מעט. כנראה שהוא לא ממש הרגיש קשור לסיטואציה. "מה אתה עומד שם, כנס" הוא נכנס והתיישב על אחד הכיסאות בלי לאמר מילה. "איך את מרגישה מאיה?" אדם שאל "אני בסדר כמו שאתה רואה, חייה" "למזלך, למה האלכוהול שלך יכל להרוג אותך" אמרתי, "טוב את תענישי אותי עכשיו? אני בסדר נכון? זה הכי חשוב" גלגלתי עניים, זה לא אצחיק אותי. היא ראתה את זה כבדיחה אחת גדולה, אבל זה לא. היא סיכנה את החיים שלה, היא יכלה להיפגע מזה מאוד. לפעמים האופטימיות שלה והחיוביות המציקה הזאת, משגעים אותי. לא מבינה איך אפשר לראות הכל בורוד גם ברגעים הכי שחורים. טוב, למה שאני הבין את זה, מדברת הבחורה הכי שלילית עליי האדמות. בקיצור בואו נחזור למתרחש. אנה שאלה את מאיה, "את בכלל זוכרת מה היה שם?" "כן, בערך... אני זוכרת שהייתה את המסיבה של דילן, ושתתי לא מעט. הגיעה מצב שבו התחיל לכאוב לי הראש ממש וגם הקאתי כמה פעמים. ואז בסוף המסיבה כשכולם כבר הלכו נשארו רק כמה אנשים, והתחלנו לסדר אבל בקושי הצלחתי ללכת כי ממש לא הרגשתי טוב, התחלתי להסתחרר... וזהו, הזמן הזה כבר נהיה מטושטש אצלי" "אחרי זה את התעלפת ודניאל לקח אותך לפה" אמרתי, "באמת? תודה דניאל" היא התרוממה קצת והסתכלה על דניאל. הוא מצידו אמר רק "אין בעד מה" בשקט. כאלו זה מובן מעליו. "איפה דילן?" מאיה שאלה את דניאל, "הוא בבית. הוא היה שיכור לא פחות ממך אז הוא לא יכל להגעה. אבל אני בטוח שברגע שהוא יוכל הוא יבוא" "אה, אוקי" היא אמרה את זה עם פרצוף נורמלי לגמרי, לא הבנתי איך היא יכולה להגיב ככה. אני במקומה הייתי מתעצבנת בטרוף אם חבר שלי לא היה מגיעה כשאני בבית חולים, לא אכפת לי אם הוא שיכור או לא.
נשארנו ככה עוד איזה שעה. דיברנו על כל מיני דברים והיה בסדר. הרגשתי טוב בסך הכל, חברה שלי בסדר, הסטראס כבר דיי עזב אותי והמחשבות הנוראיות והמעצבנות שהיו לי עזבו אותי. אה, וגם מאיה הרגישה מעולה, זה בכלל לא הרגיש שאנחנו בבית חולים. הכל התנהל כאלו אנחנו בעוד יום שגרתי ביחד, אבל הדברים קצת השתנו אחרי שאדם היה צריך ללכת, "מצטער שאני נותש אותכם ככה אבל אני צריך ללכת לעבודה". אדם עובד כמלצר, בתקופה שבא גם אני הייתי גם מלצרית הייתי איתו בקשר תמידי בשביל להוציא עליו את התסכולים שלי מהעבודה, משהו שרק הוא היה יכול להבין אותי יותר מכולם בהתחשב בזה שהוא גם מלצר. אבל ההבדל המשמעותי ביננו היה שהוא די טוב בעבודה שלו לעומתי. "גם אני צריכה ללכת, מקווה שתצליחו לשרוד בלי הנוכחות הכובשת שלנו" אנה הודיעה גם וקמה ממקומה, "זה היה קשה אבל נשתדל" מאיה אמרה בציניות. הם חיבקו אותה חיבוקים גדולים והלכו. נשארו רק אני, דניאל, ומאיה. אחרי כמה דקות של שקט דניאל הציעה קפה. הפעם אני הייתי בעניין אבל מאיה בחרה לוותר, וברגע שהוא יצא מהחדר מאיה התנפלה עליי, "את יכולה להגיד לי מה זה הדבר המושלם הזה, ומתי אני אראה כבר התקדמות בעניינים?" "רק ליפני שנייה התעוררת וכבר את קודחת?" "אני באמת מצטערת שאני דואגת לך גברת אמה אבל זה כבר קשה לי מידי לראות אותכם ככה. זה כל כך שקוף שאתם חולים אחד על השנייה אז למה שלא תעשו עם זה כבר משהו? למה למשוך את זה כל כך?" "זה לא כל כך פשוט" אמרתי מתוסכלת, "מה לא פשוט אמה? מה? דניאל מדהים. בחור מושלם, לא פוגשים כאלה כל יום ומי כמוני יודעת את זה. הבחור ההורס הזה בחר דווקא בך שזה בערך הדבר הכי מזלסתי שקרה בכל החיים הנאחס שלך ודווקא עכשיו את בוחרת להתרחק מזה? ממה את מפחדת?!" היא אמרה את זה בשקט אבל היה סוג של צעקה בקול שלה, היא ניסתה להחדיר לי את המילים שלה למוח שלי, "יש דברים שאת לא יודעת אוקי?!" אמרתי לה בעצבים. "מה אני לא יודעת בדיוק?" היא אמרה לי בסקרנות, "אני לא יכולה לדבר על זה" הורדתי את הראש, "ממתי את לא יכולה לדבר איתי על דברים כאלה?" "הפעם לא, זה משהו אישי של דניאל, אני לא יכולה לדבר על זה" "אוףףף! את כזאת מעצבנת! אני כבר באמת לא יודעת מה לעשות איתך אמה" "את לא צריכה לעשות כלום טוב? אני לעומת זאת צריכה ללכת לראות מה קורה עם הקפה שלי" "את מתכוונת ליראות מה קורה עם הבחור שמביא את הקפה שלך" והיא צחקה בשביל ללעוג לי "סתומה" אמרתי בשקט ויצאתי מהחדר כששמעתי את הצחוק המציק שלה. חיפשתי את דניאל בחדר האוכל ואז ראיתי את השער הבלונדיני היפה שלו מציץ ליד מכונת הקפה. אי אפשר לא לזהות את השער המדהים שלו. "היי" אמרתי בשקט ונעמדתי לידו, "לוקח לך קצת הרבה זמן להכין שתי כוסות קפה מסכנות" "לוקח זמן להבין את המכונה המוזרה הזאת שלהם" הוא הרים אליי את הראש וחשף בפניי את העניים הכחולות שלו שהיו כחולות במיוחד עם האור החזק שהגיעה דרך החלון. "אני בטוח שהעברתם את הזמן נפלא בלעדיי" "העברנו, כן. נפלא... לא הייתי אומרת" אמרתי וצחקנו ביחד. "רק התעוררה וכבר מציקה לך?" "בדיוק" אמרתי עם חיוך ולקחתי את כוס הקפה שהוא הביא לי. לגמנו יחד ועשינו ביחד פרצוף נגעל. "אפילו קפה נורמלי אני לא יכולה לקבל פה" אמרתי "לגמרי", צחקנו שוב. התחלנו ללכת בחזרה לכוון החדר של מאיה דיי בשקט עד שאמרתי, "אתה יודע שאתה לא חייב להישאר פה, אתה גם ככה עשית הרבה היום. אין לי בעיה להישאר פה לבד" "זה בסדר, אני לא חושב שאני אצליח להירדם אחרי כל האקשן הזה הלילה גם ככה" והוא חייך. ידעתי שזה סתם היה תרוץ להישאר כאן וזה היה ממש מוצא חן בעניי. הוא כזה מתוק אלוהים!
נכנסנו לחדר של מאיה ואז פתאום הטלפון שלי צלצל, זאת הייתה אימא שלי. "שיט" אמרתי בשקט. "מה קרה?" דניאל שאל, "זאת אימא שלי" ובלי לשמוע תגובה יצאתי מהחדר ועניתי לטלפון, "הלו אימא" אמרתי עם חשש, "איפה את אמה? את עדיין במסיבה הזאת?" שמעתי אותה אומרת בדאגה "לא" "אז איפה את?! אני צריכה להתעורר בלי לראות אותך בחדר? את יכולה להגיד לי בבקשה איפה את נמצאת?" "תרגעי כבר אימא. אני בבית חולים, טוב?" אמרתי מתוסכלת, "בית חולים?! מה, מה קרה? את בסדר אמה?" פתאום היא נשמעה אפילו יותר מודאגת ואני אמרתי מהר ובשקט בשביל להרגיעה אותה, "תרגעי אימא הכל טוב איתי. זאת מאיה, היא התעלפה" "אוי לי. מתי זה קרה?" היא נרגעה. אימא שלי אף פעם לא ממש חיבבה את מאיה. היא חשבה תמיד שהיא ילדה פרועה שלא באמת יודעת מה היא רוצה מהחיים שלה ואנשים כמוה יכולים רק לקלקל אותי. זה שיגע אותי איך שהיא ואבא שלי התייחסו אליה, כי הם לא באמת הכירו אותה, סתם שפטו כמו שהם יודעים לעשות הכי טוב. בקיצור עניתי לה, "בלילה, קמתי מהר ובאתי לפה, מצטערת שלא אמרתי כלום" אמרתי רק בשביל שהיא לא תציק לי. "היא בסדר?" "כן, היא בסדר." אני ידעתי שלא באמת אכפת לה איך היא והיא אמרה את זה רק מתוך נימוס, אבל לא רצית להתייחס לזה יותר מידי. "אוקי. אני הבוא לקחת אותך" "לא אימא לא צריך. אני נשארת איתה פה" "את בטוחה?" "כן אימא, ברור שאני בטוחה" אמרתי עצבנית. השאלה המפגרת הזאת שלה תמיד שיגעה אותי. כאלו שאם היא תשאל את השאלה הזאת, זה שנה אצלי משהו. "טוב, אנחנו מחכים לך" "בי אימא" אמרתי בתסכול וניתקתי מהר, לפחות היא לא שיגעה אותי וניסתה לשכנע אותי לחזור. חזרתי לחדר וראיתי את דניאל ומאיה צוחקים להם, הרגשתי קצת לא בנוח, לא קשורה. "שמחה לראות שאתם נהנים בלעדי" "לא... מה פתאום נהנים. מאוד התגעגענו אלייך אמוש" מאיה אמרה בכוונה ללעוג לי, "מה היה עם ההורים שלך?" דניאל שאל אותי בשקט אחרי שהתיישבתי לידו, "סתם, היא שאלה איפה אני" "אמרת לה שאת כאן?" "כן, ברור" "אחלה" "הלו! אתם פה בשבילי לא?" מאיה הייתה חייבת את הצומי הזה שלה שהיא לא קיבלה בשתי שניות האחורות.
נשארנו ככה עוד איזה חצי מהיום. דניאל לא עזב אפילו לא לרגע, אני הייתי הרוסה מעייפות וגם גבעתי מרעב. אבל לא הייתי מוכנה לעזוב עד שמאיה משתחררת.
"תגידו, אתם מתכוונים ללכת הביתה לישון מתישהו?" מאיה אמרה כשראתה אותנו מפאקים מרוב עייפת מול הפרצוף שלה. "איזה הביתה? אנחנו לא עוזבים אותך פה לבד" אמרתי. "אויש נו באמת אמה. אני מרגישה מעולה, את לעומת זאת עוד שנייה מתה פה. יאללה! לכו הביתה הייתם פה מספיק" "את בטוחה שאת רוצה שנלך? לא היה לך פה משעמם לבד?" שאלתי בשביל להיות בטוחה, לא רציתי לעזוב, עדיין דאגתי לה. "נו ברור. אל תדאגי לי, אני המצא מה לעשות." היא אמרה בחיוך וחיבקה אותי חזק, דניאל התקרב והיא חיבקה אותו גם. זה הרגיש לי קצת מוזר הקירבה הזאת שלהם. בכל מקרה, אני ודניאל סוף סוף הלכנו לאוטו שלו ועזבנו הביתה. אלוהים כמה שהייתי עייפה! כל שנייה הייתה סכנה לתרדמה במכונית של דניאל.
הגענו לבית שלי ולפני שיצאתי הייתי חייבת להגיד, "תודה רבה לך על היום דניאל. גם על זה שעזרת למאיה גם על זה שנשארת וגם על זה... שעזרת לי " את המילים האחרונות אמרתי כשהפנים שלי היו מופנות כלפי מטה. תמיד קשה לי לדבר על זה, גם ליד דניאל. "ברור, בכיף" "זה דווקא לא כזה ברור. אתה... איכשהו תמיד נימצא במקום הנכון ובזמן הנכון ותמיד מציל אותי מהכל. אני לא יודעת איך הייתי שורדת את כל זה אם לא הייתה שם" הרמתי את הראש והסתכלתי עליו, הוא חייך חיוך קטן ומתוק, זה היה עוד אחד מהרגעים הקסומים שלנו. "אני תמיד היה שם בשבילך אמה, עוד לא הבנת?" חייכתי חיוך אמיתי, מהלב. הוא דואג לי, הוא באמת דואג לי. מאיה צדקה, אני באמת כל כך ברת מזל שיש לי מישהו כמו דניאל בחיים שלי. הלוואי! הלוואי שהייתי פוגשת אותו מוקדם יותר! לפעמים אני חושבת שאולי הוא סוג של מושיעה שאלוהים שלח לי בשביל שאחרי כל השחור שהיה לי היה לי טיפת אור בחיים. ודניאל, הוא לגמרי האור בחיים שלי עכשיו. "בכל מקרה, תודה" "את מוזמנת תמיד. לילה טוב" "לילה טוב" אמרתי מאושרת. ברגע הזה כבר לא רציתי ללכת הביתה יותר. אבל בכל זאת יצאתי, כאלו הייתה לי בררה. הלכתי הביתה עם חיוך עצום על הפנים שלי אבל עייפות נוראית. ברגע שנכנסתי הביתה התרסקתי על המיטה ונרדמתי, למזלי עדיין הייתי עם הפיג'מה שלי, ככה שלא הייתי צריכה להסתבך עם הבגדים יותר מידי. תכל'ס גם אם לא הייתי לבושה בפיג'מה עדיין הייתי נרדמת תוך שנייה.
היום הזה היה בהחלט מוזר ולא צפוי, אבל לא יצא לי לחשוב עליו יותר מידיי כמו בדרך כלל לפני שנרדמתי. אתם יודעים הייתי עייפה מידי, לא יכולתי לחשוב על משהו בכלל.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
שלום חברים,
אני נורא מצטערת על זה שהפרקים עולים קצת באיחור בימים האחרונים.
לצערי יש עליי עומס לא קטן בזמן האחרון וזה גם המשך ככה בתקופה הקרובה. כמובן אני ממש לא יעזוב את הסיפור והמשיך לכתוב ולקוות שאני אצליח לעלות את הפרקים כמה שיותר מהר. אני באמת מנסה.
מקווה מאוד שתבינו אותי ותישארו איתי.
אוהבת המון וקריאה מהנה!

emma golod עקוב אחר emma
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
נצנץ
נצנץ
כמובן שנישאר איתך! כל עוד יש לך זמן תכתבי לא משנה באיזה שעה! זה מושלם! זה ממש מעביר לי את הימים בצבא בציפייה לפרק והלקרוא אותו! אני מתה כבר שהוא יתאפס על עצמו ויהיה משו!!
הגב
דווח
emma golod
emma golod
איזה כיף לשמוע את זה!
מדהימה! מעריכה המון.
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
emma golod
שלום, אני אמה- פרק 38
שלום, אני אמה- פרק 38
מאת: emma golod
שלום, אני אמה- פרק 37
שלום, אני אמה- פרק 37
מאת: emma golod
שלום, אני אמה- פרק 29
שלום, אני אמה- פרק 29
מאת: emma golod
שלום, אני אמה- פרק 36
שלום, אני אמה- פרק 36
מאת: emma golod
אהבה
כבר לא פוחדת שתהיה לך אחרת
כבר לא פוחדת שתהיה לך אחרת
מאת: אתי בן ארויה
לב רקוב ומקולקל
לב רקוב ומקולקל
מאת: ימית טייב
מוזיקה לנשמה
מוזיקה לנשמה
מאת: מור מורי
אודם בחורף פרק 7
אודם בחורף פרק 7
מאת: V D
סיפורים אחרונים
לא לבעלי לב חלש
לא לבעלי לב חלש
מאת: עלמה שיר
זאת אני, הי
זאת אני, הי
מאת: עלמה שיר
הפעם זה נגמר.
הפעם זה נגמר.
מאת: Eden Pizza
יום אחד תזכרי בי
יום אחד תזכרי בי
מאת: Yoav Rehavi
המדורגים ביותר
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
כנראה שאלוהים אוהב אותי
כנראה שאלוהים אוהב אותי
מאת: someone else
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl