כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

אמת (חלק ה) אחרון

לא ממש הבנתי את החיים. אפשר להתחיל מהתחלה?

אני מגיעה לדירה הנטושה של סבתא, הרבה זכרונות בבית כל כך קטן. התמונות על הקיר של כל האנשים שאינם ועכשיו גם היא.
אני מתיישבת על הריצפה הקרה, אור קטן פורץ דרך התריסים הסגורים, אני זוכרת כל נקודה בבית הזה. הכל שקט מסביב, רק צלילי ייבבה נשמעים ממני מידי פעם. כל מה שהיה שלי התברר כשל אחר. החזרתי את הפיקדונות שלי, נשאר לי רק אותך, אל תשאיר אותי לבד אלוהים, בבקשה. אל תשאיר אותי לבד.
אני זוכרת את ימי ילדותי, שבעה נכדים בגילאים קרובים, מחמישה אחים שונים, מתרוצצים במשחק מחבואים בדירה הקטנה. לימים הפכנו להיות הנערים שמבריזים מבית הספר וקופצים אליה כי היא הייתה הכי קרובה ותמיד היה מה לאכול. אחר כך החליף את הדירה החדר שלה בחדר האבות ואני קיבלתי את המפתח ואת התפקיד לשימור הדירה.
זאת משימה קשה להגיע לפה פעם בשבוע, שוברת מנטלית, הכל פה עומד כאילו הזמן נעצר בשנות השמונים. למזלי, ברק התנדב לעזור לי, לפעמים היינו מעבירים פה את השבת בזיכרונות שעולות מאוסף אלבומי התמונות שבארון שלה.
הטלפון שלי רוטט, הם מחפשים אותי, ההודעה הגיעה אל כולם במהלך ארבע שעות הנסיעה שלי לפה.
"את לא עונה, כולם דואגים לך. הלוויה בחמש וחצי, בבקשה תגיעי אביגיל, בשבילה." אגם מסמסת לי. אני יוצאת אל המרפסת, השמש מסנוורת והאוויר כבד. העיניים שלי שורפות מדמעות, נפוחות, הכוח שלי אוזל, איך אצליח לעמוד שם מול כל האנשים שאני מפחדת לסגור איתם מעגל, כי שני הצדדים, גם אני וגם בני המשפחה שלי, לא יאהבו את השאלות שיעלו ולא את התשובות שיקבלו.

אני עומדת, רחוקה אבל קרובה מספיק, צופה מהצד, לבושה שחורים, משקפי שמש גדולים*, עם עדשות מראה, מסתירים לי את הדמעות אני רואה את אמא, אחרי חמש שנים שלא, במצב הכי קשה שלה ואבא תומך בה בחוזקה, מנגב לה את הדמעות. אגם עומדת שם איתם, לצידה ברק ולידם אלון- מחפש אותי עם העיניים. בשעות שלפני הלוויה ניתקתי את עצמי מהעולם. בהיתי בתקרה והעלתי זיכרונות שהפכו לשאלות על החיים: מי אני בכלל? מה המטרה? יש אמת בעולם הזה?
בזמן האחרון אני נכשלת ביותר מידי מבחני חיים. בדומה לפעולת המוח- תשנן חומר, תלמד- תצליח במבחן, כך גם האמונה. כמה נסיונות עמדו בפני, כמה עמוק נפלתי לטעות.
כל מה שידעתי וחשבתי והכרתי על העולם השתנה ברגע אחד. הבן הבכור קורא את הקדיש ובין לבין נשמעות ייבבות בכי. אז מה המטרה אם בסופו של דבר אתה נשאר רק שם? דמות שנוצרה למטרה מסויימת, אני בכלל מבינה מה המטרה שלי בחיים, בעולם הזה? נוצרתי כדי לסבול ולמות? לא ממש הבנתי את החיים. אפשר להתחיל מהתחלה?
ברק סורק את הסביבה מתחת למשקפיים השחורים שלו, לשבריר שנייה אני נכנסת לו לטווה הראייה. הוא קולט ומחזיר אלי מבט. חצי חיוך לנחמה עולה בזווית השמאלית של השפתיים שלו, אני מחייכת חצי חיוך נחמה חזרה וחוזרת לרכב.
הרדיו משמע שירים רגועים, אני בסיגריה הרביעית. הטלפון שלי רוטט בלי הפסקה, אלון מנסה להשיג אותי, הוא דואג, זה מחמיא לי, אבל אני צריכה זמן לבד כדי להתאבל.
"גולי, בבקשה תעני לי, כולם דואגים לך." הוא מסמס לי "אנחנו צריכים לדבר יש דברים שאת צריכה לדעת." הוא מוסיף. אני לא עונה, אולי גם ממנו לא תצא לי אהבה. אני מכניסה את המפתחות לחריץ הדלת ומגלה שהיא כבר פתוחה.
"חיכיתי לך" אני שומעת קול מוכר מידי. ברק יושב על הספה הישנה, היא חורקת כשהוא קם לקראתי "הייתי צריך לדעת שלכאן תבואי, לזיכרונות." גם הוא מכיר את הדירה לפרטי פרטים, כל שריטה בשולחן העץ שבפינת האוכל ואת כל הצורות על האריחים במקלחת.

"למה לא אמרת לי באותו רגע? הייתי איתך אביגול"
"לא יכולתי." אני מתיישבת על כיסא ישן במרפסת
"אני יודע שקשה לך, אני מצטער." הוא משפיל מבט
"זאת דרכו של עולם, אין על מה להתנצל."
"יש, יש לי חלק בשבועות האחרונים במה שאת מרגישה,"
"מה אני מרגישה?" אני שואלת באדישות מעצבנת בהתאם לאמירה המעצבנת שלו. הוא מרים אלי מבט זועף
"אף אחד לא רואה מה את מרגישה מתחת למשקפיי דיסטנס שלך," הוא מצביע עלי ואני שמה לב שאפילו לא טרחתי להוריד אותם "ואני לא מדבר רק על ששמת אותם עכשיו, בהלוויה. גם בחיים את משחקת מחבואים. אני מבין אותך, גם אני הייתי כזה,"
"אתה לא מבין אותי" אני נכנסת לו במילים, אבל הוא בשלו, אני רק קול שמהדהד ברקע
"לא העזתי לדבר איתך על הבעיות שלנו,"
"זאת לא אשמתי וזה לא הזמן." אני מנסה לקטוע אותו
"אני פחדתי מהתגובה שלך אביגיל. אני מכיר אותך ידעתי שאם את שותקת היא לא תהיה טובה." המילים יוצאות ממנו בבת אחת, אחריהן מגיעה אנחה כבדה. אני מורידה את המשקפיים
"אני אהבתי אותך, אני עדיין אוהבת." אני לוחשת, מפחדת להגיד בקול דברים שלא בטוח שצריכים להאמר, מילים שלא בטוח שהן אמיתיות מספיק.
"אהבה זה הרבה יותר מורכב ממה שאנחנו חושבים." הוא משיב ושובר לי את הלב "פתאום הגיעה מישהי שהראתה לי משהו אחר ואהבתי את זה." אני בוכה, העיניים שלי רכות ונפוחות. הוא צודק, אני יודעת שהוא צודק אבל אני לא מסוגלת להגיד לו את זה. "אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך."
"אל תנחם אותי." אני ממלמלת חנוקה מגל הדמעות שמציף אותי
"את יודעת שזה נכון! אני אוהב אותך וזה לא ישתנה. יש דברים גדולים יותר מאהבה. את לא רוצה לחיות איתי, שנינו יודעים את זה.". שתיקה מהדהדת לנו באוזניים, הדמעות יורדות ממני אחת אחרי השנייה.
"אחותי רוצה." אני שוברת את הדממה "היא תהיה אישה טובה." אני משלימה עם המצב.
נסתרות דרכי האל. כשהיינו קטנות סבתא הייתה מספרת לנו ש"קשה זיווגם של ישראל כיציאת מצרים" והייתה מצווה עלינו להתפלל כל יום על מציאת אהבת אמת מקדשת שמיים. בכל לילה אני ואגם היינו נושאות תפילה, אל תוך הכרית, לאהבה כנה. עם השנים לתפילות נוספו דמעות ועם הזמן התפילה הפכה תחינה לרחמים. גם עכשיו אני בוכה לרחמים, לשיכוך הכאב, למציאת אהבה אמיתית, הדדית.
"אני אשמור עליה, אני מבטיח לך."
"אני יודעת.".

ברק מחזיר אותי אחורה שלושה חודשים, מספר לי שביקר את סבתא שלי ושם הוא התנגש בבחורה יפה שהעבירה למטפלת של סבתא שלה חלות לשבת.
"סליחה," הוא הרים את הראש מהטלפון והעיניים היפות שלו פגשו את העיניים העדינות שלה, היא מהרה להשפיל מבט במבוכה, הוא חייך לעצמו. משהו בפנים התחיל להתרגש אצלו.
המצב ביני לבינו לא היה קל אז, הרבה ריבים, יותר לילות לבד מביחד וקול עמום בתוכנו שצועק שמשהו לא בסדר פה, אבל הכחשנו את זה. שתקנו. ככל שהדברים הלכו והצטברו, כל אחד מאיתנו רק הלך והתכנס יותר ויותר בתוך עצמו. אין פה אשמים, זה פשוט גורל.
"זה בסדר" היא חייכה אליו, יש לה פנים עדינות, עגולות, השיער שלה בהיר והשפתיים שלה נראות רכות. הוא אסף את החפצים שלה
"אני ברק" הוא הושיט לה את הטלפון והמצית שנפלו לה
"אגם." היא הסמיקה כשהיד שלה נוגעת בשלו, זה מחמיא לו.
"אפשר לפצות אותך בקפה?" הוא העביר יד מפלרטטת בבלורית שלו
"אני אשמח.".
הם ישבו יחד בבית הורי למשך ארבע שעות, הסרטים רצו על מסך הטלוויזיה ברקע בקול, הוא הזיז את השיער מהפנים שלה, נישק אותה וגרם לה להרגיש אהובה ולעצמו להרגיש רצוי. שניהם חיפשו אהבה, אף אחד מהם לא ידע מה יהיו התוצאות.
אומרים שמה שלא יודעים לא כואב, אני מעדיפה לכאוב את האמת מאשר לגלות אותה מאוחר יותר ולפתוח פצעים שכבר הספיקו להגליד.
"את אלון הכרת היום? דרך אגם?" אני שואלת
"אלון יספר לך איך אנחנו מכירים." הוא מחייך, חיוך ערמומי. "יש משהו אחר שאני יכול לספר לך"
"אגם חשבה שכבר סיפרת לי ושאני כועסת. אתה החבר הזה שלה שהיא מסתירה ממני?" אני מתחילה לחבר את הפאזל
"היינו אמורים להתארס הערב," הבשורה מגיעה משמחת פחות משחשבתי שארגיש כשאשמע שאחותי מתארסת "להכיר בין המשפחות לצערי הם הכירו בנסיבות מצערות."
"הם יודעים?"
"כן, החלטנו יחד לספר להם." ברק הכיר את ההורים שלי כמו שרצה, רק לא איתי. "אין ברירה בקרוב הבטן תבלוט."
"מזל טוב." אני בולעת את הדמעות, נמאס לי לבכות בגלל אושר של אחרים.
"אני יודע שזה מוגזם, אבל אני מצפה ממך להיות בחתונה. אחותך לא אשמה שהייתי אידיוט איתך."
"אני אחשוב על זה" אני מחזירה את המשקפיים. השמש מתחילה לשקוע והקרניים שלה מרגישות לי עוקצניות מתמיד.

אני נכנסת לחדר בזמן שברק מתפעל את המטבח בהבטחה שהוא לא יעשה נזק.
"איפה את? למה לא ענית לי? השתגעתי מדאגה." אלון מתפרץ עלי בשנייה שהוא עונה
"סליחה, הייתי צריכה קצת זמן לבד. אני בצפון, בדירה של סבתא שלי." זיכרה לברכה? אני כבר אמורה להגיד את זה?
"אני לא רוצה שתהיי לבד." גם אני לא רוצה "תני לי לבוא, אני אהיה בכפר סבא." אני משתתקת. ברק אמר לי שאלון יספר לי איך הם מכירים, אלון נסע לאמא שלו בכפר סבא- אח שלו מתארס. אמא של ברק גרה בכפר סבא. ברק ואלון, הם אחים. "גולי? את שם?"
"לא היום." אני מנתקת את השיחה ויוצאת בחזרה לברק.
אני מסתכלת עליו עומד במטבח, תנועות הידיים שלו מחקות את אחיו הבוגר, את אלון. הוא מחייך אלי מעבר לכתף ואני תוהה לעצמי איך לא ראיתי את הדמיון? זה אותו האדם בשני צבעים שונים.
"אח שלך יודע שהוא שוכב עם האקסית שלך?"
"שכחתי שאת חכמה." הוא עורך את השולחן "הוא הבין את זה היום, בלוויה. הוא גם שאל עלייך, האמת נראה לי שהוא הבין כבר שאני איתך."
"אגם יודעת שאתה פה?" אני מתיישבת על כיסא עץ ישן, מרגישה שכל הימים האחרונים עמד מאחורי אדם וכיסה לי את העיניים שלא אצליח לראות את האמת.
"היא בטח מתארת לעצמה, אבל היא תדע כשאחזור. ככה אני מונע ממנה לדאוג במחשבות כל הזמן הזה." הוא מתחשב בה, אלי הוא היה חוזר רק אחרי כמה ימים, אף פעם לא בסוף כל יום, משאיר מקום לגעגועים. אם רק היינו יודעים שכדי להתגעגע צריך לאהוב באמת.
"תודה שאתה פה." אני מנסה לחייך ולמצוא אולי צד חיובי בפצצת האמת שנוחתת עלי, לפחות אני לא מתמודדת איתה לבד. נראה לי.
"את החברה הכי טובה שלי אפרוח, אני תמיד אהיה בשבילך." הוא מתיישב על הכיסא לידי "הכנתי לנו סעודה כמו במצוות שאת אוהבת לקיים, לכבוד סבתא." אני מחייכת אליו ודמעה של עצבות נושרת מעיניי. כל העולם מתרכז רק בי ובו. האקס שלי, גיסי לעתיד ומערכת היחסים המטומטמת שלנו.
"למה הכל הולך לנו עקום?" אני שואלת בין ביס לביס
"כי אנחנו מתחילים עקום. אף פעם לא מההתחלה.".

דפיקות בדלת. כבר אמצע הלילה, אני לבד בדירה, מפחדת שהזיכרונות יכאיבו לי. אני מציצה בעינית, שלומי עומד מאחורי הדלת.
"מצטער על השעה," הוא מחייך חיוך מובך "הוא התעקש לראות אותך." אלון מתגלה מחשיכת הבניין. אני מזמינה את שניהם להיכנס.
"תשתו משהו?" אני מציעה
"לא בשבילי, תודה. באתי רק לתת לך חיבוק," שלומי עוטף אותי לתוכו "הפסיכופת הזה שלך גרר אותי עד לכאן מבאר שבע," הוא לוחש לי באוזן
"למה לא נתת לו כתובת?" אני לוחשת חזרה
"הוא פחד שלא תפתחי לו." הוא משחרר את החיבוק "אני מכבד את הרצון שלך להתאבל," הוא אומר בקול "אני זמין בשבילך." שלומי נותן לי נשיקה במצח ויוצא מהדירה.
אלון עומד בקצה הסלון, הוא לא מביט עלי "למה לא רצית שאבוא?" הוא שואל "ברק היה פה?"
"אתה יודע מי הוא בשבילי?"
"את יודעת מי הוא בשבילי?" הוא מסתכל לי בעיניים
"יש לכם אמא משותפת בכפר סבא, כבר יצא לי להכיר אותה פעם." אני נשמעת עוקצנית מידי
"ממתי את יודעת על זה?"
"כשאמרת לי שאתה בכפר סבא, היום בשיחה, נפל לי האסימון."
"גיליתי הבוקר בלוויה. היית שם. חיפשתי אותך" הוא מתקרב אלי
"כן, רציתי להיות לבד." אני מנסה להישמע מתנצלת למרות שאני לא.
"את לא יכולה להעלים לי ככה." הוא תופס לי את הפנים
"אלון, אני לא מסוגלת לעשות את זה. אני מצטערת." העיניים שלו נעשות עצובות, הידיים שלו מרפות ממני לאט לאט
"אם לא היית יודעת, היית יכולה?"
"כשלא ידעתי כמעט הצלחנו. אבל אני לא יכולה להתכחש עכשיו למה שאני יודעת."
"אביגיל, אני רוצה אותך. לא אכפת לי מי היה לפני, אני רוצה להיות האחרון. ברגע שתהיי אמיצה להודות שזה מה שאת מחפשת את יודעת איפה למצוא אותי. אני אחכה לך." הוא מנשק אותי ארוכות ויוצא מהדירה. אני נשארת שוב לבד.
אני שונאת להיות לבד. המחשבות מטרידות לי את המוח, אני לא אצליח כבר להירדם הלילה.

כולם ממשיכים לחיות את חייהם למרות שהם יודעים את האמת, אז למה אני לא מסוגלת?
אלון משרה עלי אווירה בטוחה יותר, אוהבת יותר, אני יודעת שבנינו זה יכול להצליח, התשוקה שלו בעיניים כשהוא רואה אותי נותנת לי תקווה. אני מציתה סיגריה, מכבה אותה, מגלגלת ג'וינט, מסתכלת עליו ולא מעיזה להצית. אני יוצאת אל המרפסת, מחפשת אוויר, מרגישה חנוקה אם גיליתי את כל האמת למה עדיין לא השתחררה ממני המועקה?
אחרי ארבע שעות של תזוזות בתוך הדירה הקטנה אני מחליפה בגדים, אוספת את המפתחות. ברק צודק אהבה היא הרבה יותר מורכבת ממה שאנחנו חושבים. אני נכנסת למכונית האפורה שלי, לאחרונה נדמה לי שהחיים שלי מקבלים את הצבע שלה גם הם. אני רוצה אהבה, אני יכולה להתאהב. אני מחנה את הרכב מול הבניין שלו, מביטה אל החלון הענק שבחדר שלו בדירה בצפון תל אביב. אלון מוריד חולצה, מתמתח ונעלם לתוך המיטה. אורות צבעוניים של טלוויזיה בוהקים מהחלון. אני מדמיינת את הידיים שלו מלטפות לי את הגב, מחבקות אותי בחום לתוך שינה עמוקה.
"ער?" אני מסמסת לו
"בשבילך תמיד." הוא משיב במהירות. אני מסתכלת על המסך שבידיי ואז על החלון
"מה אתה עושה?"
"מחכה לך."
"תפנה לי מקום במיטה, אני באה" אני לוחצת על כפתור המעלית לקומה השלישית
"הלוואי שתבואי." הוא משיב ואני מקישה על הדלת.
אני שומעת אותו מתקרב מרחוק, הבעת פניו בטח מופתעת מצירוף המקרים. הוא לא תיאר לעצמו שאני יכולה להיות משוגעת כמוהו. הוא פותח את הדלת
"בדיוק פינטזתי עלייך." הוא מחייך "אז את מודה, אני מבין נכון?"
"משאירים את העבר בעבר." הוא מזמין אותי להיכנס "אפשר שנלך לישון ונדבר על הכל מחר?"
"זה בדיוק מה שרציתי להציע לך." הוא אוחז לי ביד ומלווה אותי לחדר השינה.
אני מורידה את הבגדים ונכנסת אל מתחת לשמיכה. הוא מכבה את האור ומצטרף אלי.
אנחנו שוכבים זה מול זו "אהבה היא מורכבת?" אני לוחשת לו שאלה
"לא," הוא לוחש חזרה "היא לגמרי פשוטה. כל מה שצריך זה אמון." הוא מעביר לי יד בשיער "תסמכי עלי גולי, אני לא אפגע בך. תסמכי עלי." הוא מנשק אותי.
אני מניחה את הראש שלי בתוך החזה שלו ונרדמת לשלוותי.

האהבה היא מורכבת, מלאה ברגשות מעורבים, במלחמות ובכישלונות, באכזבות ובהצלחה, בחיוכים ובאושר, בדמעות כאב ודמעות שמחה. אהבה היא רכבת הרים של עליות ומורדות.
אהבה היא הבסיס לכל תחום בחיים, בלעדיה העולם הופך לאכזרי ומלא רוע. חסרה אהבה בעולם.
בכדי לקיים אהבה צריך להאמין שהצד השני לא רוצה ברעתנו, שיש לנו מטרה משותפת להשיג, שהוא ישאר גם כשהמצב יהיה רע.
בכל לילה הייתי נושאת תפילה לאהבה אמיתית והיום כמעט וויתרתי עליה. שלוש שנים הכינו אותי לרגע שבו אתקל באלון ואדע שהוא לא ינטוש אותי. מצאתי לי כנות, הדדיות. מצאתי אהבה. אם רק היו מספרים לי כל השנים האלה שצריכה הייתי להתפלל גם לאמונה.

חצי שנה לאחר מכן

"אני מפחדת, אני מפחדת, אני מפחדת" אגם ממלמלת בלחץ בלי הפסקה, המים ירדו, אנחנו נוסעות לבית החולים.
"תענה כבר, כוסעמכ!" אני צועקת לטלפון בתקווה שזה יגיע לברק. אגם נלחצת עוד יותר
"למה הוא לא עונה?" היא שואלת, אני מקללת אותו בלב ומקווה שקרה לו משהו גרוע יותר מאישה היסטרית ויולדת ברכב
"הוא בטח מתקלח או משהו, אני מנסה את אלון." אני מנסה להישמע רגועה עד כמה שהמוח מאפשר לי.
"היי יפה, התגעגעת אלי?" אלון עונה, רומנטי, הקול שלו מהדהד מתוך הרמקולים של הרכב. אני מחייכת ואז הנשימות הכבדות של אגם מזכירות לי איפה אני-
"אגם איתי ברכב, אנחנו בדרך לבית חולים, ירדו המים ויש צירים. אחיך המטומטם לא עונה. בחייאת תצא ניפגש שם." אני מתקצרת את האירוע בדיבור לחוץ והיסטרי ומנתקת. אלון מבין אותי בלי יותר מידי מילים.
מעולם לא ראיתי לידה, פתאום היא כל כך מוחשית וקיימת שאני לא מצליחה לעכל את כמות הדברים שצריך לעשות ברגע, "תנשמי, עמוק" אני מנסה להרגיע אותה, או את עצמי, אני כבר לא יודעת. אנחנו נושמות יחד באותו הקצב, הראש שלי מסתחרר.
"היינו צריכות ללכת לקורס הכנה ללידה הזה" היא צועקת מכאבים "למה לא הלכתי לקורס הכנה ללידה?!" היא שואפת ונושפת בכוח. אני נושמת איתה. "ברק מתקשר אלי," היא נרגעת "בן של זונה! איפה אתה?" היא צועקת על הטלפון ומתחילה לבכות, מצבי הרוח שלה נעים בין עצבנית לעצבנית ובוכה בהיסטריה. הוא מרגיע אותה, היא מהנהנת ונושמת לתוך המכשיר "פשוט תבוא" היא מבקשת "רק תבוא." היא נאנחת.
אנחנו עושות כניסה היסטרית לבית החולים, אני מחזיקה את אגם וזורקת את המפתחות על אלון שחיכה לנו בכניסה "תחנה!" אני מצווה עליו ומנסה לייצב את אגם.
"את איתי, את נכנסת איתי!" היא אוחזת בי בכוח, אני מהנהנת לחיוב, אלוהים, מה אני עושה? איפה אמא?

בחדר הלידה המיילדת מנסה להרגיע, סביבנו עוד כמה חלוקים בגווני לבן וירוק וסגול. הם מדברים על פתיחה של עשר אצבעות, צירים, לידה, הנה זה קורה ואני כולי עטופה בבגדים הולמים לכבוד המאורע- מדי מלווה ירוקים חד פעמים של בית החולים. אגם מרגישה שלא מבינים אותה והיד שלי מתחילה לכאוב מהלחיצות שלה.
היא צועקת מכאבים ומהדקת את הלחיצה, אני שואפת עמוק ונושפת, היא מתפתלת ואני כבר מרגישה נימול באצבעות הידיים השמאלית שלי.
"תלחצי, אגם, תלחצי!" המיילדת דורשת "הראש כבר בחוץ, לחיצה אחרונה חזקה!" היד שלי מכחילה
"אבל–" היא מאדימה "אני–" הקול שלה עולה "לוחצת!" היא צועקת ומועכת לי את היד, לפתע דממה פוקדת את החדר. אגם מסדירה נשימה מסתכלת על שרית, המיילדת, שתי טפיחות על גבו והחדר מתמלא בבכי של תינוק.
"מזל טוב!" המיילדת מכריזה "יש לך בן".
כל העולם נמחק, כל הצרות שלנו מתגמדות. התינוק מונח על אגם המיוזעת, היא מחייכת ובוכה וצוחקת וכועסת ושוב בוכה. ירידת מתח. תשעה חודשי לידה- שלושה חודשים של לחץ והיסטריה, חצי שנה של אבל וכאב, של השלמה וקבלה ופיוס. הכל נגמר עכשיו, אני מסתכלת על היצור הזעיר, נרגע בזרועות אימו, אחותי. "מזל טוב גמי, את אמא." אני נזכרת בה עומדת בפתח הדירה שלי אובדת עצות, חסרת אונים מגילוי ההריון.
"מזל טוב גולי, את דודה." היא מחייכת אלי, אוחזת את היד שלי ומעבירה לי את העולל.
אני עוטפת אותו אלי, החיוך עולה מעצמו על פני, מה רע לי בעצם בחיים שלי?
על מה התלוננתי כל הזמן הזה? שהדברים לא הסתדרו כמו שרציתי? הרי כבר מגיל קטן לימדו אותי שאני לא אקבל מה שאני רוצה אלא מה שאני צריכה, אז איך דווקא עכשיו שכחתי?
למה הדעה שלי על העולם כל כך שלילית? למה אני לא מצליחה למצוא את היופי בתוך עצמי, בעבודה, בבית, במשפחה, בזוגיות שלי? למה אני כועסת על החלטות של אחרים?

במשך שישה חודשים עברתי תהליך ארוך של הכרה והבנה עצמית, הצלחתי למצוא לי אושר, כזה שלא תלוי בגורמים חיצוניים. אושר אמיתי שמתחיל מבפנים רק כשאתה מפסיק לחשוב מה החיים שלך אמורים להיות ומתחיל להנות ממה שהם.
אלון מחכה לי מחוץ לחדר הלידות, יחד איתו עומדים כל אותם האנשים שלא חשבתי שיהיה לי אומץ להרגיש בטוחה לידם אי פעם. אני יוצאת אליו מחוייכת, הדלתות מרעישות מאחורי, אני מסירה את המדים החד פעמיים, אחריי יוצא התינוק לתצוגה מקדימה למשפחה לפני המעבר לתינוקיה. אמא עומדת מצפה בהתרגשות ואבא לצידה, ברק נראה לחוץ, אמא שלו לצידו נדמה שאם לא היו לה אוזניים לא היה אפשר לעצור את החיוך האינסופי שמרוח על פניה. קן משפחתי קטן שמחכה לראות חיים בכל המוות שמאיים עליהם.
אמא מחייכת, נכד ראשון, מהבת המרצה, לא בדיוק כמו שתיכננו אבל הם השלימו עם המצב.
"מזל טוב סבתא" אני מחייכת אליה, היא מחבקת אותי. כמה שניות שנראו בעיניי כנצח. כמה הייתי צריכה את החיבוק הזה בשנים שעברו, כמה הייתי צריכה את התמיכה שלה, את העידוד הזה שאפשר לקבל רק מאמא. אבא מחבק אותי כשהיא פונה אל הרך הנולד, "מזל טוב" הוא לוחש לי באוזן "זכינו במשפחה מחדש." הוא מתנתק ממני ומוחא במהירות דמעה שמאיימת לנשור לו מהעין השמאלית.
אלון עוטף אותי לתוכו ונושק לי במצח, "זהו, החיים החדשים מתחילים באופן רישמי היום." הוא קורא לי את המחשבות.
"אני אבא" ברק ממלמל
"צא מההלם אידיוט, תראה איזה חתיך הוא, לא דומה לך בכלל." אלון טופח לו על השכם
"על מה אתה מדבר?! בול ברקי כשהיה קטן!" אמא שלהם מתערבת וקופצת על ברק לחיבוק "מזל טוב אבאל'ה.".
אבאל'ה, זה בטח כל מה שעובר לברק בראש עכשיו, גם הבעת הפנים שלו מסגירה שאלה המחשבות.
אני יוצאת החוצה ומציתה סיגריה, "תודה." אני לוחשת לחלל, לאלוהים, לסבתא. תודה על הרגע הזה, תודה על כל מה שעברתי כדי להגיע לזה.
"בעזרת השם, בקרוב אצלנו." אלון מצטרף אלי.
האמת שזה בכלל לא נראה קרוב. בעוד שבוע וחצי נעלה על טיסה ללונדון להריץ את הסטרט-אפ שלי, שלנו. נתחיל לחיות, כמו שאלון משנן לי כבר חצי שנה.

לפעמים נדמה לנו שהנורא מכל קורה ואז מתחיל מסע לגילוי עצמי, גילוי האמת. במסע הזה אין שותפים, אתה לבד מול החיים, מול אלוהים. אין לך לאן לברוח.
אם חשבתי שעדיף לחיות בשקר מאשר לכאוב את האמת היום אני מבינה שעדיף לכאוב אמת מאשר לחיות בשקר ולכאוב כל יום מחדש. החיים ממלאים אותך בציפייה שהכל מסתדר כמו שאתה מתכנן ואז מראים לך שלעולם הזה יש מנהיג אחד וכל מה שקורה הוא בהוראה שלו בלבד והכל כנראה גם לטובה.
"בעזרת השם." אני מתמתחת ומגניבה לאלון נשיקה. הרי עכשיו אני יודעת יותר מתמיד שהכל בעזרתו.


*משקפיים נאמרים בלשון זכר.
(האקדמיה ללשון עברית).

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Coha a עקוב אחר Coha
שמור סיפור
לסיפור זה 2 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שי מצפה
שי מצפה
אהבתי
הגב
דווח
guest
ואו . למה זב נגמר ככ מהר? מהממם !!! אמן שתכתבי עוד משהו סוחף.
הגב
דווח
Coha a
Coha a
תודה! איזה כיף!
עובדת על זה
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
Coha a
כוס הקפה שלי
כוס הקפה שלי
מאת: Coha a
הזמן שאחרי
הזמן שאחרי
מאת: Coha a
לאביר על הסוס הלבן, שלום
לאביר על הסוס הלבן, שלום
מאת: Coha a
בגידה, חצי בגידה
בגידה, חצי בגידה
מאת: Coha a
הרפתקאות
לגבר הבא שלי
לגבר הבא שלי
מאת: מתולתלת .
אתה זוכר את הפעם הראשונה?
אתה זוכר את הפעם הראשונה?
מאת: שקד מיכאל
הסקס הקבוע שלי
הסקס הקבוע שלי
מאת: Yarden Feiner
את יורדת או אני?
את יורדת או אני?
מאת: E .C
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה