כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 4

תראה אותי - פרק 7

"אף אחד לא ישבור אותך אחותי הקטנה. במיוחד לא אפס קטן כמוהו"

ניגבתי במהירות את הדמעות ואבא שלי תפס לי את היד ולקח אותי הצידה "מה קרה?"
הוא שאל בדאגה ואני ניסיתי להעלות חיוך על פניי אבל לא הצלחתי.
"מישהו פגע בך? רז עשה משהו?" הוא התחיל עם השאלות וסימנתי לו בידיים שיעצור.
"הכל בסדר... זה לא משהו שאני לא יכולה להתמודד איתו" אמרתי בשקט כי פחדתי שתומר ישמע.
מה הוא עושה פה בכלל?
"אבא... מאיפה אתה מכיר אותו?" שאלתי עוד יותר בשקט
"אה אנחנו לומדים ביחד" הוא אמר בקול וחייך.
יופי. תומר בהחלט שמע את זה.
"אתם מכירים?" אבא שאל בעודו מסתובב להביט בתומר, שישב בוודאות באי נוחות בספה וניסה שלא להסתכל עליי.
הוא הנהן ואז במהירות הסביר, "היא עושה בייביסיטר בדירה מולי"
אבא שלי חייך "איזה צירוף מקרים. יופי לפחות בנוגע לזה אני לא צריך לדאוג"
ואז הוא שוב פנה אליי ברצינות "אני הולך ללימודים עכשיו... את רוצה שאשאר בבית?"
"מה פתאום! אני בסדר... אני גם ככה קבעתי לצאת עם ליאת וסהר. אז אל תדאג" חייכתי והלכתי משם מהר.
כמובן שהייתי צריכה ללכת ולא לנהל את השיחה הזו כשאני נראית איך שאני נראית.
נכנסתי למקלחת וראיתי את עצמי במראה.
השיער הכהה שהיה עם פן עד לא מזמן נהיה מקורזל לחלוטין. המסקרה השחורה נמרחה עם הדמעות והגשם ויכולתי לראות בבירור את השבילים על הלחיים שלי.
העיניים היו אדומות ונפוחות מהבכי.
יותר מכוערת מזה, אין.
פתחתי את המים במקלחת והנחתי את היד מתחת לזרם החזק, הקור במהרה התחלף לו לחום לוהט.
חום שהייתי זקוקה לו.
נכנסתי לאט מתחת לזרם והמים שטפו אותי מהראש עד הרגל.
ושוב, לא יכולתי לעצור את הדמעות. אבל לפחות ידעתי שאף אחד לא ישמע אותי מתייפחת במקלחת.
בכיתי חזק,
בכיתי בכי שרוקן אותי מכל אנרגיה שייתכן ונשארה לי אחרי היום הזה.
וכשיצאתי מהמקלחת קיוויתי שארדם מהר, כי לא יכולתי להתחיל ולחשוב על מה שראיתי.
נכנסתי לחדר והתארגנתי במהרה לשינה הארוכה שתהיה לי.
השעה הייתה שבע והרגשתי כאילו השעה אחת בלילה או אפילו יותר.
נשכבתי במיטה כשהפלאפון לצידי.
הסתכלתי עליו ולא ידעתי אם להדליק אותו או לא... חשבתי שאולי ליאת וסהר יכעסו עליי שלא עדכנתי אותן אבל פחדתי לראות איך אגיב אם אראה שרז התקשר או שלח הודעות. מה שבוודאות הוא עשה.
החלטתי בכל זאת להדליק את הפלאפון ורק לעדכן אותן שאני לא מגיעה.
"איפה את?" ליאת שאלה ישר כשענתה לי.
"אני בבית.. אני לא אצא איתכן היום" אמרתי לה כשאני מסתובבת לשכב על צד ימין שלי.
"דברי עכשיו ותגידי לי מה קרה עם רז ואל תגידי לי שלא קרה כלום כי הוא התקשר אליי כמה פעמים ושאל אותי אם את איתי" היא אמרה במהירות ובדאגה.
"ליאת" אמרתי בהחלטיות "את מכירה אותי לא מהיום. אני אדבר איתך יותר מאוחר... אני צריכה קצת שקט"
"את באה מחר ללימודים?" היא שאלה ואני לא ידעתי מה לענות לה. עכשיו אני אתן לו להרוס לי את שנת הלימודים? היא רק התחילה.
"אני מאמינה שכן..." אמרתי לבסוף
"אוקיי... את יודעת שאת יכולה לדבר איתי תמיד כן? אני זמינה מתי שתרצי" היא אמרה וחייכתי כי ידעתי שזה נכון. אני לא יכולה לספור את כמות הפעמים שהתקשרתי אליה בשעות לא שעות והיא תמיד התייצבה לידי בזמנים קשים וכמובן שזה עבד גם ההפך.
"תודה חברה שלי, אין עלייך" וככה ניתקנו את השיחה.
השיחה הבאה הייתה מרז. השם שלו התנוסס לו במסך ביחד עם תמונה שלי ושלו מחובקים בחוף הים.
התמונה הראשונה שלנו ביחד מאז שנהיינו "זוג".
אני לא אשכח את היום הזה שהוא רצה להגדיר את מה שהיינו, וזה שכבר יצאנו איזה חודשיים ביחד. אבל הוא ממש התעקש ואני חשבתי באותו הרגע שזכיתי.
אני כבר לא חושבת ככה.

הדמעות החלו לצוץ שוב אז עצמתי עיניים וניסיתי להירדם. זה לא ממש הלך כששמעתי את הרטט של הפלאפון או שהמחשבות שלי לא נתנו לי מנוח.
השעה הייתה תשע וחצי בערך, ירדתי למטבח להכין לי כוס של תה או שוקו וראיתי שהשקית של הזבל התמלאה לגמרי.
חשבתי לעצמי שאולי לנשום קצת אוויר בשביל יקל עליי אז לקחתי את השקית ויצאתי.
"מה את עושה עדן?" אבא שלי שאל כשהתקרב אליי. כנראה חזר מהלימודים עכשיו.
"זורקת את הזבל" עניתי לו והרמתי את השקית זבל כדי להראות לו
"אולי יש לך חום?" הוא הניח את היד שלו על המצח שלי וחייך
"כן, אולי" חייכתי בחזרה והמשכתי ללכת לכיוון פחי הזבל שנמצאים בכניסה לשביל שלנו
"אבא" קראתי לו והוא נעצר והסתובב, "אל תסגור את הדלת עד הסוף"
הוא הנהן והלך.

האוויר היה קר ולקחתי כמה נשימות עמוקות כדי לנסות להירגע ולאפס את עצמי. אחרי שזרקתי את הזבל שמעתי דלת של רכב נסגרת והסתובבתי.
תומר יצא מהרכב שלו והתקרב אליי עם חיוך.
"זורקת זבל בשעה כזו? להורים שלך יש מזל שאת הבת שלהם" הוא אמר בקול העדין והעמוק שלו.
פתאום נהייתי מודעת לעצמי ולמה אני לובשת. לבשתי את אחת מהפיג'מות הכי ילדותיות שלי. המכנס היה של מיקי ומיני מאוס עם המילה "Bae" שכתובה אינספור פעמים עליו וחולצה ארוכה עם תמונה של שניהם עליה. שלא נדבר על השיער שהיה אסוף לפקעת מרושלת. והייתי בלי איפור.
יופי.
"כן, אני בספק" עניתי לו ושמתי לב שהצבע של העיניים שלו לא היה דבש.. אלא צבע כהה יותר.
"האמת שראיתי שיצאת מהבית כשהורדתי את אבא שלך פה... והייתי חייב לומר לך משהו" הוא התקרב שני צעדים
"למה הורדת את אבא שלי?" שאלתי מהלחץ של מה הוא יכול כבר להגיד לי
"אה" הוא נעצר ונראה מבולבל לרגע, "זה בגלל שאנחנו עושים תורנויות לנסיעה לאריאל"
"יפה..." מלמלתי
"עדן..." הוא התקרב צעד נוסף וכבר לא יכולתי לנשום, "כשראיתי אותך בוכה... נקרע לי הלב... ואני יודע שזה לא ענייני בכלל להתערב כי אנחנו לא מכירים אבל אם גבר גרם לך לבכות ככה, הוא לא שווה את זה. אף גבר לא שווה את הדמעות שלך" הוא אמר ברצינות ולפתע הוא העביר את האגודל שלו על הלחי שלי.
לא ידעתי שאני בוכה עד לרגע שהוא נגע בלחי שלי ומחה את הדמעות שלי.
"תודה" ניסיתי לחייך אבל החיוך עבר במהרה לבכי.
ולא האמנתי על עצמי אבל התפרצתי בבכי לידו.
כיסיתי את הפנים שלי ולא יכולתי לעצור.
עד לרגע שהרגשתי אותו עוטף אותי בידיים שלו ומקרב אותי אליו. ההרגשה הזו הייתה ההרגשה הכי טובה בעולם.
הוא חיבק אותי חזק ותמך בי, היד שלו זזה על הגב שלי והרגיעה אותי עם כל ליטוף שלו. את היד השנייה הוא הניח על השיער והמשיך לנחם אותי בשקט. בלי מילה.
הפתעתי את עצמי בכך שהרגשתי בנוח איתו ככה ולא הבנתי מה אני עושה בכלל עד לרגע ששמעתי קול מאחוריי
"עדן?"
הלילה הזה יהיה ארוך....

התרחקתי במהירות מתומר והסתובבתי ככה שיכולתי להביט בגלעד ולנסות לסמן לו שילך ואני אסביר לו יותר מאוחר אבל גלעד המשיך לעמוד ולהביט בי
"טוב עדן.. אני אזוז" תומר אמר בקול חלש והסתובבתי אליו בחזרה, כל כך לא רציתי שהוא ילך.
"אם את צריכה משהו, את יודעת איפה למצוא אותי" הוא חייך והלך לכיוון המכונית שלו.
גלעד התקרב אליי ולירון הגיעה אחריו, "עדן מה קורה?" היא שאלה בחיוך, כשהיא מפספסת את כל ההצגה.
"הכל טוב" מלמלתי וגלעד היה נראה עצבני משום מה.
"את מוכנה להסביר לי למה את מתחבקת עם מישהו שהוא לא חבר שלך?" הוא שאל וידעתי שהוא לא סתם מתעצבן שהרי אם זה היה סתם חיבוק הוא בכלל לא היה מתייחס... זה היה יותר מחיבוק חברי.
לירון הביטה בגלעד כלא מבינה ואז הסתכלה עליי מבולבלת.
"גלעד, אל תתערב בחיים שלי בסדר?" עניתי לו והוא הרים גבה. תמיד הייתי משתפת אותו בכל, במיוחד ביחסים עם גברים.
בואו נגיד שאם אני יוצאת עם מישהו, הוא צריך לעבור כמה אנשים כדי לקבל אישור... גלעד הוא הראשון שצריך לראות את הבחור.
אם הוא רק היה יודע מה רז עשה...
ניערתי את המחשבות מראשי והסתובבתי משם שכבר התחלתי לבכות.
איך אני ממשיכה מפה? לא הפסקתי לבכות מאז שיצאתי מהדירה של רז בצהריים.
גלעד ולירון המשיכו ללכת אחריי בשקט עד שנכנסנו לבית.
הדבר הראשון שעשיתי היה להרתיח מים ככה שאוכל להכין לשתות לי משהו חם שירגיע אותי, לא שחשבתי שזה באמת יצליח...
הם נכנסו לבית ויצאו מהמרפסת, הולכים לכיוון יחידת הדיור של גלעד.
שמחתי כי חשבתי שהם ילכו לישון מוקדם וככה אוכל לשבת בשקט במרפסת ולשתות לי את התה.
כשהתיישבתי בנדנדה ראיתי אותו יוצא מהיחידה שלו ובא לכיוון שלי. ניגבתי את העיניים ואת הלחיים שמא נשאר איזשהו זכר לדמעות שלי.
הוא התיישב לידי ולקח את הכוס של התה, הוא שתה לגימה מכובדת ביותר והחזיר לי את הכוס.
"את הולכת לדבר על זה או שאני אתחיל?" הוא שאל כשהוא לא מביט בי.
"הכל בסדר גלעד" עניתי באפיסת כוחות.
"אני מכיר את ה'בסדר' שלך" הוא הסתכל עליי הפעם וחייך, "זה ממש לא חיוך של בסדר"
וכדי להמחיש הוא העביר את היד שלו על הלחי שלי.
המחוות הקטנות של גלעד תמיד שוברות אותי.
הוא תמיד היה זה ששומר עליי מכל משמר מאז שאני יכולה לזכור את עצמי.
אז בשנייה שהוא הניח את היד התחלתי לבכות שוב והוא מיד חיבק אותי.
"רז עשה לך משהו?" הוא שאל וידעתי שאין טעם לשקר לו אז הנהנתי.
"הוא הכה אותך?" הוא שאל שאלה נוספת והרחיק אותי מעט ממנו כדי שיוכל לבחון את הפנים שלי,
"לא" גמגמתי, "הוא בגד בי"
הוא היה המום. זה הדבר הראשון שזיהיתי. הדבר הבא היה כעס אבל לא סתם כעס... משהו עמוק.
הוא תפס את עצמו לא לקום ולנסוע לרז, אני יודעת.
"הוא ישלם על זה אחותי" הוא הצמיד אותי לחזה שלו וליטף את השיער, מרגיע אותי.
וידעתי שהוא ישלם על זה, לא בגלל שתכננתי לעשות משהו...
אלא בגלל דבר קטן שאני מאמינה בו שנקרא קארמה.
"אני אכין לך משהו לשתות" גלעד העיר אותי אחרי שהבנתי שהוא דיבר במשך כמה דקות ובכלל לא הקשבתי לו. הייתי בעולם אחר לגמרי.
"לא זה בסדר... אני אלך לישון... אני כבר גמורה מהיום הזה" מלמלתי והתרוממתי לאט.
גלעד קם אחריי וחיבק אותי שוב "אף אחד לא ישבור אותך אחותי הקטנה. במיוחד לא אפס קטן כמוהו"
וזה המשפט ששיננתי לעצמי עד שנרדמתי במיטה.

******************************************************

המשך בקרוב ❤
אני כל פעם מתרגשת מחדש כשאני קוראת את התגובות שלכם, תודה רבה על כל דקה
שאתם מקדישים בקריאה של הסיפורים שלי ובכתיבה של תגובות או אפילו דירוג.
באמת תודה :)
מאחלת לכם שיהיה שבוע טוב ומבורך, רק בשורות טובות ❤

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

someone else עקוב אחר someone
שמור סיפור
לסיפור זה 19 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שי מצפה
שי מצפה
סיפור מרתק
הגב
דווח
Maya B
Maya B
אחותי מהמם כמו תמיד!
תומר כזה חמוד! וגלעד גם.
אבל תומר עוד יותר ❤❤
הגב
דווח
guest
יש המשך ?
הגב
דווח
טען עוד 35 תגובות
כותבי החודש בספרייה
someone else
חבר שלי נכה רגשית
חבר שלי נכה רגשית
מאת: someone else
טלפון ציבורי,
טלפון ציבורי,
מאת: someone else
"אם זה כואב לך, את יכולה לבכות"
"אם זה כואב לך, את יכולה לבכות"
מאת: someone else
נוסעת לצד השני של העולם
נוסעת לצד השני של העולם
מאת: someone else
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
סיפורים אחרונים
היית יכולה להציל אותו
היית יכולה להציל אותו
מאת: Daniella Lev
במעמקי לבי
במעמקי לבי
מאת: דניאל אזרן
עבודה מהבית
עבודה מהבית
מאת: אורי לוי
השדכנית פרק 90
השדכנית פרק 90
מאת: racheli :)
המדורגים ביותר
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer