כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

אמת (חלק ד')

"אף פעם לא בגדת?" אני שואלת "לא כל כך היה לי במי," הוא מודה "מערכות היחסים שלי היו מאוד קצרות, כי אני תמיד בתנועה." "אז אתה בעצם מודיע לי שזה זמני? או שאני לא היחידה?" "אני בעצם אומר שאיתך אני חורג ממנהגי." העיניים שלו כמעט נעצמות משוכרה "אף פעם לא התנהגתי ככה, אני שונה איתך."

המזוודה הארוזה מחכה ליד הדלת, אני מביטה בה. מחר בבוקר אני אטוס לחופשה הראשונה שלי בחמש השנים האחרונות ובחיים בכלל. לאורך השנים האחרונות טסתי רק לצורך קידום סטארטאפ בעבודה, עכשיו אני טסה לחופשה לצורך קידום הבראת הנפש והלב שלי. אני סוף סוף עושה משהו בשבילי. משהו חייב היה להפר את כל סדר האירועים ואז אלון נכנס לתמונה, עם כסף קונים הכל, אולי גם אהבה. אני לא מאמינה גדולה באהבה, היא זמנית כמו הרבה דברים אבל הכי מכאיבה. נפצעתי מספיק, אני לא חוזרת על טעויות.
"אחי מתארס ביום הנחיתה, אז ישר אסע לשם." הוא מעדכן אותי במטוס
"אז בגלל זה היית תקוע בטלפון כל השלוש שעות האחרונות?" קיוויתי שאלה היו התכתבויות ושיחות שימנעו ממנו מלעלות לטיסה.
"אני מבין שאת שמחה, זה אומר שאת מצטרפת אלי?"
"אין סיכוי." אני מכניסה את האוזניות, אלון מניח את הראש על הכתף שלי ועוצם את העיניים. לא נרדמתי כל הלילה. הייתי עסוקה בלנתח כל מחשבה שעברה לי בראש. אחר כך ישבתי במרפסת ונכנעתי לזריחה שצבעה את השמיים בצהוב וכחול, לפני שהצלחתי להירדם לגמרי צילצל השעון מעורר ואני קמתי להכין לי קפה. חיכיתי לרגע הזה שאוכל לעצום את העיניים אחרי שהפרפרים של ההמראה ינחתו.
השירים מתנגנים לי באוזניים, זה רצף שירי אהבה שברק הכין לי, שיהיה לי בנסיעות לעבודה. "אני חייב לדבר איתך." אני נזכרת בו, עולה בי חרטה שלא הקשבתי למילים שלו.
אני מדמיינת אותו עומד מולי בתחתונים רחבים, שר לי את הפזמון של השיר כשהשיער שלו מתפרע לו על המצח.
אומרים שהחלק הכי קשה בלשכוח מישהו הוא הגעגועים. הזיכרונות שעולים לי במהלך הימים האחרונים רק מקשים עלי לשכוח. המבט המתנצל שלו מקשה עלי לשכוח.
החיים חזקים מאיתנו, אני עוצמת עיניים, החיים ממשיכים. אני נרדמת.

"קומי אפרוח, הגענו" ברק מנשק לי את הלחי
"אני לא מאמינה שנרדמתי" אני ממלמלת
"את גמורה מעייפות," הוא מחייך "גם הנסיעה הזאת ארוכה."
"איפה אנחנו בכלל?"
"כפר סבא, אמא שלי גרה פה. בואי" הוא יוצא מהרכב
"זאת ההפתעה? אתה מביא אותי להכיר את אמא שלך?" אני טורקת את הדלת
"למה את כועסת?"
"כי אני שונאת הפתעות. תראה איך אני נראת!" אני מתפרצת בבכי
"היי, אפרוח," הוא מתקרב אלי "מה יש?"
"לא יודעת, אנחנו לא מדברים שבוע ואז אתה מביא אותי לאמא שלך, אני לא יודעת מה אתה רוצה ממני" אני מייבבת
"אני הבנתי שאני רוצה אותך, עוד מעט אני אסיים את הלימודים ונתחתן." הוא מרים לי את הראש "תסתכלי עלי, אני לא אוהב שאת בוכה" הוא מנשק לי את העיניים
"אני יודעת," אני מנגבת את הדמעות על השרוול שלי "אמא שלך תשנא אותי."
"שטויות. איך אפשר לא לאהוב אפרוח יפה כמוך? אה, גול?" הוא מדביק לי נשיקה "עכשיו בואי נחייך, נעשה איזה פייסל ונעלה לארוחה. טוב?".
הארוחה הייתה סיוט

"קומי גולי, הגענו." אלון מנשק לי את הלחי, אני פוקחת את העיניים ומבינה שחלמתי זיכרון. המטוס נוחת. אנחנו מתכסים במעיל ויוצאים למונית.
"מה את רוצה לעשות קודם?" הוא שואל כשאנחנו נכנסים לחדר במלון
"לישון." אני מסננת
"אמרו לך פעם שאת זקנה?"
"אני אדם עובד, יש לי ילדה בהריון בבית. יש לי המון סיבות להיות עייפה." אני נזרקת על מיטה "אתה מוזמן להצטרף אלי" אני טופחת על החלק הריק לידי במיטה
"הצעה מפתה" הוא פושט את המעיל שלו "מה נעשה במיטה?"
"נישן?" אני עוצמת עיניים
"אני לא חושב" הוא מושך את שרוולי המעיל שלי
"אתה מסיח את דעתי." אני ממלמלת
"מגיע לך. זה מה שאת עושה לי תמיד." הוא מכניס את היד שלו מתחת לשמלה שלי, ההצעה שלו מפתה אפילו אותי.
"אחר כך נלך לישון?" אני מסתובבת אליו
"מבטיח." הוא מחייך
"טוב נו, עשה בי כרצונך" אני פורשת את הידיים לצדדים ונכנעתי למגע המשכר שלו.
"הבאתי פיצה" אני פותחת עיניים עייפות ורואה אותו מחייך כשהוא מתיישב על המיטה בקפיצה "יאללה קומי לאכול, בסוף תקבלי צורה של מיטה"
"מתאים לי צורה של מיטה." אני מסתובבת לקיר
"למה באת לפה?"
"למה באת לפה אתה?"
"כי חשבתי שיהיה כיף להכיר בדרך אחרת" הקול שלו נעשה מאוכזב "כנראה שטעיתי. אבל אנחנו כבר פה"
"טוב נו, אננס?" אני מתיישבת. מחליטה שמעכשיו יש לי עוד חמישה ימים עם הגבר הזה ואין לי ברירה, באתי לחופשה, אני חייבת להנות.
"ניחשתי טוב!" הוא פותח את המגש בהתרגשות. אני בוחרת לעצמי שני סייליסים ומניחה אותם אחד על השני "את אישה מוזרה, גולי."
"תודה, גם אתה בסדר בסך הכל" אני ממלמלת בפה מלא.

"מה זה הריח הזה?" אני שואלת את ברק שעומד בתוך ענן שחור במטבח "מה שרפת?"
"שכחתי מהפיצה" הוא מריץ רצף קללות "רציתי להפתיע אותך" אני מחייכת כשאני רואה את המבט חסר הרחמים שלו
"הכנת לי פיצה-אננס?" אני מעבירה יד בבלורית הפרועה שלו
"ניסיתי." הוא מושך בכתפיים "אני אלך לקנות לנו. היא לא תהיה כמו שלי אבל לא נורא." הוא לוקח את המפתחות
"היי!" אני קוראת אחריו "מי ינקה?"
"נו, אחרי הפיצה אני מצחצח את כל הדירה, מבטיח!" הוא אוסף את מפתחות האופנוע וממהר לצאת. אני כבר יודעת עם מי יש לי עסק, אחרי הפיצה יתווסף פה רק עוד ליכלוך ובלאגן.
"טוב לפחות תביא נשיקה." אני מפלרטטת
"תחכי לי עירומה." הוא מנשק אותי ונעלם מאחורי הדלת.
טבח הוא לא אבל לפחות יש לי שליח פיצה פרטי, אני מחייכת לעצמי.
ברק אף פעם לא היה טוב במטבח, גם חביתה הוא יצליח להרוס.
ניקיון זה גם לא הצד החזק שלו, אבל יש לו אחלה של חיוך וקל לסלוח לו כשהוא חושף שיניים.
הוא חוזר אחרי חצי שעה לבית מבריק "למה? נו איזה מעצבנת את!" הוא מניח את המגש במטבח
"לא נורא, הייתי צריכה לפרוק אנרגיות" אני מניחה את היד שלי על החזה שלו "אפשר לטעום?"
"את סומכת עלי?" הוא רציני
"כן," אני עונה מהר מידי. האמת זאת שאלה קשה, אם הוא היה יותר קרוב בטוח הייתי סומכת עליו. אולי הייתי מצליחה להאמין לכל דבר שהוא אומר אם הוא היה נשאר כדי להוכיח שאלה לא רק דיבורים. "בעיניים עצומות."
"אני אוהב אותך, אביגיל, באמת." זאת הייתה הפעם הראשונה שברק אמר לי שהוא אוהב אותי. "לפחות היית מחכה לי עירומה." הוא מחייך.

"שמעתי שיש פה פאב טוב," אני עוקבת אחרי הצעדים של אלון בשעת השיא של רחוב התיירים בליבה של אמסטרדם. "מקווה שיהיה מקום." הראש שלי משחזר לי כל נקודת אושר עם ברק. למה עכשיו?
"אז זאת המזימה היומית שלך? לשכר אותי?"
"עלית עלי," הוא נעצר ומסתובב אלי "אני אשכר אותך כדי לבצע בך את זממי."
"אתה פשוט יכול לבקש, נראה לי שאני אזרום" הוא תופס לי את הפנים
"נכנס יין יצא סוד, מכירה?"
"אין סיכוי" אני מתנתקת ממנו
"אין לך מה להסתיר ממני."
"כבר שיחקתי פעם את המשחק הזה וזה לא נגמר טוב."
"תני לי לעשות לך חוויה מתקנת," הוא מצמיד אותי אליו "הבטחתי לך שיהיה לנו כיף."
"בסדר" אני נכנעת. באתי להנות אני מזכירה לעצמי. הוא מנשק אותי, אוחז לי את היד וגורר אותי אחריו במורד המדרגות.
אורות כחולים בוהקים מתוך החושך, אנחנו מתיישבים על ספה בפינה מרוחקת. אלון מזמין לנו בקבוק ויסקי.
"אף פעם לא טיפסתי על הר" הוא מרים צ'ייסר ושותה אותו בבת אחת
"אתה אמור להגיד משהו שלא עשית ואם אני עשיתי אותו- אני שותה צ'ייסר."
"ואז יהיה משעמם, כל המטרה זה להכיר לדבר, את שותה אם גם את לא עשית, טיפסת?"
"לא עשיתי טרקים אבל היו כמה–"
"אז בבקשה" הוא קוטע אותי ומוזג את הנוזל החום לתוך הכוס הקטנה.
יש לו בעיה עם ריחות, הוא לא עשה עדיין צניחה חופשית וקשה לו עם אבק. הוא מעדיף כדורגל על כדורסל ומופע סטנדאפ על סרט. חום הופך אותו עצבני, היעד המועדף עליו לחופשה בעולם הוא הולנד. הוא אוהב גבינות ויין.
"אף פעם לא בגדת?" אני שואלת
"לא כל כך היה לי במי," הוא מודה "מערכות היחסים שלי היו מאוד קצרות, כי אני תמיד בתנועה."
"אז אתה בעצם מודיע לי שזה זמני? או שאני לא היחידה?"
"אני בעצם אומר שאיתך אני חורג ממנהגי." העיניים שלו כמעט נעצמות משוכרה "אף פעם לא התנהגתי ככה, אני שונה איתך."
"שונה בקטע טוב?"
"ברור, גולי אני לא סתם פה. את לא כמו כולן." אני תוהה לעצמי למה אני פה איתו, מה אלוהים מתכנן לי שם בשמיים, חבל לי שאין לי פרטיות ואני לא יכולה לפנות אליו ולבקש סימן או הכוונה.
"יש לי פנטזיה," הוא זורק "שלא הצלחתי להגשים"
"לשכב עירומים בשלג?"
"קרוב! אבל לא שלג, על הגג." הוא מעביר לי יד בשיער "זאת פנטזיה ששמרתי למישהי מיוחדת." דרך העיניים שלו אני נשמעת טובה יותר, יותר מהטוב שיש לי להציע באמת.

"אף פעם לא—" ניסיתי למצוא עוד דרך לגרום לו לשתות "אף פעם לא הגשמתי פנטזיה מינית!" ברק מרים את כוס הצ'ייסר ומכווץ את האף כשהויסקי צורב לו בגרון.
"איזו פנטזיה להגשים לך?" הוא תופס לי את הפנים
"אף פעם לא איבדתי שליטה בסקס" אני מחייכת אליו
"לשתות?" הוא שואל
"עם מי איבדת שליטה?"
"איתך. יש לך ספקות בכלל?" הוא שותה עוד צ'ייסר "את מרסקת אותי עם המגע שלך. מה הפנטזיה? דברי אלי"
"תקשור אותי." פלטתי. ברק השתתק. גם המוזיקה נעלמה לי מהאוזניים. המבט שלו היה שובב, כמו בפעם ההיא שבטיח לי שיום אחד אסכים לצאת איתו.
"אני הולך לשלם" הוא קם במהירות וניגש למלצר הראשון שראה. אספתי את הדברים בחזרה לתיק ושתיתי עוד כוסית.
"תלכי לפני," הוא נעצר "אני רוצה לראות אותך"
"אתה שיכור ברק,"
"וחרמן אז תלכי לפני רגע" חייך.
"יש לי תנאי," אני מתגרה בו
"אני אקשור אותך, אל תדאגי" הוא תופס לי את הפנים
"בסדר," אני צוחקת "תנאי אחר."
"מה שתרצי" תמיד אמרו לי שגבר חרמן יתן לך הכל ויספר לך הכל כדי שתפסיקי לחפור לו ותאפשרי לו לקלף ממך את הבגדים, לא על כולם זה עבד אבל עם ברק זה הוכיח את עצמו כל פעם מחדש.
"עוד סבב של "אף-פעם" לפני." אני מבקשת
"אף פעם לא רציתי ככה מישהי!" הוא מרים אותי על הכתף והולך לכיוון הדירה
"תוריד אותי, י'שרוט, אתה שיכור" אני צוחקת ונדמה לי שכל העיר מתעוררת מהצעקות שלי
"סתמי מפגרת," הוא מוריד אותי "לכי לפני." הוא מחייך ואני עונה למבוקשו. רגל, רגל. צעד, צעד. אני מרגישה את המבט שלו מלטף את הגוף שלי בסקרנות. מרגישה נשית, פלרטטנית, מחוזרת. אני זורקת מבט מעבר לכתף ורואה אותו מחייך "איפה היית כל הזמן הזה אביגול?"
"בצפון" אני צינית, אבל הוא מתכוון לחודש האחרון. האמת, אני הייתי כאן כל הזמן- מחכה לו. גם כשהוא היה נעלם לפעמים לימים שלמים והיה לי קר ועצוב בלילות, תמיד חיכיתי. הוא ידע שאמשיך לאהוב גם כשישאיר אותי לדמם לבד, ושתמיד אתן לו לחזור לחבוש את הפצעים במילות האהבה שאהבתי לשמוע.
"למה אני לא צפוני?" הוא מחבק אותי מאחור
"בוא נעלה כבר!" אני מתנתקת ממנו ורצה במדרגות
"תתחילי להתפשט" הוא לוחש אחריי "אני כבר לא יכול להתאפק.".

"אפשר כבר לפתוח את העיניים? אני מפחד ליפול ולמות"
"נו, אתה תהרוס את כל ההפתעה" אני מורידה לו את היד "תיזהר מהמדרגה"
"אביגיל–"
"אלון!" אני קוטעת אותו "עוד שתי מדרגות ואתה מגיע ליעד, בסדר?"
"חשבתי שאת שונאת הפתעות." הוא ממלמל
"זאת הפעם האחרונה שאני עושה בשבילך משהו, נשבעת." אני פותחת את דלת הגג
"נו, לא לזה התכוונתי–" אלון מנסה אבל הוא כבר הוציא כל חשק, בא לי לגלגל אותו במדרגות או לזרוק אותו מהגג.
"פתח," אני נכנסת לו במילים "פתח ת'עיניים שלך" הוא פותח את העיניים ומסתכל סביבו
"את אישה מטורפת" הוא פולט
"בקטע טוב?" אני לא מבינה, הוא מתקרב אלי ותופס לי את הפנים
"תגידי לי," הוא מצמיד אותי אליו "מה אני צריך לעשות כדי שתהיי בלי בגדים?"
"להתאפס על עצמך," אני מתנתק ממנו ופורשת שמיכה על הריצפה "בוא, נעשן משהו, נתאפס על הקור. אמרת שזה שמור למיוחדת, לא?" הוא מתיישב לידי "תן לזה להיות מיוחד."
"אני לא מאמין לך. איך השגת מפתח?" הוא מחייך
"נשים משיגות דברים בקלות."
"את רק שמה אודם ואני כבר בא לי להגיד לך כן." הוא מנשק אותי "אני מאוהב בך."
"אני לא מאמינה גדולה באהבה, יש דברים גם מעבר." אני משתדלת לשמור על אדישות
"כמו מה? החיים? אילו חיים יהיו לך בלי אהבה?" הוא שואל ואני שותקת, תוהה לעצמי אם הוא צודק. אולי באמת החיים בלי אהבה לא שווים ואולי בלעדיה יותר קל להיות אדם אובייקטיבי, חושב. "אהבה היא הבסיס להכל גולי, בלי אהבה אין טעם לכלום."
"אי אפשר תמיד לממש אהבה."
"נכון, מי הבטיח לך שיהיה לך קל. אבל כשיש לך משהו טוב ביד שווה להשקיע עליו, אז תשקיעי עלי." הוא אומר ברצינות
"מה?"
"אל תילחצי–" הוא מניח את היד שלו על הרגל שלי
"מה זאת אומרת?" אני מנסה לחייך
"אני העברת את זה אבל אני באמת מאו-" אני ממהרת לקטוע אותו
"בגדת פעם?"
"לא," הוא משתתק "האמת שאף פעם לא היה לי במי. לא הייתה לי זוגיות. נשים מתחלפות–"
"שגם להן אמרת שאתה מאוהב בהן אחרי שבוע?"
"לא," הוא מחייך במבוכה "קשה לי עם כל ה–" הוא מחפש מילים "רגשות האלה."
"אני רוצה שתגשים לי גם פנטזיה" אני מחייכת
"מה?" העיניים שלו נדלקות בשובבות
"אף פעם לא איבדתי שליטה"
"לקשור אותך?" הוא מחייך
"לא," אני מעבירה יד על הפנים שלו "אתה מאוהב, לא? תראה לי כמה. תן לי להתמסר בעצמי," הוא מקרב אותי אליו "אני רוצה לסמוך עליך, אלון.".

"לא, נו בבקשה, נשכב ואחר כך" ברק מנסה להוריד לי את החולצה "גם ככה זה יהיה סבב מהיר"
"צ'ייסר קודם!" אני הודפת אותו מעלי ומוציאה את בקבוק הויסקי שעומד בויטרינה. מעולם לא נגעתי בו למרות אהבתי לאלכוהול. ברק פותח את הבקבוק ברישול, מוזג את הנוזל החריף לכוסות בדיוק של ברמן, מרים אלי שתי עיניים מלאות עייפות ושואל "נו, מה אף פעם לא עשית?"
"אף פעם לא בגדתי." אני מסתכלת עליו, מנסה לזהות כל קפיצת שריר בפנים שלו. הוא מרים את הכוס שלו ושותה את המשקה בלגימה אחת. "בי?" אני מנסה להסוות את הקול המפוחד שיושב בתוכי
"כשרק התחלנו. זה היה מזמן." הוא מוריד את החולצה שלו. הלוואי שזה היה נשאר סוד. האמת, ישנה ככל שתהיה, כואבת יותר מכל שקר בעולם.
ברק מסתכל עלי ומבין שמשהו בי כבה לרגע, קפאתי. אני לא יכולה להאמין לו, אני לא יכולה לשפוט אותו ואין לי מושג מה אני עושה עם המידע הזה ולאן אני ממשיכה מכאן. הראש אומר לי לחקור, הלב מבקש לסמוך עליו.
"היי, אפרוח, תסתכלי עלי." הוא מרים לי את הפנים "זה היה מזמן, בואי נעזוב את העבר, תראי איזה עתיד יפה יהיה לנו, יותר יפה מההווה שעכשיו." אבל ההווה לא יפה, אפילו לא נראה טוב. רוב הזמן רע, רוב הזמן הוא לא כאן. אני לא באמת מאושרת והוא לא באמת אוהב.
מישהו צריך לקחת את המושכות לידיים ולהעביר הרצאות והסברים על ההבדל הדק שבין התאהבות ומשיכה מינית לבין אהבה וזוגיות.
אני אוהבת את ברק.
כשאני אוהבת, אני נותנת את כל כולי, אבל אם זה לא הדדי, אני עוזבת. אם לא טוב- הולכים, ככה סבתא תמיד אומרת. הייתי צריכה לעשות את זה, הייתי יכולה אבל לא היה לי אומץ.

אחרי חמישה ימים אנחנו עולים על טיסה, אלון מסכם אותם ואומר שאני פרטנרית טובה "בהכל, אביגיל, נהנתי איתך." אני מסמיקה ומניחה עליו את הראש.
"גם אני" אני לוחשת. טיילנו בימים, נתנו לעצמנו ללכת לאיבוד ולמצוא את הדרך חזרה למלון כשכל הרחובות ריקים מאדם. הרבה זמן לא הרגשתי בטוחה כל כך ליד גבר. אני נרדמת.
אנחנו נוחתים בשמונה לבוקר חמישי, אלון נפרד ממני בתל אביב- הוא נוסע לבית של אמא שלו בכפר סבא, אני ממשיכה לדירה שלי בבאר שבע.
האוויר דחוס ברכבת, אני מתחרטת שלא השארתי את הרכב שלי בנמל התעופה.
"ברוכה השבה!" אגם קופצת עלי כשאני נכנסת לדירה "חיכיתי לך!" היא צועקת עלי
"איך את מרגישה?" אני שואלת בשקט
"הכל מצויין, איך היה? איפה אלון?"
"היה נהדר, הוא נסע לאמא שלו, אח שלו-" היא קוטעת אותי
"אני נוסעת בצהריים לחברה, אחזור בלילה. מקסימום מחר בבוקר." היא אומרת
"אוקי, תעדכני אותי. יש משהו לאכול?" אני מרגישה את הקיבה שלי מתכווצת מרעב
"בטח, יש אוכל במקרר. רוצה ארוחת בוקר?"
"לא, אני אסתדר עם מה שיש, תודה." אני ניגשת למטבח, "את הכנת את המוקפץ?" אני מסתכלת על תכולתו של הסיר החם, שעל הכיריים, דרך המכסה השקוף שלו שנרטב מהאדים.
"תטעמי, תגידי לי איך יצא" היא הולכת לחדר.
אני פותחת את הסיר, גל של חריפות צורם לי באף בריח מוכר. אני נועצת מזלג וטועמת. גם הטעם מוכר, מעקצץ בגרון. כבר טעמתי אוכל כזה בעבר, לא מעשה ידיה של אגם. זה הטעם שלו, של ברק, טעם הקארי החריף שהביא איתו מהודו.

"אני מכין לך עכשיו מנה-" ברק עושה תנועות ידיים שמסמנות שאין מילים לתאר "את תברכי אותי!" הוא מצהיר, רף הציפיות שלי עולה, אני מסתכלת עליו מבשל לי. תנועות ידיים חדות אבל עדינות, כל כך הרבה רגש יש בו. הטעם החם של המנות שלו, הריח- ריח של בית אבל הטעם קצת פגום. אמרתי לו פעם שלצערו אני לא מבינה במטבח בכלל אז נצטרך להתמודד עם הטעם הזה כל החיים.
"בבקשה אפרוח, הלב שלי על השולחן, בתאבון." הוא מחייך אלי ומגיש לי מנה גדולה, אני יודעת את הטעם גם מבלי לטעום. אני לועסת ומשתדלת להראות נהנת, הוא יודע את דעתי, כל הזמן מנסה לשדרג בשבילי אבל זה לא ממש הולך. "נו?"
"טעים בטירוף" אני משקרת בפה מלא.
"הייתי אצל סבתא שלך אתמול." הוא מספר "נסעתי גם לדירה שלה. ניקיתי שם, סידרתי קצת. הרבה זמן לא היינו שם."
"נסעת לצפון?" אני תוהה למה הוא נסע אליה, אם זה מרגיש לי טוב או רע.
"כן, הרבה זמן שלא באתי איתך לביקור. היה לי קצת זמן פנוי, את כועסת?"
האמת שבאופן שמפתיע אפילו אותי "אני לא." אני מחייכת. סבתא שלי היא המשפחה היחידה שנשארה לצידי, למרות ובגלל בזיכרון הדועך שלה. ברק תמיד אהב להצטרף אלי לביקורים, לפעמים היו אלה השעות היחידות בהן היינו נפגשים במהלך חודשים שלמים.
"יופי, כי היא דווקא שמחה לראות אותי, לקח לה קצת זמן להבין מי אני בכלל וקשה להסביר מי את. אבל בסוף הצלחנו, היא אמרה לי לתת לך בשמה נשיקה." הוא מגניב לי נשיקה על הלחי.
"תודה שהלכת אליה." אני מחייכת אליו "אני אוהבת אותך." הוא פותח עיניים לרווחה, גם אני מופתעת, אבל הנה זה יצא.
עברו שלושה חודשים מאז שהעזתי לומר את שלושת המילים האלה.

"אז החבר הזה שלך היה כאן השבוע?" אני מתיישבת על המיטה שלה עם צלחת המוקפץ בטעם של ברק על הברכיים.
"כן הוא היה איתי." היא מורחת אודם וצובעת את הריסים
"הוא הכין את זה?" היא מהנהנת לחיוב "טעים" אני מזייפת באמת.
"אני מצטערת אביגיל, על הכל. על כל מה שעשיתי ועל כל מה שעוד אעשה." היא מתיישבת לידי "אני יודעת שעשיתי לך בלאגן בחיים, תכף כל זה ייגמר. אני מבטיחה לך, עוד קצת. אני רק צריכה שתסלחי לי." דמעה מתנקזת אל קצה העין שלה
"את פה, אגם. סלחתי לך." אני מחייכת אליה. דפיקות בדלת. "את מחכה למישהו?" אגם מהנהנת לשלילה. אני מניחה את הצלחת בדרך לדלת, פותחת מבלי להסתכל בעינית.
"היי" ברק מעלה חיוך נבוך
"היי" אני משיבה, קצת מופתעת, גם מעצמי. לא הצצתי בעינית.
"הפתעתי. אני מצטער, באתי לראות מה שלום אגם." הוא מסביר
"בטח, בטח. היא בחדר הימני." אני מכניסה אותו.
הם מתלחששים כל כך שאני לא מצליחה לשמוע מה נאמר מאחורי הדלת הסגורה. אני מתיישבת מול הטלוויזיה ומזפזפת בערוצים. אני חושבת לעצמי כמה משהו ששייך לך משנה את התפיסה שלך, כמה מישהו ששייך לך מחייב אותך להיות לצידו. הוא יהיה חלק מהמהלך הזה, אני צריכה להשלים עם זה. בעצם, אולי כבר השלמתי, בכל זאת הם יושבים זה לצד זו בחדר סגור בתוך הדירה שלי. שני הבוגדים שלא ידעו- האחת במי והשני עם מי.
ברק יוצא מהחדר וסוגר אחריו את הדלת. הוא מחייך עלי, הולך לכיוון דלת הכניסה ונעצר.
"הכל בסדר?" אני שואלת אותו
"אני אוהב אותך אביגיל. תמיד אהבתי, תמיד אוהב. אני מצטער, אם הייתי יודע את האמת כולה בטח הייתי נמנע ממנה. זה היה דבר כל כך שטותי ואני נפלתי ואיבדתי אותך. את הארת את החיים שלי באהבה שלך, אבל יש דברים גדולים יותר מאהבה." שקט משתרר בדירה, הוא מדבר בשקט, רגוע, שוקל מילים "אני מצטער שסבלת בגללי, אני מצטער שאני מכאיב לך." הוא מסתכל עלי, העיניים שלו משתוקקות לקבל רמז לזה שאני סולחת. צלצול הטלפון מציל אותי, ככה לפחות חשבתי.
"סליחה, זה מבית האבות," הוא מהנהן לי לאישור "הלו?" בקו השני נשמע קולה של אפרת, המטפלת הראשית במחלקה של סבתא. הקול שלה היה סמכותי ורך, כבד ועדין באותה נשימה, היא משתתפת בצערי ומספרת שהצוות של זק"א כבר מפנה את גופתה. אני נשברת, ברק מתקרב אלי, הוא שואל אותי מי בקו בלחישה, אני לא מסוגלת להגיב לו וגם לא לאפרת. היא מנסה לנחם, אני מבינה שהיא שומעת את היבבות השקטות שלי. היא מעדכנת שתודיע למשפחה אני מודה לה ומנתקת את השיחה.
"אביגיל? מי זה היה? למה את בוכה?" אני פונה אל המטבח, הגוף שלי נגרר אחרי פקודות המוח מבלי רצונו. אני מרגישה את הקרקע רועדת תחת רגליי, אם אפול מי יתפוס אותי?
"אני צריכה זמן לבד. הכל בסדר." אני מנגבת את הדמעות. ברק יוצא מבלי לומר דבר.

"אני מצטער שזה ככה." הוא אומר
"זה בסדר, התרגלתי שאתה נעלם." אני מגישה לו כוס קפה
"אני לא מתכוון."
"פעם היית מחרטט אותי שזה כדי ליצור געגוע. זה רק יוצר לי עצבים." אני מתיישבת לידו. המבט שלו אבוד, עובר עליו משהו. במשך שלושת השנים האחרונות למדתי להכיר את ברק, תמיד הייתה לו סיבה להתרחק, תמיד היה מסווה את אותה סיבה בגעגוע, תמיד אותה סיבה הייתה בחורה.
"אני לא חירטטתי. באמת רציתי להתגעגע אלייך."
"די, ברק, אי אפשר ככה יותר. או כן או לא. אין להעלם להתגעגע."
"אז מה את רוצה?" הוא מתפלא
:"מערכת יחסים נורמטיבית. לא סקס- מתי שבא לך הכל טוב וכשלא אתה לא זוכר מי אני!"
"זה לא מה שקורה." הוא מסנן
"אז מה קורה פה?" אני מתפרצת "מה קורה פה? אתה פשוט משחק איתי ואני אוכלת את כל המילים היפות שלך. נמאס לי, ברק. די. אין לי כוחות יותר לסבול את זה."
"אני לא מוותר עלינו." הוא מניח את היד שלו על הירך שלי
"אין עלינו. ממזמן אין עלינו." אני קמה
"אל תעשי את זה אביגיל, אל תהרסי את זה. אני אוהב אותך, זה לא תלוי בשום דבר, לפעמים אני צריך להתרחק ממך כדי להבין את זה. אני אשתנה, נו, אני אשתף יותר. כמו שאת רוצה-"
"כמו שאני רוצה?" אני קוטעת אותו "אני אומרת לטובתנו!"
נכון. את צודקת, נו אני אידיוט. סליחה." הוא מתקרב אלי ואני חלשה מולו. המבט הזה שלנו, הקול הרגוע שלו גם כשבתוכו יש הרבה אי שקט.
"יש לך הזדמנות אחרונה ברק, אחרונה! כדי לך מאוד להשתנות.".

שלושה חודשים אחרי, אותו הבית, אותה ההרגשה- אני חנוקה.
אגם יוצאת מהחדר כשהדלת הראשית נסגרת אחרי ברק.
"אני מצטערת שהוא הגיע ככה," היא אומרת "אני אמרתי לו שיתאם מראש בפעם הבאה."
"זה בסדר." אני מסננת, מתלבטת בתוך עצמי אם להיות המבשרת ולומר לה שסבתא איננה עוד.
"למה את ככה?" היא מתקרבת אלי "גולי, למה בכית?" אני בוחרת להמשיך לשתוק, לא כי אין לי מה לומר אלא מתוך הפחד שהדמעות יתפרצו מחדש. "את כועסת? הוא סיפר–"
"לא!" אני צועקת "אני לא כועסת! אני רק רוצה קצת פרטיות אבל את תקועה איתי פה. אז בבקשה, תניחי לי!" אני לוקחת את מפתחות המכונית ויוצאת מהדירה.
"אני נוסעת לצפון" אני כותבת לשלומי "סבתא שלי נפטרה. בבקשה אל תעדכן אף אחד."
"תשלחי לי את פרטי הלוויה, אגיע. אני משתתף בצערך, תהיי חזקה גולי, בשבילה.".

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Coha a עקוב אחר Coha
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שי מצפה
שי מצפה
אהבתי
הגב
דווח
חן בנלולו
חן בנלולו
מתי את מעלה המשך?
הגב
דווח
חן בנלולו
חן בנלולו
המשך
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
Coha a
כוס הקפה שלי
כוס הקפה שלי
מאת: Coha a
הזמן שאחרי
הזמן שאחרי
מאת: Coha a
לאביר על הסוס הלבן, שלום
לאביר על הסוס הלבן, שלום
מאת: Coha a
בגידה, חצי בגידה
בגידה, חצי בגידה
מאת: Coha a
סיפורים אחרונים
ילדה עם קרניים
ילדה עם קרניים
מאת: נמרה לבנה
צייר לך עולם: פרק 4
צייר לך עולם: פרק 4
מאת: Writer :)
עיני אלומיניום - פרק ראשון
עיני אלומיניום - פרק ראשון
מאת: Kabuki Witch
תקציר לסיפור:הידלקות בלתי אפשרית-רומן
תקציר לסיפור:הידלקות בלתי אפשרית-רומן
מאת: שוקו חם
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan