כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
4

תראה אותי - פרק 6

"עדן!" הוא השיג אותי ונעמד מולי, חוסם לי את הדרך, מתנשם מהריצה.

היום עבר מהר,
עזרתי לאמא עם הבישולים, אבל ממש קצת כי לא התחשק לי והמצב רוח שלי היה ירוד.
"קרה משהו עדן?" היא שאלה כמה פעמים במהלך הזמן הזה שעמדתי לצידה במטבח.
"לא. פשוט לא ישנתי טוב הלילה, אני עייפה" זה התירוץ שאמרתי והיא הניחה לי לנפשי.
בשישי בערב ישבנו כולנו מול השולחן.
הפעם הצטרפה אלינו לירון, חברה של גלעד אחי. היה די נחמד בהתחשב בעובדה שהיא כל כך ניסתה להרשים את אמא שלי, אז היא שטפה כלים ועזרה לפנות את האוכל ולהגיש פיצוחים ואפילו תה לכולם.
זרקנו מבטים לגלעד שפשוט הביט בה כל רגע והיה נראה מוקסם.
הרבה זמן לא ראיתי אותו ככה מאושר.
"שלא תתרגל לזה כן? עוד כמה פעמים אצלנו ואתה תהיה זה שישטוף את הכלים" לחשתי לו כשהנחתי קרוב אליו עוגת שוקולד. הוא חייך ונתן נשיקה בלחי ללירון שישבה לצידו.
כמו כל יום שישי בערב אצלנו אחרי הארוחה אנחנו נשארים לשוחח שעה-שעתיים ואז בדרך כלל ההורים פורשים למיטה או לשבת אצל השכנים ואנחנו האחים נשארים לשבת בחוץ עם החברים שבאים. בדרך כלל מי שמגיע אלו החברים של עידן וגלעד.
לפני שכל החבר'ה הגיעו עליתי לחדר והצצתי בפלאפון.
רז היה מחובר לפני כמה דקות והוא לא ענה ולא התקשר.
הדלת נפתחה וגלעד נכנס "את באה לשבת איתנו במרפסת?" הוא שאל וראיתי שלירון מציצה מאחוריו.
"כן, כבר יורדת" עניתי וסגרתי את הפלאפון והכנסתי אותו בחזרה לשידה.
אמנם ההורים שלי דתיים אבל עידן, גלעד ואני לא ממש שומרים את השבת.
לפחות לא כמו שההורים שלי היו רוצים, אבל הם נותנים לנו לעשות את הבחירות שלנו וגם מקבלים אותן.
אנחנו פשוט מכבדים אותם.
הסתכלתי על עצמי במראה לפני שירדתי וראיתי שיצא לו פצעון קטן במצח, ממש מעל הגבה.
שמחתי שהוא היה קטן וכמעט ולא שמים לב אליו, אבל הייתי עצובה כי מצאתי עוד סיבה לכך שהיום הזה פשוט היה יום זוועה.
אולי אני צריכה לקבל מחזור? לא... אני בדרך כלל רוצה שוקולד לפני זה...
זה משהו אחר.
ניסיתי לחייך לעצמי במראה ואז הרגשתי עוד יותר פתטית אז ירדתי למטה במהירות.
חברים של גלעד ישבו בחוץ, את רובם הכרתי בגלל שההפרש בינינו הוא רק שנתיים. חלק מהם היו מציקים לי ביסודי ועל חלק מהם הייתי דלוקה בתיכון. אבל זה סיפור אחר.
"מה קורה עדן?" לירון שהתיישבה לידי על הנדנדה שאלה
"מעולה, ואת?" תאמינו לי... שבדרך כלל אני יותר חברותית מזה.
"בסדר..." ראיתי שהיא מרגישה לא בנוח ורציתי לעזור לה. אני חושבת שהיא לא ממש הכירה את חברים של גלעד.
"שמעתי שהיה מטורף אתמול בבר" ניסיתי לפתח את השיחה והיא הביטה בי שוב, כאילו לא ידעה איך לענות לזה
"כן..."
"אני אגיד לך את האמת, אבל זה רק בינינו" לחשתי לה והיא התקרבה, "אני אף פעם לא ראיתי את גלעד ככה. אני מכירה את אחים שלי ויודעת לקרוא אותם. גלעד אוהב אותך, ללא ספק" חייכתי וסימנתי לה עם הראש שתסתכל עליו.
הוא ישב מולנו והמבט שהיה לו בעיניים, זה היה מדהים. כמה זמן לא ראיתי מבט כזה.
כמה זמן רז לא הביט בי ככה?
היא חייכה לו וחזרה להביט בי, "הייתי ממש לחוצה אתמול. התעצבנתי כי היו שם בנות שממש נמרחו עליו"
"כן, שמעתי... אבל הוא רואה רק אותך" הדגשתי לה והיא נראתה לי לפתע נינוחה יותר.
"את יוצאת היום?" היא שאלה אותי ושקלתי להתקשר לליאת או לסהר ולהציע להן לצאת. לא היה לי חשק להישאר בבית אבל לא ממש היה לי כוח לעשות משהו.
"אני לא יודעת... רז לא דיבר איתי כל היום וכבר מאוחר" עניתי לה.
"מאוחר? השעה רק עשר" היא ניסתה לעודד אותי ואז שאלה "קרה משהו עם רז?"
"לא יודעת... אני אעלה למעלה ואתקשר אליו" אמרתי לה בעודי מתרוממת. נשקתי לה על הלחי ונפרדתי מכולם בברכת שבת שלום.
אחרי שנכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת נשכבתי במיטה והושטתי יד לשידה כדי להוציא את הפלאפון.
רז בדיוק התקשר.
"וואי מאמי... היה לי יום מטורף. מצטער שלא דיברתי איתך" הוא התחיל את השיחה ושמעתי את הקול הצרוד שלו, ידעתי שלא אראה אותו היום.
"הכל בסדר... פשוט דאגתי לך" עניתי והנחתי את הראש על הכר כאשר הפלאפון מונח על האוזן.
אם אמא שלי הייתה רואה אותי, הייתי חוטפת הרצאה על כמה שהקרינה מסוכנת ולמה אני מדברת בלי אוזניות.
"מבטיח לך שאפצה אותך חיים שלי" הוא מלמל וידעתי שהוא הולך להירדם בקרוב.
"טוב מאמי... לך לישון נדבר מחר כבר" וככה הוא ישר ניתק.
הנחתי את הפלאפון בצד והלכתי לישון עצבנית.

אוקטובר כבר הגיע ואיתו הרוחות הקרירות.
העצבנות חלפה לה במהירות כי רז באמת פיצה אותי במהלך החודשיים שקדמו ללימודים שלי.
היציאות שלי ושל רז הפכו לבילויים ליליים של ארוחות רומנטיות והתכרבלויות מתחת לשמיכות.
ניצלתי את החודשיים האלו בעבודה אינטנסיבית במפעל והלכתי לבייביסיטר מתי שרק קראה לי. את תומר השכן בקושי ראיתי.
ככל שהתקרב התאריך לתחילת הלימודים כך הפאניקה גברה. אולי באמת עשיתי טעות במקצוע שבחרתי?
למזלי היו לי את ליאת וסהר שהחדירו לי לראש כמה כיף חיים נעשה ביחד. היה לי קצת קשה להאמין בזה כשראיתי את השמות של הקורסים והדרישות... אבל אם כבר נרשמים לתואר והחברות הכי טובות רשומות ביחד איתי... מה הסיכוי שזה יהיה כזה קשה?

"בהצלחה מאמי! דברי איתי שעה לפני שאת מסיימת אולי אהיה באזור ואחזיר אותך" רז נתן לי נשיקה ארוכה ומרגיעה על השפתיים ויצאתי מהאוטו.
הלכתי מפוחדת ומרוגשת בו זמנית לכיוון הקמפוס שבקושי ראיתי את ליאת עד שהיא כבר ממש נעמדה מולי.
"את לא בפוקוס אחותי" היא צחקה והתנפלה עליי בחיוך רחב, "אני לא מאמינה שעשינו את זה!"
"כן, גם אני לא..." השבתי לה בפאניקה.
"זה היה רז שהביא אותך?" היא שאלה בזמן ששילבה את זרועה בזרועי והתקדמנו שתינו לכיוון השיעור הראשון. הנהנתי לה ואז היא הוסיפה עוד שאלה "הכל בסדר איתכם נכון?"
"כן" חייכתי לה והיא הנהנה ונכנסנו לכיתה הגדולה.
"איפה סהר?" שאלתי, כי לכל מקום סהר תמיד הייתה מגיעה ראשונה. כבר ציפיתי שהיא תשב בשורה הראשונה של הכיתה והמחרת או המחשב כבר יהיו פתוחים לפניה.
"היא בדרך. אתמול בלילה היא ויוגב רבו אז היא לא ממש הצליחה לישון" ליאת הסבירה וגררה אותי לשורה האחרונה
"את יודעת שהיא לא תשב איתנו מאחורה נכון?" חייכתי והיא הניחה את הדברים על השולחן ושמרה מקום לידה לסהר.
"אחרי המריבה אתמול אני בספק אם היא רוצה ללמוד היום" היא אמרה ברצינות והתיישבה.
"זה עד כדי כך רציני?" שאלתי.
בדרך כלל אני נוטה שלא להתערב כאשר סהר או ליאת רבות עם חברים שלהן. ליאת נפרדה מהחבר האחרון שלה לפני חצי שנה וכשאמרתי לה שהיא טועה בחלק מהדברים שאמרה עליו... היה לה מאוד קשה לקבל את זה. אני זוכרת שהיא אפילו כעסה עליי קצת.
אז, למדתי לא לדבר על הנושאים האלו יותר מידי. אם הן רוצות לדבר על זה הן יודעות שאני יותר משמחה לעזור להן ולהקשיב להן. בשביל מה יש חברות?
"אני לא ממש יודעת... ממה שהצלחתי להבין הוא יצא עם חברים שלו וחזר ממש מאוחר בלי לעדכן אותה. הוא גם לא ענה לטלפונים שלה. אז בואי נגיד שהיא חשבה שמשהו קרה"
ליאת הסבירה לי ובאותו הרגע סהר נכנסה לכיתה. היא ראתה את שתינו בסוף ועלתה מהר, בעצבנות אם אפשר לומר.
"בוקר טוב" היא אמרה והניחה את התיק על הכיסא ואחרי זה התקרבה אלינו לחיבוק.
"מה איתך?" שאלתי והיא עמדה ונשענה על הקיר. השיער החום המתולתל שלה היה פרוע יותר מהרגיל ויכולנו לראות שהעיניים שלה נפוחות וכהות כי היא לא ישנה מספיק זמן.
"בסדר... הוא היה די שיכור אתמול אז היה לי קשה לריב איתו ולהוציא ממנו הסברים הגיוניים. הוא קם מוקדם היום והכין לי ארוחת בוקר ולא הפסיק להתנצל" היא אמרה במהירות ונאנחה, "הוא התעקש להקפיץ אותי היום למכללה"
"יפה... הוא כבר משתפר" ליאת חייכה בעדינות, "אני לא זוכרת מתי מישהו הכין לי ארוחת בוקר אחרי מריבה. בדרך כלל זה היה מסתכם בסקס פיוס"
אני וסהר לא יכולנו שלא לצחוק, ליאת תמיד הייתה הבחורה היותר מינית מבין שלושתנו וכל הסיפורי סקס שלה תמיד היו נשמעים כאילו לקחה אותם מחמישים גוונים של אפור. היינו מרותקות כמובן בכל פעם מחדש, וחוזרות לחברים שלנו עם מטענים מטורפים.
זה תמיד טוב כשיש חברה כזו.
"מה הייתי עושה בשביל סקס פיוס עכשיו" סהר מלמלה והתיישבה בכיסא שליד ליאת.
"בינתיים מי שצריכה להתבכיין פה זו רק אני. אז בבקשה בנות" ליאת הסתכלה על שתינו וצחקנו.
החבר האחרון שלה, אדיר, החליט לטוס לארצות הברית לחצי שנה. אז היא אמרה לו שהיא לא מתכוונת לחכות לו. והיא באמת לא חיכתה.
אבל ידעתי שליאת אהבה אותו ונפגעה ממנו. ליאת הייתה מהבחורות שלא נותנות לגברים להיכנס להן ללב במהירות, עם כל החזות הקשוחה שלה והקשה להשגה, כשהיא הייתה מתאהבת... היא הייתה נהפכת לצמר גפן מתוק.
באותו היום שהוא הודיע לה שהוא עוזב היא אמרה לי שהיא אוהבת אותו. וזו הייתה הפעם הראשונה שהיא הרגישה ככה כלפי מישהו.
מאז, עברה כבר חצי שנה וליאת לא מדברת עליו וממשיכה לעטות את המסכה הקבועה שלה. רק לפעמים היא מתקשרת אליי ושואלת אותי אם אני רוצה לצאת לשתות וזה סימן עבורי שהיא מתגעגעת אליו ורוצה לשכוח.
"עדן, אנחנו חייבות לעשות היום משהו! בואו נצא למועדון או דאנס בר. אני רוצה לשתות ולחגוג את תחילת הלימודים" סהר אמרה והפתיעה גם אותי וגם את ליאת.
"את מודעת לזה שאנחנו לומדות מחר? היום רק יום שני סהר" ליאת ענתה לה ואני פשוט הנהנתי כי הייתי עוד בהלם ממנה.
"אל תהיו כבדות. אני רוצה לצאת להתאוורר" היא נאנחה, "אחרי מה שיוגב עשה לי, לא רוצה לחזור מוקדם היום"
"יאללה!" ליאת הנהנה ואז הסתובבה אליי, "יהיה לך אישור מהמפקד לצאת היום?"
סהר ואני חייכנו, ליאת לא אהבה את רז וזה בלשון המעטה.
"אני מאמינה שכן" עניתי ואז ראינו שהכיתה מתמלאת בבנות נוספות.
"אני אצא מהתואר לסבית" ליאת התאכזבה כשהצליחה לספור רק ארבעה גברים בקורס.
ואז נכנס המרצה.
והוא היה גבר.
ואני מאמינה שליאת איבדה את ההכרה באותה השנייה.
את האמת? גם בטח אני וסהר, וכל שאר 64 הבנות שנרשמו לקורס.
"אתן רואות את הדבר המושלם הזה?" ליאת הזילה ריר. ואני וסהר הצטרפנו אליה בחגיגה.
"וואו" סהר מלמלה והשעינה את ראשה על היד בעודה ממשיכה לבחון אותו.
"בבקשה שיסתובב לכתוב משהו על הלוח" ליאת הצמידה את הידיים כאילו היא מתפללת לאלוהים.
ואלוהים בהחלט אוהב את ליאת.
המרצה הסתובב והיא פלטה אנחה קלה "שמישהו יתפוס אותי לפני שאני מתנפלת על הישבן שלו"
אני הסתכלתי עליה ופשוט החזקתי את עצמי לא לצחוק בקול.
ואני בספק אם מישהו היה שומע כי כל הבנות היו עסוקות בדיבורים ואני די בטוחה שכמו ליאת, כולן בדקו את הישבן של המרצה שלנו.
"טוב אנחנו לא מבריזות מהשיעור שלו בחיים" סהר החליטה עבורנו ואנחנו הנהנו בהסכמה.

השיעור הסתיים מהר מכפי שמישהי מאתנו ציפתה. כל הבנות היו גם עסוקות בלשאול אחת את השנייה על מה היה השיעור בכלל.
ליאת? לא בזבזה זמן וניגשה למרצה.
"אל תגידי לי שהיא באמת מנסה להתחיל איתו" סהר אמרה לי בזמן שחיכינו לה מחוץ לכיתה.
"אי אפשר לדעת איתה" צחקתי. והאמת שקיוויתי שאולי באמת המרצה יעזור לליאת לשכוח מאדיר קצת.
"אז מה את אומרת? את תבואי היום נכון?" סהר שאלה אותי ולא הבנתי, "נו... אמרנו שנצא להתאוורר"
"אהה... כן למה לא"
"יופי"
ליאת יצאה מהכיתה עם חיוך מאוזן לאוזן והבנו שהלך לה טוב.
וכנראה טוב יותר מידי כי הלחיים של המרצה היו קצת אדומות כשראינו אותו יוצא אחריה.
ככה זו ליאת, קשה לעמוד בפניה.
"אתן תשמעו הכל כשנצא בערב" היא אמרה בהחלטיות עם חיוך יופלה והתקדמה לעבר השיעור הבא כשאנחנו בעקבותיה מצחקקות כמו ילדות בנות 16.

שעה לפני שהיום לימודים הסתיים התקשרתי לרז אבל הוא לא ענה.
החלטתי שאולי אסע לדירה שלו ואכין לו ארוחת צהריים. ידעתי שהוא עובר תקופה לא קלה בצבא עכשיו והוא כל הזמן בלחץ. הוא אפילו ירד במשקל בגלל שאין לו ממש זמן לאכול כמו שצריך.
לקחתי אוטובוס מהמכללה לוויצמן ומשם החלטתי ללכת ברגל. בדרך עצרתי לקנות פסטה, שמנת ועוד כמה דברים קטנים כדי להכין לו פסטה ברוטב רוזה שהוא כל כך אוהב.
ניסיתי להתקשר אליו שוב כדי לוודא שהוא לא יאכל אם הוא יגיע לפני לדירה אבל שוב הוא לא ענה.
כשהגעתי לרחוב שלו ראיתי את הרכב שלו בחניה וראיתי שהשעה ארבע וחצי. אם הוא הגיע עכשיו הוא בטח אוכל או ישן.
נכנסתי למדרגות ועליתי בקושי כי התיק היה כבד ולשקיות אוכל היה משקל נוסף. בקושי הצלחתי לפתוח את הדלת של הדירה.
אבל מה שעוד יותר לא הצלחתי להבין...
מה לעזאזל עושה החיילת הבלונדינית שלו על הספה. חצי עירומה.
מההלם המשכתי להביט בה וכיווצתי את העיניים, אולי טעיתי בדירה? סובבתי את המבט מעט וראיתי את השמיכות שקניתי לו לפני חודשיים, את הכוסות יין ששתינו בהם אנחנו לפני כמה ימים, והרחתי את הבושם המזוין שלו בכל הדירה.
"מה הולך פה?" הצלחתי להוציא בקול חלוש.
החיילת ניסתה לכסות את החזה החשוף שלה עם היד אבל לא ממש הצליחה.
"רז" היא קראה לו, לקחה את אחת השמיכות שהיו על הספה ועטפה את עצמה.
הוא התקרב במסדרון כשהוא מחזיק את הפלאפון שלו, מביט בו בריכוז.
הוא היה ללא החולצה, רק עם המכנס של הצבא עליו.
הפנים שלו עוד היו כלפי מטה "היא התקשרה אליי עכשיו" הוא מלמל והעביר את היד שלו על העורף. תנועה שהייתה מוכרת לי. מוכרת לי יותר מידי.
נחנקתי. פשוט עמדתי שם רועדת ללא יכולת לזוז.
"רז..." החיילת אמרה שוב והוא הרים את המבט.
עיניו הכחולות הסתכלו עליי וראו אותי.
הוא היה בהלם.
"עדן... מאמי... חכי... אני יכול להסביר" הוא אמר והרים את הידיים מעט, לסמן לי לעצור.
כאילו שאני הולכת להתנפל עליו או עליה.
הנשימה שלי נהייתה כבדה והגשתי כובד עצום נוחת עליי. את השקיות שמטתי מהידיים ויצאתי באיטיות מהדירה. סוגרת אחריי את הדלת.
סוגרת מאחוריי את מה שהרגע ראיתי.
והלכתי משם.
כשיצאתי מגרם המדרגות מעדתי טיפה והתחלתי לשמוע את הברקים בשמיים.
זה לא קורה לי. זה פשוט לא קורה לי.
הרצתי שוב את כל התקופה האחרונה שהוא התנהג בצורה מוזרה.
ממתי זה התחיל? כמה זמן זה נמשך?
כל הזמן הזה הוא בגד בי?
שלוש וחצי שנים?
הדמעות התחילו לשטוף את פניי והגשם החלש עזר להן לגרום לי להרגיש עוד יותר טיפשה, עוד יותר נבוכה ועוד יותר פגועה.
התיק הכבד הכאיב לי בכתפיים אבל הכאב שפריע לי היה הכאב הפנימי. הכאב שהיה לי בלב.
הרגשתי שרז לקח סכין ודקר אותי בחזה, כל כך הרבה פעמים שלא יכולתי לעכל את מה שהוא עשה.
אולי פינטזתי? אולי לא ראיתי נכון?
אולי זה חלום?
עצמתי את העיניים ושוב פקחתי אותן ומצאתי את עצמי באותו המקום.
הדמעות לא הפסיקו לזלוג . בקושי יכולתי לראות משהו בדרך. שמעתי רק את הצעדים שלי על המדרכה.
ואז שמעתי אותו רץ אחריי.
"עדן!" הוא קרא לי אבל לא רציתי להסתכל עליו, לא רציתי לראות אותו, לא רציתי לשמוע אותו והכי לא רציתי...
הכי לא רציתי להריח אותו.
"עדן!" הוא השיג אותי ונעמד מולי, חוסם לי את הדרך, מתנשם מהריצה.
הלכתי כל כך הרבה? הלכתי מהר? לא יכולתי להביט אחורה ולבדוק כי ידעתי שאת הדרך הזו אני כבר רוצה לשכוח.
"את חייבת להקשיב לי" הוא הניח את הידיים שלו על הזרועות שלי משני הצדדים ואחז אותי.
"את חייבת להקשיב לי..." הוא מלמל ועצם את העיניים שלו בחוזקה, כאילו מתאמץ להתאפס על עצמו.
"אני בחיים לא אסלח לך" הצלחתי לומר בלחש, בקול שלא זיהיתי. והוא פקח את העיניים הכחולות שלו שנהיו אדומות מעט, מזועזע.
"מאמי, זה לא ככה!" הוא התחיל לומר והורדתי את הידיים שלו ממני
"תעזוב אותי" ביקשתי
"עדן, את לא יכולה ללכת ככה!" הוא התחנן, "בבקשה תני לי דקה להסביר לך!"
"תעזוב אותי!" צרחתי עליו והוא התרחק מעט. הוא הביט בי בהלם.
"פעם אחרונה שאתה נוגע בי ככה" אמרתי לו והלכתי משם.

אחרי הליכה של רבע שעה שבה ניתקתי את הפלאפון כי הוא לא הפסיק להתקשר אליי, עצרתי מונית בדרך ונסעתי הביתה.
כשהגעתי לכניסה לשביל פרצתי בבכי.
הלכתי לאט- לאט לכיוון הבית, הרגליים סוחבות אותי עוד קצת ועוד קצת, מחכות לרגע שכבר אוכל להתמוטט במיטה ולא לצאת ממנה לעולם.
לחכות שאימא תגיע הביתה ותחבק אותי ותגיד לי שהכל יהיה בסדר.
אני רק רוצה לישון.
בקושי הצלחתי לפתוח את הדלת של הכניסה,
"מי?" שמעתי קול מבפנים שואל אבל לא הצלחתי לענות.
כשסובבתי שוב את המפתח בפנים הדלת נפתחה ואבא שלי עמד בצד ואפשר לי להיכנס
"עדן?" הוא שאל והיה המום לראות אותי ככה, "מה קרה?"
נכנסתי יותר וראיתי מישהו יושב בספה שלנו ועל הרצפה שני תיקים.
הדמעות לא אפשרו לי לראות מי ישב שם
"כלום. הכל בסדר" עניתי לאבא ודמעות נוספות ירדו על הלחיים שלי.
אחרי שמצמצתי מעט זיהיתי את הפנים שהיו מולי.
זה היה תומר השכן.

**************************************************************************

המשך בקרוב!
הגענו לחלק היותר מעניין של הסיפור :)
מקווה שתאהבו את הפרק הזה.
אשמח לשמוע מה אתם מרגישים וחושבים על הפרק :)

שיהיה לכולם סוף שבוע נעים, חג שמח ושבת שלום❤
אוהבת המון❤

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

someone else עקוב אחר someone
שמור סיפור
לסיפור זה 16 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Tolis Raler
Tolis Raler
כתיבה מעולה, שברת לי את הלב
הגב
דווח
someone else
someone else
תודה אהובה!! ❤❤
הגב
דווח
Mor B
Mor B
איזה מניאקקקק איך ידעתי!!!
אם היא רוצה מישהו שיחסל אותו תני לה את הפרטים שלי אני אדאג לעזור ;) ואני איך בא לי שהאחים שלו ישמעו מה הוא עשה לה ושהם יטפלו בו כהוגן חחח.
מה תומר השכן עושה אצלה בבית אהה אני כבר סקרנית מאוד לגביו מההתחלה אני סקרנית מה יקרה איתו חחח.
החברות שלה חמודות חחח קצת שובבות הייתי אומרת.
איך אני אוהבת את הכתיבה שלך לכל סיפור שלך שקראתי הצלחת לסחוף אותי שוב ושוב ולהכניס אותי ישר לסיפור להזדהות עם הדמויות להרגיש מה שהם מרגישות.
אל תפסיקי לכתוב יקירה.
עד הפעם הבאה ❤❤
הגב
דווח
טען עוד 31 תגובות
כותבי החודש בספרייה
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
סיפורים אחרונים
ההתנגשות השניה חלק 29
ההתנגשות השניה חלק 29
מאת: Miss D
סניקרז
סניקרז
מאת: roye shargal
תפילין רדיואקטיבי
תפילין רדיואקטיבי
מאת: Johnny Walker
המצדה של יקיר ושלי
המצדה של יקיר ושלי
מאת: עידו עידו
המדורגים ביותר
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan