כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

אמת (חלק ב')

משפחה זה הדבר הכי חשוב בחיים האלה. את יכולה להתגרש מבעל, להתרחק מחברה, לאבד אדם אהוב. אבל משפחה, תמיד תהיה. היא תמיד תקבל אותך

דפיקות בדלת, אני מתעוררת ומבינה שנרדמתי על השטיח. מציצה בשעון, השעה שבע ארבעים ושתיים. בדרך לדלת אני מעיפה מבט חטוף למראה ומסכמת עם עצמי שבמצב כזה אני לא הולכת לעבודה.
אני מציצה בעינית ורואה שם את ברק, עומד עם זר פרחים ביד. אידיוט, אני שונאת פרחים. גם את המאפרה המכוערת שהוא הכין לי שנאתי. הוא גרוע במתנות, אולי כי הוא לא ממש מכיר אותי. לא מאמינה שבאמת חשבתי להתחתן איתו.
אני מתעלמת מהדלת, מפעילה את המוזיקה ומתחילה לטאטא את כל השברים.
כשאתה שבור לנקות זה מרגיע כאב. המוזיקה ברקע מנגנת לי על מיתרי הלב, המטאטא מרכז את השברים שבסופו של דבר נזרקים, מה שנשאר אלה רק סימני הניפוץ על הריצפה, כמו הצלקות שבלב.
הטלפון מתזכר לי על שלושים ושש שיחות שלא נענו, אני מסמסת למנהל שלי שאני משלשלת ולכן לא אגיע לעבודה. זה פחות קשה מלרשום לו "נשבר לי הלב אתמול בלילה, אל תשאל, אני שבורה בבית, לא מצליחה לגרד את עצמי מהספה, העיניים שלי נפוחות כי בכיתי כל הלילה. אז לא אגיע היום.".
הוא מסמס לי "תרגישי טוב, אל תשכחי בחמישי יש לך פרזנטציה מול היזם" שיט, שכחתי לגמרי. כאילו יש לי ראש עכשיו ליזם הזקן המטומטם הזה, הוא אף פעם לא מרוצה משום דבר.
אני מעבירה את המחשב לשטיח שבסלון, מתיישבת ומתחילה לעבוד.
למי יש זמן עכשיו ללב שבור?
אני מסתגרת בבית עד יום חמישי, יושבת על הריצפה מול מחשב וערימת ניירות, חייבת לסיים הכל.

ביום חמישי אני שולפת את השמלה השחורה שלי מהארון, נועלת עקבים ומדגישה את השפתיים. השיער שלי הסתדר בגלים עדינים שנחים לי הכתפיים. אני ממהרת אל הרכב.
במשך שלושת הימים האחרונים הם הגיעו, כל אחד בתורו, לדפוק לי על הדלת, מצפים שאפתח. אני הגברתי את השירים בכל דפיקה. העבודה והתפקיד שלי הם כרגע כל עולמי.
היזם מאחר והלב שלי צונח "מה קורה שלומי? איפה הוא?" אני ניגשת למנהל שלי
"הוא לא יגיע"
"מה?" אני מתפרצת
"תרגעי. בחור בשם אלון אמור להגיע בכל רגע, הוא יד ימינו." אני נושמת לרווחה "את ממש יפה היום, זוהרת"
"תודה" אני מסמיקה
"תגידי את עדיין עם שי?"
"ברק" אני מתקנת
"ברק, כן, סליחה"
"לא" אני תוהה לעצמי למה הוא בכלל מזכיר אותו?
"מסתובבת לי ככה רווקה יפה במשרדים ואני לא יודע?" הוא קורץ לי "אולי נעשה איזה פגישת קפה קטנה בשעות של אחרי הצהריים?" הוא מתקרב אלי, אני עושה צעד לאחור
"שלומי... אתה המנהל שלי" אני מנסה לדחות אותו בעדינות
"את נראת לי כמו אחת שיודעת לעשות הפרדה בין עבודה לחיים האישיים" הוא צודק. אני באמת כזאת, טוטאלית לגמרי בעבודה, זה ידוע שאני מאוהבת בעבודה שלי יותר מכל גבר שגר לי בלב בעבר.
היא פותחת לי את הראש, אני חייבת לחשוב מעבר כשעולה הצעה לסטרטאפ חדש.
"אני יודעת. אבל אני לא סומכת עליך שאתה תצליח לעמוד בזה" אני קורצת לו ומסתובבת אל הדלת
"שווה לנסות, לא?"
"לא." אני עונה בקרירות וסוגרת אחרי את הדלת.
שלומי הוא בחור מסוקס, יש לו לסת קשוחה, גוף שרירי, תמיד לבוש כאילו הולך לאירוע חשוב, איש עסקים. הוא אסף אותי לעבוד לצידו אחרי שהתחיל איתי באחד הפאבים באיזור, הייתי אז ילדה בת תשע עשרה והוא היה בן שלושים, איש הייטק מצליח שבדיוק הקים את החברה החדשה שלו. התלהבתי מהרעיון להיכנס לתחום הזה אבל משלומי פחות, אף פעם לא הסכמתי להתראות איתו מעבר לפגישות עסקים. אני לא אוהבת לערבב ביזנס עם פלאז'ר.
מה שהכי מאפיין אותו בעיניי אלה העיניים העצובות שלו. אין לו אהבה, אומרים שאין לו רגשות, אבל אני יודעת שכן. זה פשוט הכאב והגעגועים למור, ארוסתו לשעבר שנרצחה לפני כמעט עשור, שלא מאפשרים לו להמשיך הלאה. הוא קרא לחברה שלו "מורס" לזכרה.
אני אוהבת את שלומי, איתו אני יכולה לדבר על הכל, הוא מאמין בי, תומך בי וגורם לי להרגיש נערצת.

אלון מגיע בתשע ועשרה, שבעים דקות בהן הייתי לחוצה ברמות שלא הכרתי.
"תנשמי, את הכי טובה במה שאת עושה, אני מאמין בך" שלומי מנסה להרגיע אותי, אני מסדירה את הנשימה ונכנסת, כל העולם נשאר מחוץ לחדר. כאן, יש רק עבודה.
אלון גבר מושך, הוא לובש חולצה צמודה, עם צווארון וי, שמדגישה את השרירים שלו ונותת הצצה לשיערות עדינות על החזה. הצבע הכחול שבעיניים שלו בולט בין החולצה השחורה לשיערו הכהה.
יש לו פנים עדינות וזיפים קצרים. הוא גבר יפה.
"שלום, אני אביגיל" אני מושיטה לו את היד, הוא קם לקראתי ומנשק לי אותה, אני מחייכת בביישנות.
תמיד ידעתי שאני מושכת גברים, לא בקטע מתנשא, זה פשוט כי אני בטוחה בעצמי, מי שבטוח בעצמו נראה יותר טוב. בכל פעם שאני מניחה את המבט שלי על גבר הוא הופך להיות שלי.
"אלון" הוא אומר בקול עבה "יהיה נחמד לעשות איתך עסקים"
"כן, בוא באמת ניגש לעניין".
לאורך השולחן יושבים גם חלק מחברי לעבודה. אלון הגיע מצוייד בעוד שני גברים והם כולם בוהים בי. לפעמים אני חושבת שבטעות נולדתי אישה. אף פעם לא התחברתי כל כך לבנות, תמיד היו סביבי הידידים שלי שחלקם מלווה אותי עד היום, גם כשאני כבר תקועה רחוק בבירת הנגב.
אני מפעילה את המקרן, מחברת את המחשב, מעלה את המצגת, נעמדת לפניהם, נושמת עמוק ומתחילה לדבר.

"זה היה מצוין!" שלומי מחבק אותי "הוא עף עלייך! אמרתי לך שאת הכי טובה במה שאת עושה" אני מחייכת אליו
"תודה, תודה" אני מובכת
"אגב, הוא השאיר לך טלפון. אם תרצי ליצור איתו קשר" אני מסמיקה, טובה בלפלרטט גרועה בלקבל מחמאות. "אבל לא שמרתי אותו"
"אוקי" אני אפילו לא רוצה לנסות ולשאול למה, מסתובבת ואוספת את הציוד שלי
"אז מה את אומרת?" הוא שואל
"על מה?"
"על הקפה"
"אה, לא." אני תקיפה
"את מפסידה, חבל"
"תקשיב שלומי, אתה אחלה בנאדם, אתה מנהל סבבה, איש שיחה מקסים, אבל אני לא מעוניינת בך כבן זוג, בסדר?"
"לא חייב זוגיות" הוא מחייך
"סליחה? אתה מציע לי סקס?" הוא נבוך מהישירות "אתה לא יכול לשלוט בעצמך, אני לא סומכת עליך שתצליח לסתום את הפה ולא תספר שזיינת את אביגיל. התערבתם עלי, לא? מי יזכה לשכב איתי?" אני יוצאת וטורקת אחרי את הדלת, מרגישה שעוד טיפה יותר כוח והייתי מנפצת את כל החלונות בקומה. בחורה אחרי תקיפה מינית תמיד תרגיש צורך להגן על עצמה, כששמעתי על ההתערבות מתמר לא התלהבתי כמוה. לא החמיא לי שחבורת גברים מפנטזת עלי ומעלה תחרות על הגוף שלי.
תמר מקפצת עלי "כל הכבוד יתותחית על!"
"תודה מותק" אני מחבקת אותה. תמר היא כמו אחותי, אנחנו דבוקות אחת לשנייה מאז הצבא, בחרנו ללמוד את אותו התחום ולעסוק באותה העבודה אבל לגור בדירות נפרדות ולאחרונה נוסף להסכם שלנו שנעשה שיחות רק בעבודה כדי שיהיה לנו על מה לדבר.
"אה, תקשיבי קטע" היא אומרת תוך כדי שהיא שולפת שוקולד מכיס הגקט שלה "רוצה?" היא מציעה לי, אני מחייכת ומהנהנת לשלילה. תמר אוכלת מה שבא לה, כל היום. תמיד הפה שלה חייב להיות בתנועה. למזלה, יש לה גנים טובים, לא כמו אלה שקיבלתי אני, כל שוקולד אצלי מתמקם באגן. "הבחור הזה שאפי, היזם, שלח במקומו, ביקש ממני את המספר שלך" היא מחייכת בשמחה "אז אמרתי לו שיסמס לך בערב כי את פנויה ובדיוק גם רווקה"
"עזבי אותי מהשטויות האלה תמי, שיקח אותי לעבוד איתו ויוציא אותי מהידיים של שלומי החרמן הזה." אני מסננת לה
"עוד פעם הוא זורק לך מילים?" היא מתעצבנת
"אגם בהריון מברק" אני זורקת פתאום לאוויר
"מה?!" היא קופצת מבהלה "ככה את מספרת דברים?!"
"סליחה," אני צוחקת "ברק שלי, הכניס את אחותי אגם להריון, מבלי לדעת שהם קשורים אלי. העפתי את שניהם מהבית." אני מספרת על רגל אחת
"ואו." היא מתיישבת על הכיסא "אני בהלם!"
"הוא לא ירצה את הילד, בטח יחזור להיזרק בהודו כשיסיים את התואר שלו. אני חייבת לעזור לה ואין לי איך, אני לא יכולה לגדל את הילד הזה"
"הלוואי שיכולתי לעזור לך. אולי תדברי עם אמא שלך?"
"בטח, היי אישה שלא שמעתי ממנה חמש שנים, הבת האמצעית שלך בהריון מהארוס שלי לשעבר, ואני לא יודעת מה לעשות" אני אומרת בציניות
"גול, אל תתני לה לעבור את מה שאת עברת, הפלה זה מזעזע"
"נראה לי כבר מאוחר מידי להפלה. מה אני אמורה לעשות תמר? איך אני אסתכל לה בעיניים?"
"מותק, הלוואי והיו לי תשובות" היא מחבקת אותי לתוכה.

בבוקר יום שישי אחרי שחלמתי עליה, אני נוסעת לסבתא שלי לבית האבות, היא כבר לא כל כך יודעת מי אני, אני משתדלת לבקר אותה פעם בחודש לפחות.
"אמא שלך כבר לא אוהבת אותי" היא אומרת לי אחרי שמתחילה לזהות אותי
"שטויות, כל ילדה אוהבת את אמא שלה"
"מה פתאום?!" היא צועקת עלי "תדעי לך שאני לא חינכתי אותה ככה. כבר עשר שנים אני זרוקה פה. עדיף למות!" היא הועברה לבית האבות לפני כמעט שנה, אחרי שנעלמה לכמה ימים, היא אמרה שהיא רצתה למצוא את בעלה שלא חזר מהתפילה. שכחה שנפטר לפני אחד עשרה שנים.
"אויש נו, סבתא, אל תדברי ככה"
"חמודה שלי, משפחה זה הדבר הכי חשוב בחיים האלה. את יכולה להתגרש מבעל, להתרחק מחברה, לאבד אדם אהוב. אבל משפחה, תמיד תהיה. היא תמיד תקבל אותך. תשמרי עליהם"
"אותי לא מקבלים" אני משפילה מבט
"אמא שלך אשמה, אני אומרת לך! היא כבר לא אוהבת. אין לה לב זאת. כל היום חושבת רק על פדיקור, מניקור. הגיעה לגיל ארבעים השתבש לה המוח. ואותי שמים בבית אבות. אומרים שאני לא זוכרת, ובטח שאני זוכרת, לא כמו פעם, אבל זוכרת טוב מאוד כל מה שנתתי להם, ותראי, חמודה שלי, תראי איך הם גומלים לי!" אני מקשיבה לה בשקט, פורקת כאב של אכזבה מהילדים. אבל האמת שמצבה לא כל כך טוב, היא שוכחת כבר פרצופים, אחרי רבע שעה המוח שלה מאפס נתונים והיא צריכה להתחיל מהתחלה.
"סבתא, אגם בהריון" אני אומרת לה בזמן האוכל
"אגמי? הקטנה שלי?" היא עוצרת "מה עושים?"
"אני לא יודעת. מה את היית עושה?"
היא מחייכת אלי "משפחה, זה הדבר הכי חשוב בחיים האלה. אם היא מצאה להגיע דווקא אלייך בשעת צרה, סימן שאת היחידה שיכולה לעזור לה" היא לוחשת "אין מקרה. את הרי יודעת שיש למעלה מישהו משגיח ובוחן והוא עושה הכל בהשגחה פרטית. חמודה שלי, אחותך היא הדם שלך, הילד הוא הדם שלך..."
"האבא הוא הארוס שלי" אני קוטעת אותה "לשעבר" אני מוסיפה אחרי כמה שניות
"אוי איזה ברוך" היא מניחה את הסכום "טוב שגילית את הפרצוף האמיתי שלו לפני החתונה" היא תופסת לי את היד "גליה שלי" היא פונה אלי בשמי השני, על שם אמא שלה "אהובה שלי, תסלחי. מחילה היא הכי טובה לנפש. את יודעת.." היא עוצרת ולוגמת מים "כולם בטוחים שאלצהיימר זאת מחלה רעה. והאמת שהם צודקים היא אכזרית, אני לא מאחלת אותה לאף אחד, ה' ישמור ויציל. אבל למדתי בחיים שצריך להסתכל על דברים חיובי, ואת זה אני זוכרת טוב, טוב. אז קראתי שרבי נחמן אמר שהשיכחה היא יתרון. לא כמו שכולם חושבים שזה רע לשכוח. לדעת לשכוח, הוא אמר, זה להשתחרר מכל תלאות העבר. אני משוחררת." פתאום היא נעצרת "טוב לי, אבל עכשיו הראש קצת כואב" היא אומרת.
אני מחזירה אותה לחדר, מזכירה לה שוב מי אני ונושקת לה במצח כשאני מכסה אותה
"גליה שלי, חמודה שלי, את עצובה?"
"לא, אבל קצת כואב"
"אל תדאגי, תראי לסבתא איפה, היא תתן לך נשיקה והכאב יעבור.".

את השנים הכי משמעותיות בחיי העברתי לבד. בגיל תשע עשרה נכנסתי להריון אחרי שהמפקד שלי שם לי סם אונס במשקה.
לא היו לי שום הוכחות לאונס חוץ מהפלאשבקים שהיו מטרידים אותי בכל פעם שעצמתי עיניים.
בוקר אחד התעוררתי כשאני כולי בתוך שלולית של דם עם כאבי בטן בלתי נסבלים, רצתי לבית החולים שם הודיעו לי שאני הייתי בהריון ועברתי הפלה טבעית. "קרישות דם" הרופא הסביר "הגוף זיהה את העובר כאויב ותקף אותו".
לא חזרתי לבסיס מאז, ערקתי מהצבא, נתפסתי, נשפטתי לעשרה ימי מחבוש על תנאי ולאחר מכן קיבלתי פטור משירות בשל "מצב נפשי שאינו תואם את צורכי המערכת.".
את הכאב שלי לקחתי למשפט, הבאתי את כל התיעודים על הפלה, את כל השיחות שהיה מנסה ליזום איתי וגם את כל המילים שלא חשבתי שאגיד אף פעם מבלי להתפרץ בבכי. למרות שלא הצלחתי להוכיח את האונס הוא הודח מתפקידו וריצה שנת מאסר אחת, אבל שום דבר לא סיפק אותי. הייתי שבורה ומצולקת. כעסתי על זה שאני צריכה להיות במעצר בגלל שמישהו החליט שהגוף שלי נתון לרשותו.
חצי שנה מאוחר יותר הכרתי את שלומי, הוא הציל לי את הנפש כשלקח אותי תחת חסותו. עזר לי עם הדירה ועם שאר ההוצאות, אני חייבת לו הרבה והוא יודע כמה אני מודה לו ומעריכה כל מעשה.
אחרי שאני יוצאת מבית האבות אני משחזרת את המילים של סבתא 'משפחה היא הדבר הכי חשוב בחיים האלה'. אני מסמסת לאגם "בואי הביתה.".

"אנחנו לא מדברות על מה שהיה פה ביום ראשון שיהיה לך ברור, השם שלו לא יעלה אפילו פעם אחת בבית שלי ואת ישנה בחדר השני, לא איתי." היא מקשיבה לתדרוך שלי ומהנהנת לחיוב
"כל מה שתרצי"
"אנחנו נלך לאיתמר בצהריים, הוא עורך דין, ננסח הסכם על כל הדבר הזה ועל מה שיקרה אחר כך"
"הסכם? כמו הסכם משמרות של גירושים?"
"כן" אני עונה
"לא, לא, לא. סליחה, זה הילד שלי אני לא מתכוונת לעשות עליו משמרות."
"אז מה את רוצה בעצם? לכי שבי אצל ההורים שלך, תגדלי את הילד שלך, גם ככה אין לי כוח לילדים בבית עכשיו."
"כבר אמרתי להם שאני מתחילה ללמוד פה." זה באמת הולך לקרות. אני הולכת לגדל את האחיין שלי.
"בסדר, זה הדבר הכי נכון לעשות עכשיו. לילה טוב" אני נכנסת לחדר וסוגרת אחרי את הדלת. אני הולכת לגדל את הבן של מי שהיה עתיד להיות בעלי. הבנאדם היחיד שהצלחתי לאהוב בשנים האחרונות, לא תיארתי לעצמי שהראש שלי יריץ לי את זה בדמיון מוחשי כל כך, איך נכנסתי למשולש רומנטי כזה?
אלון מסמס לי "הייתי שמח להכיר יותר את מי שאני הולך להשקיע בה"
"רומנטי" אני עונה בציניות
"ובכל זאת? לא בא לך קצת שינוי? אני מציע שינוי"
"מחר בתשע" אני עונה. כן בא לי שינוי, אני שבורה אבל אישה חייבת תמיד לשדר עסקים כרגיל, הכל בסדר חברים, אני נושמת, הציצים במקום, קצת אודם, עקב קטן. לא רוצה להיות אישה חזקה, כל כך הרבה שקרים שאת צריכה לזרוק לכולם כדי שלא ירגישו שאת שבורה.
"היום בתשע. מאיפה אני אוסף אותך?" אסרטיבי, אהבתי. אני מסמסת לו כתובת, נעמדת מול המראה וחושבת איך אני מסתירה את כל העצב הזה בעיניים שלי?

אני שוכבת על המיטה, בוהה בעשן עולה ממני אל התקרה בנשיפות ארוכות. נושמת עמוק יותר כל פעם. לא יודעת למה אני כל כך לחוצה, בסך הכל דייט, אף פעם לא הייתי בדייט. אני לא בחורה מהסוג הזה כנראה, לא מתאים לי לעמוד שעות מול המראה ולהתלבט איזו שמלה תתאים לי ואם לנעול עקבים או שעדיף ללכת על שטוח. אלון הוא מאצ'ו כזה, מהסוג שצריך לידו איזה ליידי שתסתובב תמיד בשמלות על גוון אדום ונעלי עקב גבוהות שיכאיבו לגב שלה והוא יעשה לה מסאג'ים בלילות.
אני זורקת על עצמי שמלה טריקו שחורה מצמידה לה סניקרס ואוספת את השיער במעט רישול, מורחת אודם אדום ומוסיפה קצת סומק ללחיים. אני לא אוהבת איפור, אבל בעבודה שלי את חייבת להיות הכי ייצוגית שאפשר כשאת עומדת מול לקוחות, אלון לקוח גדול- "דג שמן" בשפה ה'מקצועית'. זה עניין של שניות אם הצלחת לדוג אותו או שהוא הצליח להשתחרר, לי אסור לתת לזה להתפספס בגלל איזה הריון או פרידה מהדביל הזה, אני חייבת לתת את כולי. אני עוברת לעקבים ומפזרת את השיער.
אהבתי ללכת עם אבא בימי שישי מוקדם בבוקר, לשבת עם החכה מול הזריחה היפה ולחכות שיתמזל מזלי וגם לי יעלה בחכה דג בדיוק בקלות שזה קורה לאבא. אהבתי לנסות לדוג, אז אני יוצאת הלילה לדייג.
בדקה לתשע אני מקבלת הודעה מאלון: "מחכה לך בחוץ" הוא כותב, אני אוהבת דייקנים.

"תודה" אני מחייכת אליו כשהוא מושיב אותי על הכיסא במסעדה. די צפוי שהוא יביא אותי לפה, אני מעדיפה לשתות בירה אבל הוא סגנון אחר לגמרי.
"אוקי, מספיק עבודה," הוא קוטע את השיחה אליה נגררנו "אני כאן כדי להכיר אותך, תספרי לי עלייך לא על הסטרטאפ שלך"
"מה אתה רוצה לדעת?" מה כבר יש לדעת, עוד בחורה שהחיים שלה נראים לה כמו טלנובלה גרועה.
"בת כמה את בכלל?"
"עשרים ושש בקרוב" לא שואלים בחורה בכזאת ישירות לגילה.
"אז את לא מפחדת שיום אחד תקומי עם קמטים בגלל המקצוע הזה, אה? כל יום את מקצרת לך יום מהחיים" הוא מחייך. תודה רבה לך באמת, איזה עומק יש לך במחמאות.
"אתה דואג לי?" אני צינית
"אני לא יודע אם אני אוהב את האומץ שלך או מפחד ממנו. זה להיכנס למערבולת"
"עד היום לא איכזבתי אף קונה." אני מחייכת בצביעות "בן כמה אתה?"
"שלושים בעוד יומיים"
"ארבע שנות הבדל בנינו ואתה מפחד?"
"ארבע שנים זה מסע לימוד ארוך, אבל סליחה, לא באנו לדבר עבודה"
"אתה נכנסת לזה." אני מתגוננת
"צודקת, מתנצל. אז מה את גרה פה עם משפחה או משהו?"
"לבד" המילה יוצאת ממני בטבעיות, כנראה התרגלתי. כי גם עם ברק הרגשתי לגמרי לבד. "מה איתך?"
"אני חי על קו תל אביב- ניו יורק, אילוצי עסקים"
"לרחם עליך?" האמת, יש על מה. לא כזה קל לתפעל את החיים שלך סביב העבודה. כן, לכל דבר יש את היתרונות שלו אבל גם חסרונות לא חסר.
"אולי תתחילי לרחם גם על עצמך?" הוא צוחק "אם הסטרטאפ שלך יתפוס אני אקח אותך לכל מקום שתרצי בעולם."
"אתה בטוח בעצמך או בי?"
"אנחנו צוות. אני בטוח בנו." הוא מניח את היד שלו על שלי "בנתיים זה רק בפאן העסקי, אם תרצי זה יכול להיות הרבה מעבר"
"לשם כך התכנסנו כאן היום, לא?" הוא מדליק אותי. גבר שבטוח בעצמו, משדר בדיוק מה שכל אישה מצפה לקלוט.
"איזה יין את שותה?" הוא מחייך אלי.
ישבנו שם במשך שעתיים, הוא סיפר לי שבמקור נולד בכפר סבא, היה גר עם אמא שלו ואח שלו אחרי שההורים שלו התגרשו כשהיה בן שתיים עשרה. הוא פירט כמה קשה היה לו בתור ילד להפוך לאבא לאחיו הקטנים. הוא שיבח את המפקד שלו, הפלוגה שלו, את הגדוד שלו. שיבח את הצבא ותיאר בקצרה את כל מה שחווה שם. אחרי הצבא הוא עזב את הבית
"המצב שם הסתדר, את יודעת, אנשים לאט סולחים. אמא שלי, יש לה לב ענק, קיבלה אותו חזרה. אני זה שלא הייתי מוכן אז לקבל בקלות".
הוא סיפר לי על תחושות ההצלחה שעטפו אותו, על הזוגיות שעזבה בזמן הכי לא מתאים. על התרסקות ותקומה מחדש.
"איזה ילדה את היית?" הוא שאל אותי ואני סיפרתי שהייתי תלמידה צנועה בבני עקיבא, שתמיד הרגשתי חנוקה ומוגבלת ויום אחד התמלאתי אומץ ועזבתי את הבית.
"מאז אני תקועה בבאר שבע, היה לי איזה בן זוג פלופ אחד שבטעות הכניס את אחותי להריון כשבגד בי, העבודה היא כל חיי אבל כל עולמי מתרכז בילד של האקס שלי שאחותי אמורה ללדת ואני אמורה לגדל. אתה חושב שיהיה קשה לסחוב ילד לניו יורק?" המילים יוצאות ממני בנשימה אחת
"רגע, רגע אני רוצה להבין," הוא נראה מופתע "אחותך בהריון מהאקס שלך? הוא בגד בך עם אחותך? הם חתיכות חרא! שניהם!" הוא מתעצבן
"הם לא ידעו"
"מה?"
"אני לא בקשר עם המשפחה כבר כמה שנים. היא שכבה עם גבר רנדומלי שהכירה במסיבה, מה הסבירות שזה במקרה יהיה אותו בחור שיציע לי נישואים כמעט שלושה חודשים אחרי שבגד בי?"
"ואו, זה חתיכת סיפור," הוא נע בכיסא באי נעימות "אני מצטער שאת עוברת את זה"
"זה בסדר, אני אישה חזקה" אני מנסה לחייך
"אני רוצה לחבק אותך כל הלילה" הוא אומר
"זה האלכוהול שמדבר מגרונך?"
"לא," הוא מחייך "זה רצון שהיה לי גם לפני ששתינו שלושה בקבוקי יין"
"אז שאני אזמין חשבון?" אני מסמיקה באמת מתחת לסומק השיכרות שלי. הוא מרים יד ומסמן למלצר חשבון. שולף את האשראי מבלי לזרוק אלי בכלל מבט.

אני מכניסה את המנעול לדלת וכשהמפתח לא מצליח לחדור לחריץ אני נזכרת.
"שיט!" אני לוחשת, הוא מרים אלי מבט שואל "אחותי ישנה אצלי" אני מנסה להישמע הכי מתנצלת שאפשר
"אביגיל, אנחנו רק ישנים" הוא תופס לי את הפנים "חוץ מזה, שהיא בהריון מהארוס שלך לשעבר, נראה לי שהמצפון שלה ירגע קצת כשהיא תחשוב שהמשכת הלאה." אני מהנהנת.
כבר לא אכפת לי מכלום וגם אין לי ממה לפחד. אני פשוט יודעת שהחפירות שלה אחר כך יוציאו אותי מדעתי!
אבל זה הבית שלי. אני מחייגת אליה. פעמיים. אחרי שהשיחות לא נענות כי כשאגם ישנה גם טקטור לא יעיר אותה, אני לא זוכרת אם היא נחרה ככה גם בילדות או שאלה תופעות לוואי של ההריון.
אני ממשיכה להתקשר אליה. נדמה לי שבעוד רגע יקומו כל השכנים מקול הדפיקות של אלון בדלת. אגם משמיעה קול.
"למה לא לקחת מפתח?" היא שואלת תוך כדי שהיא פותחת את הדלת בפיג'מה הכי מביכה שלה. עינייה נפקחות כשהיא רואה את אלון "איזה פאדיחות" היא ממלמלת בשקט "היי, אני אגם"
"אני יודע מי את" אלון מנסה לחייך
"זה אלון" אני מציגה אותו "נדבר בבוקר. תפסיקי להשאיר את המפתח בדלת כבר, כוסעמכ." אני גוררת את אלון לחדר השינה.
"מה זה הריח הזה? ישובבה" הוא שואל כשדלת החדר שלי נפתחת
"לפעמים, זה פותח לי קצת את הראש"
"אני בעד, אם הייתי יודע אולי לא הייתי משלם עכשיו מיליונים על יין" אני צוחקת
"גם ככה נשארה ממנו רק עייפות. חבל שלא הצעת" אני מתגרה בו, הוא חולץ נעליים, מתיישב על המיטה ומוציא מהתיק ערכה קטנה. "אוהא יש לי עסק עם בחור רציני"
"אני הכי רציני איתך בעולם," הוא תופס את המבט שלי "תכף נתעורר מחובקים ותביני שאני רציני." אני מתיישבת לידו ומסתכלת על תנועות הידיים העדינות שלו. האצבעות שלו ארוכות ורזות אבל גבריות, העצמות שלו רחבות, אני יכולה לשקוע שעות בתוך העיניים הטובות שלו. והמגע שלו רך. הוא נקי, בחור נורמלי.
"תפתחי יפה שלי" הוא מעניק לי את הג'וינט.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Coha a עקוב אחר Coha
שמור סיפור
לסיפור זה 2 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שי מצפה
שי מצפה
אהבתי
הגב
דווח
guest
מהממם ממש! מחכה להמשך !!!!
הגב
דווח
Coha a
Coha a
תודה!!!
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
סיפורים אחרונים
הפורים של הלילה
הפורים של הלילה
מאת: איש המגבעת
מתגעגע
מתגעגע
מאת: ליאורה רוז
מאהבת במיל'
מאהבת במיל'
מאת: קארין .
אני יודעת, אני מלאה בתסבוכים
אני יודעת, אני מלאה בתסבוכים
מאת: חיים רק פעם אחת
המדורגים ביותר
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan