כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

אמת (חלק א')

הדירה שלי מאובקת, מבולגנת, מלאה בענן עשן וריח של פיצה.

דפיקות בדלת. אני ניגשת בזהירות לדלת, תוהה לעצמי מי יעמוד מאחוריה בשלוש לפנות בוקר, לא מתייאש מלדפוק.
אין לי פעמון בכניסה לבית. הצליל שלו היה מקפיץ לי את הלב.
אני מציצה בעינית- היא עומדת שם יפה מתמיד, העיניים שלה מסגירות את התקווה שלה שבסוף הדלת תיפתח.
אגם, אחותי הקטנה. אם לאלוהים היה מושג כמה כואב יהיה המפגש בנינו הוא לא היה מביא אותך אלי.
אני מתלבטת דקות ארוכות, הנקישות ממשיכות להישמע אבל הבית ריק אז זה לא נורא. דירה שכורה בבאר שבע. לימודים, עבודה, נתק מוחלט מהחיים שהיו לי לפני.
רציתי לפתוח דף חדש, הפסקתי כבר לזהות את הדמות שלי במראה, אז החלטתי שהגיע הזמן ללכת מכל מה שהכרתי ולהכיר את עצמי.
אם לומר את האמת אני לא מתחרטת. כן, זה קשה, זה כואב אבל הנה אני היום, כולי מלאה בחלקים קטנים של אושר, מטיילת בתוך האי הבודד שלי, כאן מותר לי להחליט מי ישאר ומי ילך מבלי להתייסר יותר מידי.
לבסוף אני מסובבת את המפתח, חצי סיבוב, כמו תמיד, רק חצי.
אגם מחייכת חצי חיוך, מתנצלת על השעה המאוחרת, על כך שלא הודיעה על בואה וגם על חמשת השנים האחרונות, על שלא הצליחה להשתלט על האגו ליזום איתי שיחה. אחר כך מבקשת להיכנס. אני מסכימה.

הדירה שלי מאובקת, מבולגנת, מלאה בענן עשן וריח של פיצה.
אני לא עצלנית, בעבודה אני נותנת את כל כולי, אבל בבית... בבית אני מרשה לעצמי לדחות דברים, להקל ראש ולהבליג. תמיד הייתי סלחנית כלפי עצמי, גם כשידעתי שטעיתי, כי אני מאמינה שתמיד יש לי מקום לתקן.
היא מתיישבת על הספה החורקת, שכבר התעקמה בצידה הימני, קרוב לחלון, מרוב שעות הישיבה שלי שם.
אני מתנצלת בפניה על הריח והבלאגן ומגישה לה כוס תה לבקשתה "שלוש סוכר, אני זוכרת." אני מחייכת בדרך למטבח.
"אל תחשבי שיש לי בשורות ממש רעות. בעצם אני בכלל לא יודעת אם הן רעות או לא. אני פשוט צריכה אותך" היא ממלמלת בלחץ
"תרגעי," אני מתיישבת לידה "מה קרה?"
"אני בהריון." החדר התמלא בדממה.
אגם בת עשרים ושלוש, תמיד היה לה חבר, קפצה מזוגיות לזוגיות. החלה לעבוד בעסק המשפחתי בגיל שש עשרה ונתנה להורים שלנו המון נחת. היא ההיפך הגמור ממני. אני גדולה ממנה כמעט בשלוש שנים, עזבתי את הבית כשנכנסתי לשירות הצבאי. על העסק בכלל לא הייתי מוכנה לשמוע.
קצת אחרי שהתגייסתי, בערב ראש השנה, הורי הבהירו לי שאם אני לא רוצה לגור איתם אני יכולה גם לא לחזור יותר. אז הפסקתי להשקיע זמני נסיעה. הוכרזתי כחיילת בודדה והשתקעתי בסמוך לבסיס.
מאז אני בבאר שבע, יש לי דירה מספיק גדולה בשבילי, חברים נאמנים ואין בי כמעט אף חרטה.
"מה? זה היה מתוכנן? ממי? ההורים יודעים?" אני שואלת בהפתעה, האמת לא מתאים לי להתפרץ בשאלות, אני די אדישה לדברים.
אבל הפעם לא הבנתי איך אני אמורה להגיב, זה לא תפקידי, הורים נועדו לדאוג לתקן טעויות.
"לא, לא ואסור שהם ידעו הם בטח יהיו מאוכזבים. זה קרה בטעות עם אדם שהוא כנראה טעות, לפני שלושה חודשים. אני לא יודעת איפה לקבור את עצמי אביגיל, את חייבת לעזור לי" היא החלה לבכות
"בשביל מה יש אחיות?" חיבקתי אותה לתוכי, למרות שאין לי מושג איך אני הולכת לעזור.

"קורס הכנה ללידה?" היא הביטה בי בפליאה "אני בחודש בקושי שלישי"
"נו למי את מחכה? שיגיע הרגע ולא נדע מה לעשות?"
"עזבי את זה עכשיו. מה אני אומרת להורים?"
"איפה אמרת להם שהיית הלילה?" אני שואלת
"קופצת לסופש אצל חברה..." היא ממלמלת
"בסדר, אז תגידי להם שאת נכנסת ללמוד ניהול בבאר שבע, למשך שנה, הם גם ככה לא מבינים בזה. תגידי שזה קורס, לא תואר, סתם כדי לתעל את העבודה בעסק"
"ואחרי שאלד, מה אז? נסעתי ללמוד וחזרתי עם ילד?" היא צינית
"לא. אני אמצא לזה פיתרון. פשוט תסעי ותכיני את הקרקע, לפני שהבטן תבלוט" אני מסכמת "רוצה לאכול?"
"אני מורעבת" היא מחייכת וקופצת לפתוח את המקרר.
"אני לא כועסת עלייך" היא אומרת תוך כדי שהיא חותכת עגבניות לסלט "כאילו, אם את חושבת שכן.. אז אני לא" מנסה לייצר שיחה על מה שקרה
"אני יודעת, כל אחד צריך לעשות החלטה בחיים. סליחה שככה זה יצא".

בערב אני חוזרת לבית ריק ומוצאת פתק על המקרר "הקשבתי לך, אני אצל ההורים, אשוב בראשון. בתאבון", אני פותחת את המקרר ונזכרת כמה טוב היא מבשלת.
אגם חלמה לפתוח מסעדה, ילדה בת חמש עשרה שמחליטה ללכת להיות טבחית. אבל אז היא היא נשאבה לעסק. האמת שזאת אשמתי.
עזבתי אותה להתמודד עם כל מה שאני לא הצלחתי.
יש להורים שלי שני סניפי פיצרייה, אגם מבלה שם את רוב שעות היום שלה, מתזזת בין פיצרייה לפיצרייה, מתעסקת עם סוחרים, מכינה סידורי עבודה, נמצאת שם בפועל. מקלה על ההורים.
תמיד קנאתי בזה שהיא יודעת איך ומה לעשות. הבטחתי לה עוד כשהיינו קטנות שאני תמיד אהיה אחות טובה בשבילה, שלא אתן לה לעשות את הטעויות שאני עושה.
והנה בגיל עשרים ושלוש היא חווה את מה שחוויתי אני בסביבות גיל תשע עשרה, רק שאצלי ההריון לא הניב הצלחה. לטובה.
אני מתייעצת עם ברק מה כדי לנו לעשות. ברק ואני כבר שלוש שנים בסוג של יחד. קשר שידע הרבה מורדות ומעט עליות. אני עדיין לא מבינה למה הוא נמשך כל כך הרבה זמן. כנראה שהלב שלי עוד חושב שאין ראוי יותר ממנו.

"שתלד ונגדל אותו אנחנו" הוא מחייך
"אתה מסטול." אני קובעת
"לא, זה לא קשור. אני רציני."
"מה ילד עכשיו ברק?" אני מביטה בו מופתעת "אני עובדת, אני לומדת, אתה בכלל לא פה. איזה ילד בראש שלך?"
"אחותך פה לשנה, את בדיוק תסיימי ללמוד. נעשה מעבר לצפון, אני אבנה לך בית עם נוף ירוק והרבה שמיים, אחר כך נעשה איזה שניים נוספים משלנו"
"אני בכלל לא יודעת מה אנחנו ואתה מציע לי לגדל ילד?" אני מתמרמרת
"את חייבת כל הזמן לריב?"
"אני הפסקתי לריב איתך ממזמן" אני קמה מהספה ונכנסת לחדר
"אני לא מציע לך לגדל ילד." הוא נכנס אחריי
"אז מה אתה רוצה?" אני אדישה "לבנות לי בית?"
"כן" הוא כורע ברך "זה אולי לא הזמן הכי מתאים..."
"מה אתה עושה?" אני נכנסת לו במילים
"מציע לך להקים איתי בית" הוא מחייך
"לא צריך להיות קודם במערכת יחסים או משהו כזה?"
"לא חייב. אז זה כן או לא?" הוא ממלמל
"חבל על הברך שלך ברק, תנסה שוב בעוד שנה." אני פושטת את הפיג'מה ונכנסת למקלחת. ברק נשאר בחדר, כורע, מופתע.
לא אמרתי לו 'לא' במשך שנה. אני פותחת את זרם המים, שוטפת מעלי את היום. הדלת נטרקת, הוא הלך. אפשר להתפרק.

אחר כך אני עושה לאלוהים שיחת יחסינו לאן, יותר מידי זמן שהוא בוחן אותי בניסיונות.
מה עכשיו ילד? מה חתונה? לאן מכאן?
הוא לא נותן לי תשובות, אבל הכל בזמנו ככה חינכו אותי.
עד גיל שתיים עשרה הייתי דתייה, ההורים החלו לחזור אז בשאלה, אבל אני תמיד המשכתי לחקור. העולם הזה עניין אותי. איך אפשר לתלות את כל החיים שלך בידיים של מישהו שאתה לא רואה או שומע?
עם הזמן למדתי מה כוחה של אמונה, שאין מקרים, שהוא שומע אותי. הצלחתי לקבל ממנו תשובות.
את המשך הלילה אני מעבירה בבישולים לשבת.
תמיד הייתה חשובה לי השבת, הייתי נזכרת בארוחות עם המשפחה, איזו אחדות היא מביאה איתה.
כשאני מבשלת אף אחד לא יכול להפריע לי, המוזיקה ברקע, הגוינט פעם בפה פעם ממתין לי במאפרה, החלון פתוח וגם המזגן בסלון, הידיים שלי רוקדות עם הכלים, עם הירקות, עם התבלינים, ריקוד צמוד.
הרגליים שלי זזות לפי קצב המנגינה, הפה מלמל את המילים. אני מקשיבה, מתחברת, מתמסרת.
הבישול מוציא ממני את כל כוחותי. אני מתרסקת על המיטה, מסריחה מבצל. אולי זאת הייתה טעות להתקלח לפני הבישולים.

יום שבת עובר בדממה. ברק לא יצר איתי קשר בכלל. אני יושבת בספה עם ספר התהילים ביד, מתפללת לכיוון, לסימן, לעזרה, רוצה לדעת אם הוא שומע אותי גם עכשיו, אם אני בדרך הנכונה.
דפיקות שקטות נשמעות, אני פותחת עיניים ומגלה שנרדמתי, שוב.
אני ניגשת לדלת מטושטשת, אין לי כוח למי שעומד מאחוריה ואני אפילו לא יודעת מי זה. אני עייפה, הגוף שלי נגרר אחרי הפקודות של המוח, רגל שמאל שלי לא התעוררה עדיין. יש ריח של אוכל שקצת נשרף, שכחתי מהפלטה. אני פותחת את הדלת מבלי להציץ בעינית, למולי עומד ברק, מחייך לנוכח המראה שלי
"ממתי אתה דופק?" אני שואלת אותו, מנסה להסוות את הקול הצרוד ומפזרת את השיער
"מאז שסירבת להתחתן איתי" הוא נכנס "להכין לך קפה?"
"למה אתה פה? מה השעה?"
"לא יודע. שמונה וחצי"
אני מתיישבת על הכיסא במטבח מסתכלת עליו מכין לי קפה שחור לטעמי, בדיוק כמו שלמדתי אותו, הוא מעיף עלי מבט מעבר לכתף
"אני אוהב אותך" הוא פולט מבלי להסתכל עלי
"אתה שחקן טוב." אני צוחקת והוא שותק "למה?"
"למה אני אוהב?"
"כן, למה?" אני מחייכת
"לא יודע, בגלל שזה מה שיצא." הוא מתעצבן "לא בחרתי"
"אתה באמת רוצה להיות איתי לנצח?"
"שמעי, אפשר להתגרש אם לא מתאים.. זה לא לנצח"
"ככה אתה אוהב אותי? עוד לא התחתנו אתה רוצה כבר להתגרש?" הוא מתקרב אלי צוחק, מגיש לי את כוס הקפה
"אז אנחנו מתחתנים?"
"אם אתה מתעקש" הוא מתיישב לידי
"את לא עושה לי טובה, יש בחורות אחרות"
"גם להן תגיד 'אני אוהב אותך' אחרי שלא הסכימו לך להצעת נישואים?" הוא שותק, משפיל מבט. "גם אני אותך, אגב" אני אומרת
"אני מטומטם, אין לי מושג למה אני פה בכלל אחרי שאמרת לי 'לא'" הוא מדבר לריצפה
"אני שמחה שאתה פה" הוא מרים אלי מבט מתוק "חיכיתי לך" אני מלטפת את הלחי שלו והוא מנשק לי את היד. הוא יפה. הכי יפה שיש, אני אוהבת את הזיפים שלו, את האף הסולד שלו, את העיניים הגדולות שלו, אני אוהבת את צורת השפתיים שלו. הוא נראה כמו שרטוט של הגבר המושלם שדמיינתי בראש שלי, אבל אולי זה בגלל הילת האהבה שנוצרה סביבו כשהוא נכנס לי ללב.
אני אוהבת אותו אבל לא תמיד הצלחתי לקבל אותו. רוב הזמן אני מרגישה לבד, הוא לא בנאדם של תקשורת, יש לו טלפון ישן, כזה שפועל לטובת העבודה ואם מחפשים אותו במקרה, מאמין שכולם משועבדים לטכנולוגיה ולא מוכן ליפול גם הוא לעבדות. למזלי, הוא גר שני רחובות מהדירה שלי אז הוא קופץ לבקר אותי בכל פעם שמרגיש צורך.
היו ימים שהייתי מחכה לו בכל לילה, בטוחה שהוא בוגד בי עם אחרת. יום אחד הוא הודה "שקרה משהו עם מישהי, אבל זה היה מזמן".
חשבתי לעצמי שגם אני בתחילת הקשר שלנו הייתי בורחת לפעמים לאחרים, אז סלחתי על המזמן, מבלי לחשוף את עצמי.
ברק נלחם על המטרות שלו. עכשיו הוא נלחם עלי, ממני יש לו מטרה אחת, הוא בישר לי עליה כבר בדייט החמישי שלנו, שאהיה אישתו.
הוא מנשק אותי ומניח את הראש על הכתף שלי "את האישה שלי, אין לי לאן ללכת.".

בבוקר כשאני מתעוררת לידו ומגלה שהוא הניח לי את הטבעת על האצבע, אני מגחכת ומחליטה לנסות לעכל שאני באמת הולכת להיות אישה וגם אמא.
הכנסתי את הטבעת לתיק כשהגעתי לעבודה, אין לי ראש לשאלות, אין לי כוח להסברים. אגם מסמסת שהיא בדרך אלי, אני מחזירה לה שיש מפתח מתחת לעציץ. זה כל כך לא אני להשאיר ככה מפתח, אבל ברק יצא כבר לעבודה. אני חושבת אם לספר לה על ההצעת נישואים בהודעה ולבסוף מחליטה להזמין את ברק לארוחת ערב איתנו. בעשר וחצי, כדי שאספיק להתארגן כשאחזור מהלימודים, ולקנות אוכל.
בתשע ארבעים ושבע אני נכנסת הביתה, אגם זרוקה על הספה בסלון, צופה בתוכנית ריאליטי שמוכרת מציאות של סקס ורוקנרול, כי סמים זה אסור, ופולטת לי בחוסר כוחות "אני לא מאמינה שאני לא יכולה לעשן. אני אראה כמו בהמה בהריון הזה"
"תשתקי. אף פעם לא היו לך בעיות עם המשקל, כל החיים נראת כמו רבע עוף. את יודעת בכלל מה זה לעשות דיאטה?" אני מעבירה את האוכל שקניתי בדרך לתוך הסירים
"אני אגלה בעוד כמה חודשים."
"טוב, קומי תתארגני, יש לי מישהו להכיר לך, הוא מגיע בעשר וחצי אז אין הרבה זמן"
"מישהו להכיר לי? מי ירצה אישה בהריון?!" היא מופתעת
"לא התכוונתי לזה..." אני מתיישבת לידה "אני מכירה לך את בעלי לעתיד" אמרתי בחיוך
"מה?"
"כן, גם אני לא מאמינה שאמרתי את זה עכשיו.".

ברק מדייק, מגיע בעשר ושלושים בדיוק. אגם עדיין מתאפרת, היא חושבת שיש לה בת כי לטענתה מאז ההריון היא "מה זה מכוערת?! לא בא לי להסתכל על עצמי במראה!".
"הורדת אותה?" הוא שואל תוך כדי שאנחנו שוטפים ירקות
"כן כשהתקלחתי" האמת, שכחתי ממנה לגמרי ואין לי מושג איפה היא, ככה, זרוקה לה אי שם בתוך התיק הענק שלי "אני עדיין לא רגילה לענוד" הוא מחייך ואני נושמת לרווחה. אין לי כוח לריבים יותר.
אני מבחינה באגם, עומדת בין הסלון למטבח, יפה יותר מתמיד, מלאה באור, מחייכת בביישנות, מחכה שאציג אותה.
"מאמי, תכיר, זאת אגם, אחותי" אני מסמנת לו לעצור את החיתוך של המלפפון. הוא מפנה אליה את הראש, החיוך של אגם צונח
"ברק?" היא לוחשת. אני מסתכלת עליה ומתקדמת לראות את הבעת הפנים של ברק, מופתע, אדום.
"אתם מכירים?" אני שואלת והם שותקים. שתיקה ארוכה, שתיקה מציקה ומתוחה, "א—תם?" אני מתחילה להבין.
"לא נכון" נפלט לי קול לכיוון ברק "א–ת–ם?" אני מגמגמת.
"הוא האבא?" אני קולטת את המצב ומתפללת לאלוהים שהאדמה תיפתח ותבלע אותי לתוכה שלא אצטרך להתמודד עם הכאב הזה שדופק לי על החזה, מנסה בכל הכוח לחדור לתוכי ולהרוס אותי, לפרק אותי, לשבור כל עצם בגוף שלי, לרצוח כל תא חי בתוך הלב שלי. אלוהים, הלוואי שהאדמה תיפתח ותבלע אותי לתוכה.
"שיקרת לי. אמרת שזה היה מזמן" אני אומרת לברק "צאו לי מהבית." הכל זז לאט, אני מרגישה כמו בסרט אימה. בעלי לעתיד הוא גם האבא של מי שמתפתח לו בבטן של אחותי.
אלוהים? אתה שומע אותי? אפשר גלגל הצלה? אני עומדת על חוט השערה, שנייה מלהתפרץ. בבקשה, תעזור לי. תן לזה להיגמר, תעלים אותם או אותי.
"גול" ברק מנסה
"עוף מפה" אני לוחשת
"גול, תקשיבי רגע! לא ידעתי"
"שזיינת לפני שלושה חודשים?!" אני מתפרצת "ברק, עוף מפה! צא לי מהבית עכשיו." אני ניגשת לכניסה, לוקחת את התיק שלי ומחפשת את הטבעת, הוא הולך אחרי, אגם בוכה.
"קח את הטבעת שלך, קח את האהבה שלך ודחוף אותם לתחת!" אני פותחת את הדלת "קח איתך גם את הילד שלך, רצית לגדל אותו, לא?" אני מתאפקת לא לבכות "לכי מפה, תחזרי להורים. אני לא יכולה לעזור לך.".
אגם מתקרבת לדלת, מנגבת את הדמעות "אני לא ידעתי" היא אומרת לי
"אל תחזרו לפה. שניכם." אני סוגרת את הדלת ומסובבת את המפתח, סיבוב שלם.

האמת אין לי מה לבוא אליה בטענות, אני בחרתי לנתק קשר, אבל הוא שיקר לי. הוא שבר כל חלק בלב שלי, נוצר בתוכי חושך, שמעתי איך הלב שלי נמחץ תחת פטיש ענק מלא באכזבה.
אני מתיישבת על הכיסא במטבח, אפילו דמעות לא מצליחות לצאת ממני מרוב הלם. נושמת עמוק יותר ויותר כל פעם.
מגלגלת לעצמי ג'וינט, פותחת בקבוק יין "לחיי האכזבות שבדרך," אני מרימה את הבקבוק לשמיים, מרימה 'לחיים' עם אלוהים ולוגמת ארוכות.
אחר כך אני שוברת כמה דברים שהוא קנה לי לדירה, מרביצה לספה, לקירות, צועקת על אלוהים "שחרר אותי כבר! מה אתה רוצה ממני?! מה עשיתי לך? זה התיקון שלי? להיות לבד? כי גם כשמשהו מסתדר לי אתה הורס אותו! איך הכל לטובה? איך אני יכולה להמשיך להאמין?" אני מפנה אליו אצבע מאשימה כאילו כל הבחירות שלקחתי בחיים הן רק בגללו.
אני נופלת לריצפה ובוכה. נשכבת על השטיח האפור שבמרכז הסלון, מתפרקת. "קח את הכאב ממני, בבקשה. אני לא רוצה להרגיש יותר שום דבר. לא כאב, לא שמחה, לא עצב, לא הנאה, לא אהבה! לא רוצה אף רגש! אני רוצה לנתק את הרגשות שלי, נמאס לי לבכות, אלוהים בבקשה!".

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Coha a עקוב אחר Coha
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שי מצפה
שי מצפה
אהבתי
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מרתק
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
מאת: Shirel Ben-Or
סיפורים אחרונים
ילדה עם קרניים
ילדה עם קרניים
מאת: נמרה לבנה
צייר לך עולם: פרק 4
צייר לך עולם: פרק 4
מאת: Writer :)
עיני אלומיניום - פרק ראשון
עיני אלומיניום - פרק ראשון
מאת: Kabuki Witch
תקציר לסיפור:הידלקות בלתי אפשרית-רומן
תקציר לסיפור:הידלקות בלתי אפשרית-רומן
מאת: שוקו חם
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan