כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

אתמול בלילה- פרק 3

שני צפצפה מבחוץ, יצאתי "יב ביצ'ססס" צרחה רותם מבפנים ברגע שנכנסתי ואני צחקתי וחגרתי את חגורת הבטיחות.

פרק 3:
ב 19:00 נכנסתי להתקלח, אספתי את שיערי החלק בגולגול גבוה ומרחתי מסקרה על הריסים ושפתון בורדו על השפתיים. לבשתי ג'ינס רחב בצבע כחול כהה וגופיית בטן צמודה לבנה. שמעתי מהחדר שלי את הדפיקה בדלת, את קולות השמחה כשכל האורחים נכנסו ואת שיחת החולין הראשונית והרגשתי שאני פשוט משותקת. ישבתי על המיטה וספרתי עשרות פעמים עד 10. בסוף נשמעה דפיקה על הדלת שלי "כן" עניתי בחשש, ירדנה נכנסה "אהובה שלי, איזו מהממת את" היא אמרה ונישקה את לחיי בעדינות "את!" אמרתי לה וחייכתי אליה חיוך שחשף את הגומה בלחי השמאלית שלי "לא יאמן שאתם עולים ליב" היא המשיכה והנידה את ראשה לשלילה "בואי, צאי להיות איתנו"
יצאתי אחריה מהחדר. בסלון הקטן עמדו עכשיו עידו- אבא של ניר, רוני- אחותו בת ה 8, הוא בכבודו הוא בעצמו- קצת יותר רזה ושזוף מהפעם האחרונה שראיתי אותו, אוחז בידה של נערה בלונדינית מאופרת בקלילות בעלת חיוך מקסים. מקסים מידי. "אביגל, זו הדר. חברה שלי" הוא אמר והיא לחצה את ידי. כל מה שאני הצלחתי לחושב עליו באותן שניות הייתה העובדה שהוא קרא לי בשמי המלא. פשוט אביגיל. לא גולי, לא גול, לא אביגול. פשוט אביגיל חסר חיבה או ייחוד. בקושי בלעתי את הרוק כשסיננתי מבין שיני "נחמד מאוד לפגוש אותך".
ישבנו מסביב לשלוחן. ניר ישב מולי. הרגשתי אותו בוחן את המראה שלי. ניסיתי לא להישיר לו מבט. כשהוא הפנה את מבטו בחנתי אותו בעצמי. השרירים הבולטים בכתפיים מהגלישה נראו גם דרך חולצת הטישרט הלבנה שהוא לבש. שדרך אגב, נראתה עליו מעולה. העיניים הכחולות שלו הסתכלו בחיוך על העיניים של מי שישבה לצידו. והשפתיים- פעם ראשונה ששמתי לב. כאילו מלאך פרפקציוניסט סרטט אותן בעודף מחשבה. ניערתי את ראשי, על מה את חושבת?! את לא מעוניינת. ויש לו חברה. והיא מהממת. ותראי איך הוא מסתכל עלייה- הוא לגמרי מאוהב. אמרתי לעצמי והפניתי את מבטי לשיחה של ההורים.
אחרי הארוחה, לפי מיטב המסורת יושבים ורואים טלוויזיה. אני עומדת ליד הדלת ומספרת לכולם שתמר צריכה אותי למשהו דחוף ואני חייבת ללכת. בפועל, כינסתי ישיבת חירום אצל שני. כולנו יושבות במעגל ואני מתקשה להסביר את מה שהרגשתי "נו באמת, זה סתם כי יש לו מישהי אחרת עכשיו. את לא באמת רוצה את זה. הרי הייתה לך אופציה לפני חודש וחצי בערך" אמרה רותם. "הוא אמר שהם ביחד כבר חודש וחצי אז אני באמת לא מבינה" ניסיתי לחשב "הוא היה די שבור אחרי כל העניין.. כנראה הלך על הראשונה שהביעה עניין" אמרה שני. "את צריכה לצאת עם מישהו" סיננה רותם. הכינוס אצלן לא הביא ליותר מידי מסקנות וגם לא לקח יותר מידי זמן, מה שגרם לזה שחזרתי הביתה כשהם עוד היו אצלנו. ההורים שתו קפה במטבח וניר, הדר ורוני שיחקו משחק קופסא. "אני עם רוני" הכרזתי והתיישבתי לידה. ניסיתי להתעלם מהבט שלו שהסתכל עליי בכל הזדמנות אפשרית, התרכזתי בתכנון מהלכי המשחק, מה שנגמר כמובן בניצחון לי ולרוני. "אין על אביגיל בכל מה שקשור למשחקי קופסא" אמרה רוני ונעמדה ליד ניר בחריצת לשון ואני גיחכתי "לא רק בזה" ניר מלמל ונעמד, מצמיד את מותניה של הדר אליו "אנחנו נזוז נראה לי, יום גדול מחר" הוא אמר ופנה לכיון הדלת. הוא, רוני והדר הלכו. "הוא היה שבור ממש אחרי השיחה הזו שלהם, מזל שהוא פגש את הדר כבר הייתי חסרת אונים.." שמעתי את ירדנה מספרת במטבח והרגשתי רע עם עצמי.
בוקר ראשון לשכבת יב. קלעתי את השיער שלי לצמה ולבשתי ג'ינס קצר וחולצת בית ספר בצבע ירוק בקבוק. ירדתי למטה וחתכתי לעצמי סלט פירות בקופסא. שני צפצפה מבחוץ, יצאתי "יב ביצ'ססס" צרחה רותם מבפנים ברגע שנכנסתי ואני צחקתי וחגרתי את חגורת הבטיחות.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שרית כהן עקוב אחר שרית
שמור סיפור
לסיפור זה 2 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
דחוף המשך...
הגב
דווח
אלעד וויקי מלול
אלעד וויקי מלול
עוד.....
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
שרית כהן
משהו אחר פרק 2
משהו אחר פרק 2
מאת: שרית כהן
מישהו לדבר איתו- פרק 19
מישהו לדבר איתו- פרק 19
מאת: שרית כהן
מישהו לדבר איתו- פרק 17
מישהו לדבר איתו- פרק 17
מאת: שרית כהן
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem