כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

תקועה- פרק 26

על תיאבון ועל אמבטיות

הבית של נועה שכטר לא פחות מאיים ויפה בפעם השנייה. כמעט כמוה. החלטתי בסוף, כנגד כל שיקול רצון הגיוני, שאני אהיה במסיבה הזאת. ושאם תום יהיה פה... אז בעיה שלו. אני הולכת להנות ולחיות בלי שום קשר אליו. אפשר לומר שהמשכתי הלאה. הפכתי דף. ואני לא כאן בגללו. זאת המנטרה שאני אומרת לעצמי שוב ושוב בתקווה שבסוף היא תתפוס ותרגיש כמו אמת. אני נכנסת למסיבה מהכניסה הראשית. חלק ממני היה בטוח שאני בכלל לא אהיה כתובה ברשימה והשומרים לא יתנו לי להיכנס, ושכל ההזמנה הזאת היא סתם מתיחה מרושעת שתום והיא ארגנו על חשבוני. אני יודעת שזה חסר היגיון, אבל שום דבר במסיבה הזאת לא הגיוני. בעיקר כמות האנשים שיש בכניסה.

אני מסתובבת קצת ללא מעש, עוברת בין קבוצות אנשים שאני מכירה מהשכבה. כולם נראים נחמדים יותר מפעם, חלק ממני תוהה אם הם תמיד היו ככה וזאת פשוט עובדה שסירבתי להכיר בה. אבל זאת מחשבה עמוקה מדי לרגעים כאלה, ויותר קל לי לחשוב על הבחור המסכן שנמצא בתוך תחפושת הדובון הענקי ומצטלם עם כל מי שמבקש. עבדתי בעבודה כזאת פעם, התחפושת הזאת שוקלת כמו דוב אמיתי וגורמת לך להיות מאוד מודע לכמות הזיעה שהגוף האנושי יכול להפיק. כמות מרשימה, אם תהיתם. אחרי כמה דקות אני רואה את נועה. היא עומדת במרכז קבוצה גדולה של אנשים. כולם רוצים לשמוע מה יש לה לומר, כולם רוצים להיות קרובים אליה. אני בטוחה שגם זר מוחלט היה רואה את הדומיננטיות הטבעית שמתפקדת בתור ההילה שלה. השמלה שלה מנצנצת. עד עכשיו חשבתי שנצנצים לא אמורים להיות על בגדים, או להיות באופן כללי, אבל היא גורמת לי להצטער על השמלה הכחולה וחסרת ההחזרים שלי. אני עומדת לגשת לאחד מדוכני האוכל (לא אכלתי מהבוקר בגלל המסיבה הזאת, גם כי רציתי בטן שטוחה... וגם כי רציתי לשמור מקום לערב) כשהיא מבחינה בי ועוזבת את פסגת ההר האנושי הפרטי שלה. מפתיע שהם לא הולכים בעקבותיה, כמו עדר נמלים.

"נעמה! כבר חשבתי שלא תגיעי!" היא מתנפלת עליי בחיבוק מוחץ ועוצר נשימה. לא במובן המטאפורי, היא אשכרה לא מאפשרת לחמצן להגיע למוח שלי. הקונוטציה הראשונה שעולה לי לראש היא של נחש שחונק את הטרף שלו לפני הארוחה, אבל למה להיות שלילית?
"גם אני!" אני אומרת, בטון שיכול להתפרש כבדיחה, אבל אני אפילו לא צוחקת. מספר הפעמים ששקלתי להישאר בבית בפיג'מה האהובה שלי ולבלות עם שניים מחבריי הקרובים, בן וג'רי, היא לא עניין של מה בכך. הבעיה שאימא שלי כבר לא מרגישה כל-כך קרובה אליהם בשבועיים האחרונים והם לא רצויים בבית שלנו יותר. ניסיתי לגשר על הפערים אבל נראה שזה לא הולך להשתנות בקרוב.
"כל-כך כיף שבאת. בואי תמונה, אני אשלח את זה לתום, הוא יתחרפן!" היא, כמו חיה חברתית מהזן הנעלה ביותר, מוציאה את הפלאפון בפחות מ-0.3 שניות, ומוכנה לקלוז-אפ.
"אני בטוחה." אני ממלמלת ולוקחת לה את הפלאפון מהידיים בחוסר חינניות, כמו הזן הנכחד שאני.
"האמת שתום ואני... כבר לא." הנה, לא השתמשתי במילה פרידה, זה רק מראה על ההתגברות שלי בשבוע האחרון.
"מה?!" היא צועקת עליי. זה באמת לא נחוץ, בעיקר לא לאוזניים שלי.
"כן... אבל בקטנה." אני מנסה להיראות לא מושפעת מכל האירוע.
"יואו, את רצינית? ממתי?! הייתם מושלמים ביחד!" אני לא יודעת אם היא צבועה או לא, אבל חלק בגוף שלי מיד קופץ בהסכמה.
"סתם, שבוע בערך." אני מנסה לא להיחנק כשאני אומרת את זה.
"די, ואני כמו סתומה דיברתי איתך עליו... אני כזאת טיפשה."
"לא, איך יכולת לדעת..." זה מוזר, זאת אני שחוותה פה אירוע טראומתי, ואיכשהוא אני עדיין מנחמת אותה.
"טוב, זה לא שאין לו היסטוריה כזאת." היא פולטת ואז שמה את שתי הידיים על הפה, כאילו זה ימנע מהמילים להגיע אליי.
"זה בסדר, אני מודעת היטב." אני עונה.
"עכשיו אני באמת לא מאמינה שבאת."
"למה?"
"לא יודעת, כאילו, כל החברים שלו כאן... ועוד הגעת לבד. זה דורש אומץ." היא אומרת את זה וגורמת לי להרגיש כמו הפחדנית הכי גדולה על הפלנטה.
"טוב, אלכוהול בחינם, לא?" אני מנסה לשנות נושא.
"זאת הגישה!" היא עוצרת את אחד המלצרים (כן, זאת מסיבה ביתית, בלי שום סיבה מיוחדת לחגיגה, ויש פה קייטרינג ומלצרים, אני לא הולכת להגיד את דעתי על העניין אבל אני חושבת שהיא די ברורה) ולוקחת ממנו שתי כוסות.
"לחיים!" היא מורידה את הכוס עוד לפני שיש לי הזדמנות לראות מה הצבע של המשקה בתוכה.

"נעמונת, את לא עומדת בקצב!" היא מסתכלת על הכוס שלי באכזבה מוגזמת. אני שמה לב למבט המזוגג שיש לה בעיניים, הבחורה שיכורה לגמרי. אני בשוק שלא שמתי לב לזה קודם. כמה משקאות היא שתתה לפני כן?
"אני רואה." כדי לעמוד בקצב שלה אצטרך לסיים בקבוק. היא לא נראית יציבה כל-כך.
"מעולה! מלצר!" משום מקום מגיע מלצר (אחר, יש לציין) ולוקח את שתי הכוסות מאיתנו. היא לא נותנת לו ללכת מבלי לקחת שתי כוסות חדשות.
"סאלוט!" היא עושה לחיים עם האוויר ומתחילה להזכיר לי את סטטיק ובן-אל.
"נועה, את מנסה לשכר אותי?" אני מחייכת אליה חיוך המום, ומסרבת לקחת את הכוס ממנה.
"היי, אם תום לא הבין מה יש לו בידיים, אז לפחות אני אהנה מהמצב." היא מתחילה לשחק לי בשיער. הבחורה שיכורה לגמרי.
"וואו, השיער שלך ממש מגניב. איך סידרת אותו ככה?" היא לא מפסיקה לגעת לי בשיער, אם יש דבר אחד שמתולתלות שונאות זה שנוגעים להן בשיער ככה. זה בערך המבוא לקיום שלנו.
"חפפתי וקיוויתי לטוב?" אני עונה, כי זה באמת מה שקרה ומתרחקת ממנה.
"את כזאת מצחיקה. אוף, איך תום עשה לך את זה? גברים הם חראות." היא נשמעת כאילו היא ממש מחכה שאשאל אותה מה קרה עם שחר.
"זה בסדר, אני אתגבר." אני עונה ומסרבת לשאול, כי זאת תיבה שעדיף לא לפתוח.
"ברור שתתגברי! ראית כמה חתיכים יש פה? רק תבחרי אחד והוא שלך." הקול שלה נשמע כמו עיסת מילים לא מגובשת.
"אל תדברי שטויות." לפני רגע היא עמדה להטיל חרם על כל המין הגברי!
"אני רצינית. מי תפס לך את העין?" היא בוחנת איתי את הקהל.
"פרמידת הקאפקייקס ששם." אני עונה, ברצינות מוחלטת. הבטן שלי מקרקרת בהסכמה.
"את מתכוונת לבחור שעומד לידה?"
"לא." אני עונה והיא רק נראית מבולבלת יותר. איך אפשר לא להבין את המשיכה המיידית של ערימה כזאת צבעונית ומסודרת להפליא של קאפקייקס?
"הבנתי אותך." היא אומרת וקורצת לי, ובגלל שהיא כל-כך שיכורה היא עושה את זה עם שתי העיניים, אני מנסה לא לצחוק ולשמור על ארשת פנים רגילה.
"נועה, אני באמת חושבת שכדאי שתשבי."
"יותם, בוא לפה!" היא צורחת אל הבחור שעומד ליד הקאפקייקס. עכשיו זה ברור, היא לא הבינה אותי.
"נועה, את משוגעת?! מה את עושה!" אני לוחשת-צועקת עליה והיא רק מצחקקת. זה לא מצחיק, בשום צורה ואופן. אין דבר יותר מתסכל מאנשים שיכורים כשאת לא שיכורה!
הבחור מחייך אליה ומגיע אלינו במהירות, כי גם כשהיא שיכורה וקורצת כמו מישהי עם עווית בעין, היא עדיין מושלמת. אני שונאת אותה. ואני בעיקר שונאת אותו כי הוא לא הביא איתו אפילו לא קאפקייק אחת, וראיתי שהוא בחן אותן! השידוך בינינו נועד לכישלון.
"נועה שכטר, כבר חשבתי שלא ייצא לנו לדבר." הוא מחייך אליה חיוך שאמור להיראות אדיש, אבל הוא לא יותר מהמקבילה לבחורה הנואשת הטיפוסית.
"מה פתאום, יותמי!" היא מתנפלת בצעקות עליו, הבחורה צריכה לחלק לכולנו אטמי אוזניים אם היא מתכוונת לשתות.
"אז, איך זכיתי בכבוד?" הוא מסמיק, מוקסם מעודף תשומת הלב שנשפכה לעברו. הבחור לא מכוער, בכלל לא מכוער, אני מודה. אבל הוא לא מתקרב לרמה של... תום. לא שאני חושבת עליו. הוא בכלל לא עבר לי בראש עד לרגע זה.
"סתם, רציתי לדעת אם פגשת כבר את נעמה." היא דוחפת אותו אליי. אני נשבעת שבחיים לא ראיתי אכזבה כל-כך בולטת מבחור. הוא נראה כמו מישהו שסיפרו לו שטיפול שעווה זה מסאז' וגילה את האמת. אאוץ'. נכון שאני לא נועה שכטר, אבל קצת כבוד.
"לא, האמת שלא." הוא מחזיר את החיוך ואני מתחרטת עוד יותר שהוא לא הביא איתו קאפקייק, כי אני רוצה לזרוק לו אחת על הפרצוף.
"אני פשוט חושבת שאתם כל-כך מתאימים!" שנינו מסתכלים עליה בחוסר נעימות.
"וואלה?" הוא מעלה את הספק.
"כן, כאילו... אתה מנגן, לא?" היא מתחילה להגיד.
"לא." הוא עונה וזה רק נהיה מביך יותר.
"אה." היא משתתקת. אני גם לא מנגנת (העצבים של אימא שלי יכולים לחלוק על הטענה), אבל אני מעדיפה שלא לומר את זה ולהישמע כאילו אני מנסה למצוא משהו במשותף עם המניאק שמולי.
"טוב, שניכם מהממים. זה מספיק." היא מסכמת. יותם נראה כאילו הוא מנסה לשקול את האופציות שמולו. אני כבר רואה מה המחשבה שעוברת לו בראש: אני יכול להשיג מישהי שווה יותר, אבל זאת נועה שכטר שמנסה לשדך לי אותה, ומי אומר 'לא' לנועה שכטר?
"אני יכול להבין את ההיגיון." הוא מנסה להיראות יותר בעניין שלי. פאק, הבחור שקוף לגמרי. זה כמעט עצוב שאלה כישורי המשחק שלו אחרי יותר מ-20 שנות קיום על כדור הארץ.
"אני לא. חייבת להשתין. נדבר." אני עונה ובורחת (או הולכת מהר, אני לא מתכוונת להתחיל לברוח באמצע מסיבה הומת אנשים ולהיראות היסטרית, תודה רבה). יכולתי לנסח את המשפט בצורה יותר אלגנטית, אבל העובדה שבכלל נשארתי בשיחה הזאת יותר מדקה מראה הרבה על הנימוס האירופאי שלי.

אני נכנסת לוילה ועולה לשירותים שבקומה השנייה. כמו שחשבתי, הם ריקים. לפחות משהו אחד משחק לטובתי הערב. יש פה ריח כל-כך טוב. הלוואי שהבית שלי היה מריח ככה. כמה עצובה המחשבה הזאת? שהבית שלי יריח כמו שירותים. אבל זה פשוט ריח משכר. מעניין אם זה בושם מיוחד או שזה הריח הטבעי של הרבה כסף וחוסר דאגות. אני יכולה להסתתר פה עוד קצת ואז להתאדות מכאן בתקווה להתחמק מנועה (עד הגלגול הבא שלי). האופציה הזאת קוסמת לי מאוד כרגע, עם 83% סוללה, ערימות של סבונים יוקרתיים מכל עבר וריח שאני רוצה לטבוע על הגוף שלי. אפילו לא התחלתי לדבר על האמבטיה/ג'קוזי הענקי שיש באמצע החדר. בכנות, אני רוצה להקים מאחז בלתי חוקי בחדר הזה, הוא יותר יפה מכל דירה שגרנו בה.
הסוללה מגיעה ל-75% כשהדלת נפתחת. איך שכחתי לנעול אותה? טעות של מתחילים.
"הנה את! כבר חשבתי שהלכת!" נועה בקושי מצליחה לעמוד על העקבים שלה. מעניין איך היא עלתה במדרגות ועברה את זה בשלום?
"לא. סתם מקרה של שלפוחית רגיזה." אני עונה בצחוק והיא לא מבינה את הבדיחה.
"אז את כן בקטע של יותם? כי אני יכולה לקרוא לו." היא נדלקת שוב.
"לא! אל תקראי ליותם!" או לאף אחד אחר, לצורך העניין.
"למה? הוא היה ממש בעניין שלך."
"נועה, הוא היה בעניין שלי כי אמרת לו להיות בעניין שלי. באותה מידה יכולת לומר לו שאני שק תפוחי אדמה והוא היה מנסה לקלף אותי ולהכין ממני צ'יפס."
"מה?"
"לא אכלתי מהבוקר כי בניתי על המסיבה הזאת, ולא יצא לי להכניס עוד משהו לפה, אז אוכל די מעסיק אותי כרגע." הייתי הורגת בשביל חתיכת לחם.
"אה."
"אוף, אני מצטערת שזה יצא ככה." היא אומרת ונאחזת בכיור כדי לא ליפול. אני לא שולטת בזה, אני מרגישה דאגה אמיתית כלפיה.
"אולי כדאי שתשבי." אני קמה מהכיסא שישבתי עליו כדי לתת לה מקום. כן, יש לה כיסא עור באמצע חדר האמבטיה, כי ברור שזה מקום שמצריך כיסאות. היא מסתכלת כמה שניות על הכיסא הריק ובוחרת לשבת באמבטיה הענקית במקום.
"הרבה יותר נוח כאן." היא מתחילה לצחוק ומורידה את העקבים שלה. אני שומעת אנחת הקלה שרק בחורה שהייתה על עקבים יותר מכמה שעות יכולה להשמיע.
"אוקיי."
"את בטח שונאת אותי." היא לוחשת.
"אני לא שונאת אותך. אני פשוט לא צריכה שתנסי למצוא לי חתן הלילה." אני עונה ותום שוב קופץ למחשבות שלי. מעניין למה הוא לא פה הערב, אני כל-כך רוצה לשאול שזה מחרפן אותי.
"את מאוהבת בו, אה?" המבט שלה נראה פתאום צלול יותר.
"במי?" אני מיתממת.
"בבחור החלומי עם השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות שעובר לך במחשבות כרגע."
"לא, זה היה סתם, משהו זמני." אני מרגישה דמעות מתגבשות בזוויות העיניים שלי. למרות הכל, לא הרשיתי לעצמי לבכות השבוע. בכי זה משהו אמיתי מדי, רגש טהור, שאי אפשר להסתתר ממנו. זה המוח והגוף שלך שמתאחדים ככוח משותף ומציפים אותך עד כלות הנשימה. אני לא יכולה לבכות עליו.
"אל תעשי את זה." היא אומרת ברוך.
"אל תעשי מה?"
"אל תדחיקי את מה שאת מרגישה. תאמיני לי, טוב לא יכול לצאת מזה."
"למה את מתכוונת?" היא בשלב הכנות האלכוהולית, זה השלב הנורא ביותר בכל מחזור שיכרות.
"אני מדחיקה, סופגת, משתיקה ומעמידה פנים. לא הרווחתי מזה יותר מדי."
"היי, אל תדברי ככה."
"זה נכון. אני חושבת... לא, אני מרגישה, שזה אוכל אותי מבפנים."
"מה קרה עם שחר?" אני שואלת אותה כי אני מרגישה שהיא כמו הר געש שמת להתפרץ.
"הוא האהבה של החיים שלי. אני יודעת את זה, אני מרגישה את זה בכל עצם בגוף שלי. אבל... יצר ההרס העצמי הדפוק שלי. אני לא מפסיקה לפשל."
"מה זאת אומרת?"
"אני רק מרחיקה אותו, גורמת לו לרצות לעזוב אותי."
"אבל... למה?"
"כי כולם עוזבים אותי. כבר לימדתי את עצמי להיות אדישה לזה. ואז הוא הגיע... אני יודעת שהוא יעזוב. זה רק ענין של זמן. אני מעדיפה שזה יהיה בתנאים שלי. שכשהוא יעזוב אני אוכל לעשות רשימה של כל הסיבות לכך וזה יהיה הגיוני ורציונלי." היא מתחילה לבכות והסכר שאני עצמי בניתי נפרץ.
"זה נשמע לי כמו פחד." אני אומרת.
"כן, אה? אני פשוט עלובה."
"את לא. שמעי, לא משנה מה קרה ביניכם היום, תשלחי לו הודעה. תגידי לו לבוא הנה ותשפכי את הלב כמו עכשיו. אם את באמת רוצה לתת לשניכם סיכוי נוסף, אין דרך אחרת."
"מה אני אכתוב?" היא אומללה לגמרי.
"תביאי לי את הפלאפון שלך." היא זורקת לי את הפלאפון שלה באוויר, כאילו לא מדובר באייפון שעולה כמה אלפי שקלים. למרבה המזל, אני תופסת אותו.
אני מקלידה את ההודעה הבאה:
"אני צריכה אותך. בבקשה תגיע."
"זהו." אני אומרת והיא מחייכת אליי.
"אוקיי, ידעתי." היא משחקת עם הברז של האמבטיה. היא באמת הולכת לפתוח את המים? כשהיא עם השמלה הזאת שבטח שווה הון תועפות ואפשר לנקות רק בניקוי יבש? אסור לה! זאת שמלה יפה מדי ואני לא אעמוד בזה.
"ידעת מה?" אני שואלת בלי להוריד את המבט מהידיים שלה שאוחזות בברז. בבקשה, אל תעשי את זה.
"שנהיה חברות." והיא פותחת את המים. למה אני בכלל טורחת?

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Lee B עקוב אחר Lee
שמור סיפור
לסיפור זה 13 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שי מצפה
שי מצפה
למה את באמת טורחת?
הגב
דווח
guest
הסיפור שלך הוא אחד היפים שקראתי... ממש ממש מבאס שאין המשך...
הגב
דווח
guest
יהיה המשך???
הגב
דווח
טען עוד 10 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Lee B
הפעם הראשונה
הפעם הראשונה
מאת: Lee B
תקועה- פרק 20
תקועה- פרק 20
מאת: Lee B
תקועה- פרק 14
תקועה- פרק 14
מאת: Lee B
תקועה- פרק 17
תקועה- פרק 17
מאת: Lee B
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
סול
סול
מאת: רותם ...
המקרים פרקים27+28 נשארו עוד4פרקים עד פרק32 או33 עוד לא החלטתי אבל הם יהיו אחרונים מאוד בקרוב ואז אתחיל סיפור חדש
המקרים פרקים27+28 נשארו עוד4פרקים עד פרק32 או33 עוד לא החלטתי אבל הם יהיו אחרונים מאוד בקרוב ואז אתחיל סיפור חדש
מאת: שירלי חיון
ארז התימני שלי- פרק 10
ארז התימני שלי- פרק 10
מאת: Just Me
מכתב אחרון
מכתב אחרון
מאת: chen Shitrit
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה