כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 2

תקועה- פרק 25

האמנות נמצאת בפרטים הקטנים

עברו שלושה ימים ויום שישי הגיע מהר מדי. חלק ממני באמת שוקל ללכת, אבל רק בגלל שאני מקווה שתום כן יהיה שם בסוף, בדרך כלשהיא. כמה פתטית אני יכולה להיות? דיברתי על זה עם תמרה והיא אמרה שזה רק טבעי שאני ארצה לראות אותו, והיא הייתה באה איתי אבל היא קבעה דייט עם הקורבן החדש... כלומר, החבר החדש שלה (היא קוראת לו ככה, אבל שתינו יודעות שזה לא יחזיק מעמד יותר משבועיים, הבחור נחמד מדי ויש לה נטייה לאהוב מניאקים. לא שאני במקום לשפוט) ולדעתה עדיף שאני לא אלך לבד למקום כזה. בכל זאת, החלטתי להתייעץ עם עוד בן אדם שאני סומכת על הדעה שלו...

"אני לא אומר שאת צריכה ללכת, אבל את צריכה ללכת." אורי מסתכל עליי ארוכות מכמה זוויות שונות. יש לו קטע חדש בשבוע האחרון, הוא החליט שהוא צריך להיות אמן. אני נותנת לו חודש להבין שזה לא בשבילו, חלקית כי הוא לא טוב במיוחד אבל בעיקר כי אין לו סבלנות לכלום.
"אתה מוכן להחליט על זווית טובה מספיק?" ידעתי שזאת תהיה טעות לתת לו לצייר אותי, אבל הוא הציע לי 50 שקל בשביל לשבת ולא לעשות כלום. איך יכולתי לסרב?
"אני פשוט מנסה למצוא את הנקודה שבה קרני האור פוגעות בכל התלתלים שלך." אנחנו יושבים בגינה שלו. לא הייתי אצלו מאז הפרידה המזויפת שלנו, כי אבא שלו אסר עליו להזמין חברים הביתה מאז הריב שלהם. זה אומר שהם השלימו סוף סוף? עדיף לא להזכיר את זה, הוא יעלה את הנושא בזמן שלו.
"יש יותר מדי תלתלים ומעט מדי קרני שמש." אני עונה.
"אני לא משלם לך בשביל להביע דעה. בכל מקרה, שמעת מה שאמרתי?" אני מהנהנת ולא אומרת מילה.
"נו, ומה את חושבת?" הוא הפסיק לזוז, תודה לאל.
"אתה לא משלם לי כדי שאביע דעה." אני צוחקת והוא זורק עליי את המכחול שלו.
"אם פיקאסו היה צריך להתמודד עם מודל כמוך, לא היינו מקבלים את הקוביזם." לאורי יש נטייה להשוויץ בידע שלו בכל רגע נתון, גם אם זה ידע שהוא צבר ממש לפני רגע.
"תמיד אמרו לי שאני בחורה יותר מופשטת."
"נו, ומה המוח המופשט שלך אומר? את הולכת למסיבה הזאת?"
"בוא נראה, ללכת למסיבה עם אנשים שהיו איתי בשכבה ולא סבלתי, כדי להכיר אנשים חדשים שאני בטח לא אסבול, כדי להרשים אותם בתור החברה של תום, למרות שאני כבר לא החברה של תום. לא שאי פעם הייתי, כמובן. והדובדבן שבקצפת: להיות תחת זכוכית המגדלת של נועה שכטר. אני אוותר על העונג."
"נו, אבל את לא מסתכלת על זה נכון בכלל." הוא אומר ומבקש ממני להושיט לו את המכחול בחזרה.
"ואיך אני צריכה להסתכל על זה?"
"זאת מסיבה עם אלכוהול בחינם."
"וואו, יש לך סטנדרטים גבוהים מאז שנהיית אמן."
"אני רק אומר, שהגישה הלוזרית היא לא ללכת למסיבה הזאת רק כי סיימת את זה איתו."
"אבל אני מוזמנת רק כי חושבים שאני איתו." ואפשר להגיד שהוא סיים את זה איתי, אבל למה להתעכב על קטנות?
"שיחשבו. את צריכה לתת ליותר אנשים להכיר אותך ולראות את החד קרן שאני רואה מולי." הניסוח שלו גורם לי לחייך. חד-קרן? אולי סוס פוני שתקעו לו קרן מפלסטיק על הראש.
"ואיך אני אתמודד עם זה שחושבים שאנחנו ביחד?"
"פשוט מאוד, תגידי שזרקת אותו."
"אני לא אלך למסיבה עם כל החברים שלו ואגיד שזרקתי אותו! מה נסגר איתך?"
"אז תגידי שנפרדתם בגלל... חילוקי דעות אומנותיים." הוא מתחיל לשרבט משהו על הנייר.
"דביל." אני מסננת והוא עושה לי ששש... עם היד. כן, תזמון מאוד נוח להיכנס למצב האמן המיוסר.

אחרי כמה דקות של שקט אני מבינה שלהיות מודל זה לא לעשות כלום. מה שנשמע לי כל-כך מפתה בהתחלה, התברר כמלכודת. שלא תבינו לא נכון, אין לי בעיה לא לעשות כלום. אני אפילו מומחית בזה. אני אשכרה יכולה לשבת שבע שעות ולתת לזמן לעבור בלי להיות פרודוקטיבית בכלל. אם כבר, אני אחשיב יום כזה כהצלחה. אבל גם ביום שאני לא עושה בו כלום, יש טלויזיה, ופלאפון. עכשיו, אני רק מסתכלת על אורי או בוהה בחלל. מה שגורם לי לחשוב על תום ולתחושה החמוצה הזאת להתפשט לכל עצם בגוף שלי. זה יותר עינוי ממתנה. מי אמר שאהבה זה דבר יפה? זה דבר מכוער, בעיקר כשקיבלת אותו וגילית שהוא פג תוקף.
"חוץ מזה, אני לא רוצה להיות חברה של החברים שלו. זה מוזר." אני לוחשת בלי להזיז אף שריר.
"אבל זאת הנקמה המושלמת, את לא מבינה? כל-כך לא אכפת לך ממנו, שאת מסוגלת להיות באותה קבוצת חברים שלו. זה גאוני."
"בעיה קטנה אחת: ממש אכפת לי ממנו! ובטח החברים שלו לא יספרו אותי ברגע שישמעו שזה נגמר. אני אהיה כמו האימהות החורגות האלה שמנסות להתחבר עם הילד של הבעל החדש שלהם, מביכה ולא קשורה."
"היי, את צעירה מדי כדי להיות אימא חורגת."
"זאת לא הפואנטה כאן."
"את בן אדם מדהים והם ישר יראו את זה."
"כן, בטח."
"חוץ מזה, שאם המחשוף שלך יהיה מספיק גדול, לפחות הגברים שביניהם יראו כמה את מדהימה."
"אורי, אני נשבעת..."
"לא לזוז! אני בדיוק מצייר את האף שלך. את רוצה שהוא יהיה עקום וגדול?"
"אם זה אומר שאני אוכל להכות אותך, תעשה לי אף של פינוקיו."
הפלאפון שלי משמיע צליל של הודעה, אחרי כמה דקות של שכנועים שבהם אמרתי לו שזה יכול להיות מקרה חירום של חיים או מוות, אורי מרשה לי להפסיק לעשות כלום ולבדוק מה כתוב:
"את באה היום! -נועה"

אני מסתכלת על הפלאפון כמה פעמים כדי לוודא שקראתי נכון.
"הם מצאו אותי." אני לוחשת בקול מבועת.
"מה? מי מצא אותך? מה קרה?" אורי עוזב את המכחול בתוך רגע ולוקח ממני את הפלאפון. אני חושבת שגם הוא מלא הקלה להפסיק את הייסורים האלה.
"איך יש לה את המספר שלי? מאיפה היא קיבלה אותו? למה היא שולחת לי הודעות?" אני ממלמלת בזמן שהוא קורא את ההודעה.
"וואו. נועה הזאת היא ביג דיל, לא?" אורי מחייך אליי.
"אפשר לומר."
"והיא לקחה את הזמן כדי להשיג את המספר שלך ולשלוח לך הודעה!"
"זה לא דבר חיובי! זה קריפי!" אני עונה לו.
"לא, זה אומר שהיא באמת רוצה שתבואי."
"כן, כדי שנוכל לשחזר את הסצנה מהסרט 'קארי' והיא תזרוק עליי דלי עם דם של חזירים."
"קודם כל, איכס. דבר שני, אני חושב שהיא באמת רוצה להיות חברה שלך."
"לא, היא רוצה להטיל עליי אימה." אני לא מסתירה את הזעזוע שלי.
"את אמרת שהיא דווקא נראית די אומללה אחרי שדיברתן בבית חולים."
"כן, ואז דיברתי איתה ביום שלישי וגיליתי שהיא חזרה לעצמה ושהתקרית הזאת הייתה בסך הכל גליץ' ברצף הזמן והמרחב השכטרי."
"די להיות כבדה, אולי תגלי שהיא אחלה בחורה והיא תוכל להצטרף לחבורה שלנו."
"זה העניין? אתה רוצה להיות חבר שלה? כי אני יכולה פשוט לשלוח לך את המספר שלה, שתיצור איתה קשר." אני גם לא יודעת על איזו חבורה הוא מדבר, עליו עליי ועל תמרה? הוא לא סובל את תמרה, והעניין הדדי. זאת כבר חבורה בעייתית, בלי שנצרף אלמנטים אפלים. אולי באמת יש לי נטייה לדרמטיות כמו שכולם אומרים.
"די להיות קנאית, היא פשוט נשמעת כמו אדם שנכון להיראות איתו."
"יכולת לנסח את זה בצורה יותר אינטרסנטית?" אני נזכרת במה שנועה אמרה לי, על איך שכל מי שמסתובב איתה מנסה להשיג משהו, ואני מתחילה להרגיש קצת רע.
"לדעתי את צריכה ללכת. מקסימום תרוויחי מזה אחלה אוכל." הוא משנה נושא במהירות. אני נזכרת בפשטידה שאכלתי במסיבה האחרונה שלה ומרגישה את הבטן שלי מהנהנת בהסכמה.
"אימא שלי באמת נכנסה חזק לכל העניין של הגזרים לאחרונה." אני עונה. המטבח שלנו נראה כמו גן עדן לארנבים. לבני אדם? פחות.
"את צריכה להגיד לה שהיא תהיה כתומה בסוף." הוא מגחך.
"נראה לך? האישה אובססיבית לשיזוף מלאכותי גם ככה." אני לעומתה מקבלת את העובדה שכשיבינו שערפדים הם יצורים אמיתיים, יטביעו אותי בשום כי אני נראית בדיוק כמוהם.
"אוי, זה כל-כך 2015." הוא מניף בידו בביטול מוגזם, ואני מתקשה להאמין שפעם הייתי דלוקה עליו.
"נו, אז נמשיך?" אני שואלת אותו.
"מה?"
"את יצירת האומנות שלך, שהיא אני." אני מסבירה לו.
"אה, זה. כן, לא נראה לי שזה יילך. התלתלים שלך יותר מדי מסובכים בשבילי. אולי כדאי שאני אתחיל עם משהו פשוט, כמו עץ."
"אף פעם לא חשבתי שאני אשמח כל-כך לשמוע שמחליפים אותי בעץ."
"בשביל זה יש חברים."

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Lee B עקוב אחר Lee
שמור סיפור
לסיפור זה 5 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שי מצפה
שי מצפה
תלכי למסיבה. אולי תהני
הגב
דווח
guest
אוףף בבקשה תמשיכייי
הגב
דווח
guest
תמשיכיייי
הגב
דווח
טען עוד 2 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Lee B
הפעם הראשונה
הפעם הראשונה
מאת: Lee B
תקועה- פרק 20
תקועה- פרק 20
מאת: Lee B
תקועה- פרק 14
תקועה- פרק 14
מאת: Lee B
תקועה- פרק 17
תקועה- פרק 17
מאת: Lee B
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan