כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2

תקועה- פרק 24

התסכול הגואל

אני חושבת שהבעיה העיקרית בחיים שלנו היא הציפיות. התחושה המעיקה הזאת שהשלב הבא יהיה יותר טוב, שכל הסיוט שאנחנו עוברים שווה את זה, כי מעבר לקשת נמצא כד של זהב והוא מחכה רק לנו. אף אחד לא מתעכב על העובדה שהכד הזה רק נראה נוצץ מרחוק, אבל כשמגיעים אליו מבינים שהוא סתם מתכת זולה. אני באמת יכולה לספור על יד אחת כמה פעמים הציפיות הביאו לי תועלת ולא אכזבה. עד אתמול, חשבתי שהציפייה שלי, או יותר נכון, של הגרסה המביכה להחריד שלי מהתיכון, להיות עם תום שפי נכנסה לקבוצה האקסלוסיבית הזאת. עכשיו? אין סיכוי שהיא תעבור סלקציה.

זה לא שאני מתחרטת שהתעמתתי איתו על הנושא. זה היה בלתי נמנע. בכל זאת, להיות הסחת דעת סתמית... לא בדיוק נכלל בין מטרות החיים שלי. אבל זה פשוט הרגיש כל-כך אמיתי כשהיינו ביחד, חשבתי שהאפשרות שזה לא הדדי לא קיימת. האם עמדתי לשלוח לו הודעה יותר מעשר פעמים מאז הבוקר? כן. אבל בכל פעם האגו שלי, התערב לטובתי לשם שינוי (שנינו היינו מופתעים מהתפתחות העניינים הזאת), ואמר לי שמגיע לי יותר מזה. זה פשוט לא הוגן. בעיקר כי הכל היה יותר נסבל איתו. משמרת זוועה בעבודה? בסדר, אני אבכה לתום. אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי? בסדר, יש לי את תום. אימא שלי מאיימת לזרוק אותי מהבית? בסדר, אני אלך לגור אצל תום... לא שבאמת הייתי הולכת אליו, אחרי מה שקרה לי עם אבא שלו, רק תדמיינו את הארוחות המשפחתיות. בלי להזכיר שתום בטח נראה מדהים כשהוא מתעורר בבוקר. אני? לא כל-כך.
לא היינו בשלב הזה במערכת היחסים שלנו. לא שהייתה לנו מערכת יחסים, מצחיקה שכמוני.
עכשיו אני נאלצת לחיות באותה השגרה, אבל בלי שום מפלט. כאילו התחלתי דיאטה והכריחו אותי לוותר על השוקולד של אחרי הארוחה, איך אפשר לשרוד ככה?

"היי, את צריכה הפסקה?" מירי מסתכלת עליי בדאגה. היא אולי החלק הטוב היחיד בעבודה בסופר-פארם, טיפת שפיות בים של צבע לשיער. ההתרגשות שהייתה לי כשהיא התחילה לעבוד פה, אני נשבעת, לא חוויתי אושר כזה מאז שנגמר המבצע על הנייר טואלט.
"מה?" אני מפסיקה לבהות בקיר, אפילו לא קלטתי שבהיתי בו, מה שאומר שעשיתי את זה הרבה זמן.
"את נראית קצת לא מחוברת. אולי כדאי שתנוחי קצת."
"לא, אני בסדר גמור. חוץ מזה, חנה לא תתפעל את עצמה." אני מלטפת את הקופה שלי. כן, יש לי נטייה לקרוא לחפצים דוממים בשמות. זה נותן לנו חיבור עמוק יותר, ועם כל הזמן שאני וחנה מבלות ביחד, זה רק מתבקש.
"אין הרבה עבודה, גם ככה. חנה ואת יכולות לנוח." היא מחייכת אליי. אתם רואים, רוב העובדות פה היו מגלגלות עיניים בתמיהה כשהיו שומעות אותי מדברת ככה. מירי מקבלת את המוזרות שלי ולא מנסה לשנות אותה.
"כן, ועם המזל שלי אלכס בדיוק תחזור ותתפוס אותי 'מתבטלת כהרגלי'." אלכס היא הקופאית הראשית בחנות, והקוץ בתחת הראשית שלי. הבחורה בהחלט לא יכולה להישאר בשוליים. בעיקר בגלל שהקול המעצבן שלה לא מאפשר את זה, למרבה הצער של כולנו. היא חושבת שגם כשאין עבודה, אנחנו צריכות לעשות משהו. אם זה לסדר את הקופה שלנו לפי שיטות מיון חדשה, או לעשות ספירת מלאי למסטיקים בפעם האלף. כי הרי ברור שבחנות שמוכרת קוסמטיקה באלפי שקלים, גנבים יסתכנו בשביל אורביט. ואולי היא צודקת, מה לא עושים בשביל חיוך יפה?
ניסיתי להסביר לה שזה חסר היגיון, והיא רק אמרה שאני חסרת מוטיבציה ושאנשים כמוני לא מתקדמים בחיים. משום מה, היא חשבה שאכפת לי. המוטיבציה העיקרית שלי בתחילת כל משמרת היא לסיים אותה.
"אוי, השנואה הזאת!" מירי לא מסוגלת לקלל, היא משתמשת בכל מיני מילים שמעידות על חוסר חיבה מופגן, אבל היא לעולם לא תגיד משהו שאסור לילדים לשמוע. זה גורם לה להיות די פואטית. חלק ממני רוצה להבהיל אותה כדי לראות אם היא באמת כזאת או שכל משפט אצלה עובר צנזורה. זה יכול להיות ניסוי מעניין.
"מתי היא כבר תעזוב?" אני קוראת בייאוש.
"תעזוב? היא בטח ישנה ליד החנות כל לילה בהמתנה לפתיחה." מירי מתחילה לגחך.
"בסדר, לפחות יש לה סיבה לקום בבוקר." אני חצי צוחקת- חצי רצינית.
"היי, מה הדיכאון?"
"סתם, שום דבר..."
"צרות עם היפיוף?" מירי ראתה את תום מגיע לחנות לבקר אותי לפני שבוע. מאז היא הספיקה לתכנן את החתונה שלנו.
"ממש לא." אני משקרת בקלילות.
"אז?"
"אני שוקלת להתפטר." אני אולי אומרת את זה לתמרה כל יומיים בערך, אבל זאת הפעם הראשונה שאני מודה בזה בפני מישהו אחר.
"מה? למה? זאת אלכס? אל תתייחסי אליה, היא סתם מתוסכלת מינית."
"מה?" אני מתחילה לצחוק.
"כן, נו. עם העצבים שהיא מוציאה עלינו, תסכול מיני זה ההסבר היחיד."
"אוקיי, חיי המין של אלכס בהחלט מרתקים בעיניי. אבל אעדיף לא לדבר עליהם שוב, לעולם. בכל מקרה, זאת לא אלכס. זאת כל האווירה כאן... אני צריכה שינוי. ריגוש."
"מחר יש לנו 1+1 על כל מחלקת הבשמים! זה לא מספיק מרגש בשבילך?"
"מה אני אגיד, יש לי סטנדרטים לא ריאליסטיים מהחיים האלה."
"את לא יכולה לנטוש אותי כאן!"
"מירי, את פה לפחות מחודש." היא נוסעת לדרום אמריקה לחצי שנה, טיול אחרי צבא. פעם שקלתי לעשות טיול כזה, אבל:
1. אין לי כסף מיותר
2. מאז הצבא אני קנאית למקלחת פרטית משלי
3. אני שונאת טראקים וכל פעילות ספורטיבית/אתגרית
4. אני שומרת את ההתמכרות לסמים למשבר גיל ה-40 שלי
"חודש של אימה בלעדייך!" הפאניקה האמיתית שלה מחממת לי את הלב.

"סליחה, אני יכולה לשלם?" הטון המתנשא מפסיק את השיחה קורעת הלב של שתינו. מירי מגלגלת עיניים ומפנה את המבט לבחורה שמולה.
"בוודאי." היא עונה עם חיוך צבוע לחלוטין ואני מתאפקת לא לצחוק. ואז אני מסתכלת על הלקוחה וכל שבריר של חיוך יורד לי מהפרצוף. נועה שכטר, למה מכל הסניפים בארץ, היא נמצאת דווקא בסניף שלי? אני עושה ככל יכולתי לא ליצור איתה קשר עין, אולי ספירת מלאי למסטיקים היא לא רעיון כל-כך גרוע.
"אוי, שיט, הקופה שלי לא נפתחת. נעמה, את יכולה לעזור לי רגע?" כל סיכוי שהיה לי לרדת מתחת לרדאר ירד לטמיון בשנייה שמירי אמרה את השם שלי. אני ניגשת ופותחת לה את הקופה והמבטים שלנו מצטלבים.
"נעמה! היי? מה קורה? מה את עושה פה?!" נועה זוכרת מי אני. היה שלב בחיים שלי, בערך בתקופה של הגשר לשיניים, שבו ידיעה כזאת הייתה עושה לי את היום. לרוע המזל, התבגרתי.
"נועה... היי. את יודעת, עובדים." במחשבה שנייה, היא לא יודעת. הבחורה בטח חושבת שעבודה זה קונספט אקזוטי וזר, כמו אאוטלט עודפים. אני מחייכת אליה חיוך שמתחנן לסיים את התקשורת בינינו.
"וואי, לא ידעתי שאת עובדת פה! את יודעת ששחר גר ממש שתי דקות מכאן?"
"לא." לא יודעת, לא רוצה לדעת, ולא אכפת לי.
"כן! לא יצא לך לראות אותו באזור? מוזר שתום לא אמר לו שאת עובדת פה." לא מוזר בכלל, בהתחשב בעובדה שתום אפילו לא הזמין אותי למפגש עם החברים שלו. עד אתמול, זה לא הציק לי. אני לא טיפוס של אנשים באופן כללי, אבל עכשיו זה כמו עצם בגרון האנטיפטי שלי. באמת הייתי חסרת חשיבות בשבילו.
"כן, אה..." אני מנסה לזייף פיהוק ולהישמע כמה שיותר לא מזמינה.
"אז, מה איתכם? את יודעת ששאלתי אותו לגבייך בשישי האחרון? תהיתי מתי הוא יעשה לנו היכרות רשמית איתך." אוי, היא באמת דוגמה ומופת לביץ' שתגרום לך לרצות למות בצורה הכי נחמדה בעולם. זה כוח שאסור להתעלם ממנו.
"הנה, החשבון שלך. יום נעים." מירי קלטה את חוסר הנוחות שלי ולא מהססת לפעול.
"תודה." נועה עונה בעוקצנות, למרות הניסיון הראוי לציון של מירי לגרום לה ללכת, היא פשוט עוברת לעמדת הקופה שלי.
"אני עושה מסיבה בשישי, את חייבת לבוא!" אני ממש לא חייבת, תודה לאל.
"אוי, הלוואי שיכולתי, אני עסוקה..." בשקר כלשהוא שאני צריכה לחשוב עליו.
"מה? איך עסוקה? תום לא יהיה פה... מה כבר יש לך לעשות?" תום לא יהיה פה? למה? איפה הוא יהיה? אני כמעט נופלת במלכודת ושואלת אותה.
"יש לי חיים חוץ מתום." זה יוצא יותר ארסי משהתכוונתי. אבל, באמת, יש לי חיים. יש לי את תמרה. יש לי את אורי. שני חיים שלמים.
"שמעי, אם היה לי בחור כמו תום, הייתי נמצאת איתו כל שנייה ביום." המילים שלה שולחות לי דקירת קנאה קטנה בבטן. אני נזכרת באותו הערב בבית חולים, כמה הוא דאג לה. איך היא נראתה אז, ואיך היא נראית עכשיו. זה גורם לי לתהות מה הגרסה האמיתית שלה, איזה חלק ממנה הוא העמדת פנים.
"זאת נשמעת כמו גישה מאוד בריאה." אני עונה בציניות, היא מסתכלת עליי כמה שניות ואני רואה איך גלגלי השיניים במוח שלה מסתובבים.
"יואו, את הורסת מצחוק! אין, את חייבת לבוא. כולם ימותו עלייך."
"כולם?" יש כולם שאני לא מודעת אליהם?
"כן, החבורה שלנו. וזאת הזדמנות מושלמת שתום לא פה, הוא לא יכול לשמור אותך רק לעצמו יותר!" הוא ניסה לשמור אותי רק לעצמו? וואו, הוא עד כדי כך התבייש בי. איך לא ראיתי את זה?
"אממ..."
"נו, אני לא מוכנה לקבל לא!" היא לגמרי בוחנת אותי עכשיו.
"אני אחשוב על זה."
"טוב, אני אקבל את התשובה המייבשת הזאת באופן חד פעמי, כי משהו אומר לי שנהיה חברות קרובות." משהו כמו התקפי החרדה שקיבלתי רק מהשיחה הזאת? אולי בעולם של נועה, זה מצב אופטימלי.
"מירים! נעמה! אנחנו לא משלמים לכם כדי לדבר, תתחילו לעבוד!" אלכס צועקת עלינו מהקצה השני של החנות, עצבנית כרגיל. היא תמשיך לקרוא למירי מירים לא משנה כמה פעמים מירי תתקן אותה. רק עוד תכונה מקסימה של האישה הזאת.
"בפעם האחרונה שבדקתי, את לא משלמת לנו." מירי לוחשת ואני מתחילה לצחוק.
"טוב, אני לא רוצה שיפטרו אותך בגללי. אבל שישי, אצלי בבית בעשר. בלי תירוצים." נועה אומרת ולוקחת את השקית איתה.
"וואו, היא כמו הבנות שהרבצתי להן ביסודי, רק על סטרואידים." מירי משחילה ברגע שנועה יוצאת מטווח שמיעה.
"מה? את? אלימה? אין סיכוי."
"היו לי התקפי כעס לפרקים, מנוולות כמוה גורמות לי לתהות איך השתלטתי עליהם." היא נשמעת כל-כך רצינית ואני מתחילה לצחוק מהאבסורדיות של העניין, הבחורה בגודל של גפרור.
"בסדר, לפחות הזאב הרשע שלנו הבריח אותה." אני אומרת ומכוונת את המבט שלי אל אלכס.
"כן, התסכול הגואל."

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Lee B עקוב אחר Lee
שמור סיפור
לסיפור זה 4 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שי מצפה
שי מצפה
יפה שאת מספרת איפה את עובדת
הגב
דווח
guest
חייב המשךך!!
הגב
דווח
guest
אומיגאדדד מחכה להמשך!!
הגב
דווח
טען עוד תגובה 1
כותבי החודש בספרייה
Lee B
הפעם הראשונה
הפעם הראשונה
מאת: Lee B
תקועה- פרק 20
תקועה- פרק 20
מאת: Lee B
תקועה- פרק 14
תקועה- פרק 14
מאת: Lee B
תקועה- פרק 17
תקועה- פרק 17
מאת: Lee B
קומדיה
סתמי ת'פה יא בת זונה! אני אוהב אותך.
סתמי ת'פה יא בת זונה! אני אוהב אותך.
מאת: Eltchin's Emotions
לא מתנצלת
לא מתנצלת
מאת: Shir Levi
לפני חצי שנה מתתי, ולא משנה מה הרופאים אומרים.
לפני חצי שנה מתתי, ולא משנה מה הרופאים אומרים.
מאת: Nizan Zarotski
בטוחה שתבין 'מלך שלי'.
בטוחה שתבין 'מלך שלי'.
מאת: C Y
סיפורים אחרונים
-אזעקת הלב -
-אזעקת הלב -
מאת: אודליה כחלון
אהבה בצל הסלמה
אהבה בצל הסלמה
מאת: קארין .
מסע החיים
מסע החיים
מאת: ראובן ראובן
לשחות עם דולפינים
לשחות עם דולפינים
מאת: אביטל סיאני
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema