כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

היי-פרק 18: "מדים".

דפיקות הלב שלי הלכו והאיצו עם כל צעד נוסף שעשיתי. אני לא מבינה מה יש בו שמצליח כל כך למשוך ולסקרן אותי.

הייתם מצפים שאחרי מה שקרה עם דניאל, אני אנסה, שוב, להתחמק ממנו כמה שאני יכולה. זה אפילו היה אמור להיות פשוט בשבילי הפעם. התקופה הכי נוראית בחייו של סטודנט, מתחילה בעוד כמה ימים והחל מהיום, אני אמורה להיות צמודה לתחת של אלה ולחרוש למבחנים.
היו לי איזה שתיים או שלוש דקות, שבאמת שקלתי להיות בוגרת ולהתנהג איתו כרגיל, אבל מהר מאוד התעשתי והאלטרנטיבה של לחזור להיות ילדה קטנה, להתחמק ממנו, נראתה לי הפתרון הנכון.
וכמובן- הקל יותר.

לא הצלחתי להבין מה קרה באותו יום, מה גרם לו לעצור פתאום? רגע אחד הוא מאוד בעניין, גורם לי לסחרור חושים ושניה אחר כך הוא מתחרט וחושב שזה רעיון גרוע. רגע אחד הוא נפתח אליי, מספר לי דברים שהוא לא סיפר לאף אחד, אפילו לא לקרובים אליו ורגע אחר הוא מסתגר ומתכנס בתוך עצמו. זה נדמה שכל פעם שאנחנו עושים צעד קדימה, קורה משהו אחר, שגורם לו לקחת שלושה אחורה.
ועל מה? כולה סקס.

אני אמורה להיות הבחורה פה, לא?

אז כן, הוא בוודאות הבהיר לי את המצב הנוראי שהוא נמצא בו ובגלל שאני ההפך הגמור ממנו, כי בכל הנוגע לרגשות אני תמיד מוצפת יתר, קשה לי לראות את התמונה המלאה ולהזדהות איתו. בדרך כלל יש לי אמפתיה ורגישות גבוהה לאנשים ואין ספק שהסיפור שלו, שבר לי עוד חתיכה מהלב. אבל עדיין, לא מצליחה להבין. מה לא בסדר איתי? מה הבעיה בי? למה איתי הוא לא יכול לעשות את זה? אני עד כדי כך דוחה אותו? כי אני לא רואה שיש לו בעיות ביצוע עם בנות אחרות.
אני שומעת את זה יותר מידי טוב.
זאת אחת הסיבות העיקריות לזה שאני ישנה עם אטמי אוזניים וכרית על הראש.

ידעתי שזאת תהיה טעות מצידי להסכים לו לגור פה וזה הכה לי בפרצוף כל פעם מחדש. עכשיו אני צריכה שוב ללכת על קצות האצבעות, לדאוג למקומות מסתור.
והדבר הכי לא הוגן בסיפור הזה- שזאת הדירה שלי.

הקטע הוא שלפעמים, רק לפעמים-ככה באופן חריג, היקום מחליט להתערב לטובתי.

והפעם זה הגיע בצורת מילואים של שמונה ימים.

אם חשבתי שכבר ראיתי את דניאל בכל המצבים בהם הוא יכול להיות חתיך מהרגיל, זה היה לפני שראיתי אותו על מדים. זה קרה בבוקר, כשחשבתי שאיכשהו אצליח שלא להיתקל בו לפני שהוא הולך. נראה לי שאיבדתי לרגע את היכולת לנשום, כשהוא יצא מהחדר במדי הב' שלו. למזלי גם רום הייתה ערה, אז לא היינו צריכים להחליף יותר מידי מילים ולא הייתי צריכה להתמודד איתו לבד. בזמן האחרון, כל פעם שרום לא בסביבה, קורה משהו אחר שהוא בגדר מטומטם וחסר אחריות, אז עדיף להימנע מלהגיע למצבים כאלה.
מה שבטוח- בטוח.

בזמן שאני נתתי לקפה לעשות את שלו, הוא ורום ישבו בסלון, עישנו ודיברו, מתעלמים מהנוכחות שלי. עלה לי חצי חיוך כשהבנתי שהצלחתי לחנך אותם כמו שצריך ושהם לא מטרידים אותי עד שהוא מתעכל.
בחצי אוזן שמעתי אותו מספר על כמה שהוא אוהב לעשות מילואים ועל זה שהוא מתרגש לראות את החברים מהצוות, כאלה שלא גרים בתל אביב ולא יוצא לו לפגוש אותם ביום יום. חשבתי על השיחה שהייתה לנו לפני יומיים, זאת שהוא חשף בה, כל מה שאי פעם רציתי לדעת ותהיתי לגביו. אני לא יכולה לשקר, בגלל כל מה שהוא גרם לי להרגיש במהלך השיחה ולמרות שאני רוצה להבין מה לעזאזל קרה שם בסוף- דיי ריחמתי עליו. הבנתי ממנו שלא תמיד המילואים עושים לו טוב וחשבתי שאולי, בהנחה שהוא לא שיקר ואני היחידה שהוא דיבר איתה על זה, הוא צריך חברה עכשיו. ידעתי שהוא מעמיד פנים שהוא נלהב מהשבוע הקרוב. הרי הוא אמר לי שבכל פעם שהוא לובש את המדים, הוא מקבל תזכורת לאיך שהוא מרגיש.
יותר נכון, לאיך שהוא לא מרגיש.

הבנתי את הצורך שלו להעמיד פנים ולשדר כלפי חוץ שהכל כשורה. אני מכירה את זה מקרוב.
אני המצאתי את מסכת ה-"אני בסדר."

שקלתי לשאול אותו משהו על זה, אבל כמובן שהאגו שלי לא נתן לי. הצחקוקים והקולות ששמעתי מהחדר שלו אתמול בלילה, גרמו לי להבין שהוא דיי שכח ממה שקרה בינינו והוא ממשיך בשגרה שהוא כל כך מכיר ויודע.
אני בטוחה שזאת הייתה הבחורה "הסקסית בצורה חריגה" שהתגלגלה לו שם בין הסדינים.

לא שאני מקנאה או משהו כזה.

היום עבר בצורה דיי מהירה מהצפוי. חוץ מקצת מחשבות על דניאל והרבה על יואב, במיוחד אחרי שהוא התקשר, הצלחתי להישאר בריכוז ולהישאב אל תוך הספרים. בהפסקות קפה וסיגריה שלי ושל אלה, דיברנו עליהם. אלה לא הפסיקה לצחוק ולהקניט אותי על זה, שהחיים שלי-משעמום מוחלט, הפכו להיות הכי סוערים שהיו לי אי פעם, רק בכמה ימים בודדים. שהסקס וחצי שעשיתי ביומיים, זה יותר ממה שהיה לי במשך שנה שלמה.
לדרמות אני רגילה, אבל לא שמחתי מזה שהחיים שלי נהיו פתאום מלאי אירועים. הייתי מחליפה אותם עכשיו -בשקט והמירמור שהיה בי מקודם.

להפתעתי אלה ורום הסכימו על משהו אחד לשם שינוי וזה, שלא משנה מה קורה ביני לבין יואב עכשיו, זה חייב להיות בקצב שלי. במיוחד לאור תקופת המבחנים הקרבה עלינו לרעה. כשאני ויואב נפרדנו, זה היה ממש סמוך אליה ואתם יכולים לתאר לעצמכם את יכולת הריכוז שלי בללמוד בכלל, או בלפתור מבחן בפרט. לא פלא שעשיתי מועד ב' בכל המקצועות. אני עדיין לא מבינה איך הצלחתי להישאר במסלול רפואה, אחרי כל מה שעבר עליי.

אני מניחה שלאבא שלי היה איזשהו קשר לזה.

לא הייתי בטוחה אם אני רוצה לחזור למערכת יחסים עם יואב. אני לא יודעת איך אפשר לצפות ממני למחוק את כל מה שהרגשתי בשנה האחרונה, בלי לחשוב פעמיים. בכל מקרה, ידעתי שלא משנה מה, אני רוצה וצריכה את החבר הכי טוב שלי בחזרה. לא רציתי לדמיין את החיים שלי בלעדיו, שוב. ידעתי שזה אולי ייקח קצת זמן ואולי זה לא יחזור להיות בדיוק אותו הדבר, כמו שהיינו פעם, אך הייתי מוכנה לקחת את הסיכון הזה.

אז בערב, כשהחזרתי לו צלצול, הייתה לנו שיחה טובה. הסברתי לו כל מה שאני מרגישה. היה לי הרבה יותר קל לעשות את זה ככה בטלפון, מאשר פנים מול פנים. אני לא יכולה לעבוד על עצמי ולחשוב שיש איזשהו סיכוי שאני אצליח להיות בקרבתו, בלי לעמוד בפיתוי של לגעת בו.
במיוחד כשנפתח לי הרעב.
ידעתי שהוא עדיין אוהב אותי והייתי בטוחה בזה, שגם אני אותו, אז זה היה נורא קל ואולי אפילו מתבקש לקפוץ למקום הזה שוב.
כל כך טבעי לנו לעשות את זה.

אמרתי לו שלראות אותו בפעם הראשונה, ככה במקרה ברחוב, היה לי קשה מידי לשאת ועדיין לא הספקתי לעכל שהוא חזר, שלא נדבר על העובדה שהוא גר במרחק של כמה דקות נסיעה ממני. לא מספיק זה ופעם השנייה שנפגשנו, לא עברו שעתיים וכבר היינו במיטה שלו. ניסיתי להבהיר לו שזה היה יותר מידי מהר ושאני לא יכולה לסלוח כל כך בקלות על מה שהיה ולחזור להתנהג כרגיל. הוא מכיר אותי, עם כמה שהייתי רוצה להיות כזאת- אין בי את היכולת לקחת דברים בקלות. היו בינינו המון מטענים, אי הבנות ודברים לא פתורים. לפני שאנחנו חוזרים להיות ביחד, אם בכלל- ודאגתי להדגיש את זה, אנחנו צריכים קודם לחזור להיות חברים.

נורא חששתי מהתגובה שלו כשאמרתי לו את כל הדברים האלה. משהו בי תמיד פחד לאכזב אותו.
כזו אני, לא מסוגלת לעשות משהו שלא מרצה אנשים אחרים.
למרבה המזל, יואב בין האנשים הבודדים בעולם שמצליח להבין אותי ולהתאים את עצמו אליי.

חוץ מאז, כשהוא החליט להיפרד ממני ולטוס לאוסטרליה בלי להגיד לי.

הוא אמר שזה לגמרי מקובל מה שאני מרגישה ושאני יכולה לקחת את כל הזמן שבעולם, העיקר שאני לא אעלם מהחיים שלו. היה לו מספיק מזה. הוא הבטיח שהוא יעשה הכל בשביל לשמור עליי בתוכם. הוא גם דאג להבהיר לי בדיוק מה הוא חושב ומה הוא מרגיש לגבינו. משהו על זה שנועדנו להיות אחד עם השנייה ושכולה עברנו "משברון" בדרך ל-לבלות את כל החיים ביחד.

יואב הוא אחד הבחורים חדים שיצא לי להכיר. הוא מכיר אותי כל כך טוב, כך שהוא יודע להגיד בדיוק את המילים הנכונות, כאלה שחודרות לתוכי כמו סכין וגורמות ללב שלי להימחץ. נכון, מה שעברתי בגללו, אני לא מאחלת לאף אחד, אבל אני לא שופטת אותו על זה שהוא רצה הפסקה. אני לא מאשימה אותו שהוא היה מעוניין לנסות דברים אחרים. הייתי במצב כל כך גרוע, שלא יכולתי לתת לו מעצמי. בחודשים האחרונים, לפני שזה קרה, הייתי בתחתית וללא ספק, היה מגיע לו משהו יותר טוב ממני.
מה שלא היה לי מובן ועל זה מן הסתם גם קשה לי לסלוח- זו הדרך הפחדנית שהוא בחר לסיים את זה. זאת הייתה התנהגות מפונקת, ילדותית ויותר מהכל- לא חברית ושום סיבה בעולם לא מצדיקה התנהגות שכזו.

למרות הכל, הייתי מוקסמת ממנו וידעתי שהכעס הזה לא יחזיק לאורך זמן. ידעתי בוודאות שהוא יעשה כל מה שאפשר וישתמש בכל האמצעים שהוא יודע- בשביל לגרום לי לסלוח.
ותאמינו לי שהוא יודע איך.

אני לא יודעת אם זה דניאל, שהצליח לבלבל אותי ולגרום לי לא לרוץ בחזרה לזרועותיו של יואב, או שפשוט אהבתי את ההרגשה של להתנהג, לשם שינוי, כבוגרת. אם זה היה קורה לפני כמה שנים, לא הייתי חושבת בכלל פעמיים. העיקר שהצלחתי להתנהג ככזאת ואפילו הסכמתי להיפגש איתו שוב, בשלישי- "רק בשביל לדבר". זה אמור לקרות בדיוק אחרי המבחן הראשון- לעונת המבחנים המייגעת.

כשסיימתי את השיחה איתו, ראיתי שדלת החדר של דניאל חצי פתוחה. לא הייתי בחדר שלו מאז שהוא נכנס לדירה, שזה היה לפני יותר משלושה חודשים, אז לא באמת יצא לי לראות מה הוא עשה איתו. מה עוד, שהוא נורא מקפיד לשמור עליו סגור. כאילו שהחדר שלו מהווה איזושהי מטאפורה לרגשות שלו.

סקרנות לא מוסברת התעוררה בי פתאום ומצאתי את עצמי, באופן בלתי נשלט, מתהלכת לכיוון החדר. דפיקות הלב שלי הלכו והאיצו עם כל צעד נוסף שעשיתי. אני לא מבינה מה יש בו שמצליח כל כך למשוך ולסקרן אותי.

מעבר לגוף האלוהי, הגומות והתחת המוצק שבא לי לתפוס כל הזמן.

לא משנה כמה ניסיתי לדבר אל הצד ההגיוני שבי- זה לא עזר. הסטתי הצידה את השד הקטן, שקוראים לו מצפון ונתתי לשד החזק יותר- הסקרן, לתפוס את כל המקום. אמרתי לעצמי, שלא יקרה כלום אם אני רק אציץ טיפה ואצא מיד, סתם בשביל לקבל רושם על איך שהוא נראה.
מה, זאת בכל זאת הדירה שלי.
פתחתי את הדלת שלו לרווחה ומשב של הריח של הבושם שלו, היכה בי בפרצוף.
לא יודעת למה, אבל זה גרם לי לצביטה חזקה בלב.

מאוחר מידי.

נכנסתי פנימה רק בשביל לגלות שהחדר שלו היה מאורגן יותר ממה שדמיינתי. ציפיתי לראות בגדים זרוקים על הרצפה, בחורה מבולבלת על המיטה ונעליים מפוזרות בכל מקום. כמו שהוא עושה בסלון. אבל לא. המצעים שעל המיטה היו מתוחים, השמיכה הייתה מסודרת- נראית מאוד מזמינה והנעליים שלו עמדו דום בשורה כמו חיילים.
בדיוק כמו שאני אוהבת.
בחור כלבבי.
אפילו הבגדים שהוא לבש אתמול, היו מקופלים בצורה מסודרת על הכיסא.

לא שאני עוקבת אחרי מה שהוא לובש.

לא חשבתי שהוא כזה מסודר. נקי, אני-יודעת שהוא כן, הוא מתקלח חמש פעמים ביום. אבל מסודר? הייתי בטוחה שהוא יותר בסגנון של רום, שהרצפה הפכה להיות ארון הבגדים החדש שלה.

העיניים שלי תרו סביב ובחנו את החדר; לא היו לו יותר מידי חפצים. אפשר להגיד אפילו שהחדר שלו ממש פשוט. הנחתי שזה איכשהו קשור לעבודה שהוא עושה הלוך-ושוב בין ישראל לאורלנדו.
באמצע החדר, מתחת לחלון הייתה המיטה- מכוונת לטלוויזיה שהייתה תלויה גבוה על הקיר. מתחת לטלוויזיה, היה שולחן כתיבה, עליו מחשב נייד וכמה ספרים שקשורים לתואר שלו.
דפדפתי בספרים ודמיינתי אותו יושב אל מול שולחן הכתיבה, לומד. ידעתי שהוא ממש אוהב את המקצוע שלו וזה העלה בי תחושת מועקה, לנוכח העובדה שאין בי את אותה ההרגשה למה שאני בחרתי ללמוד.
הייתי באמת מוותרת על הכל בשביל להתחלף איתו עכשיו.

משמאלה של המיטה היה הארון, דלת אחת פתוחה ועליה זרוקה מגבת. בתוך הארון על אחד המדפים, זיהיתי בקבוק שחור. זה היה הבושם שלו. באופן פתטי לחלוטין מצאתי את עצמי משפריצה ממנו קצת על עצמי.
לא יודעת מה זה נתן לי.

יופי, חזרתי לגיל שש-עשרה.

על הקיר השני, מול הארון, הייתה מונחת כנגד הקיר, בדיוק כמו אצלי בחדר- גיטרה.
לא ידעתי שהוא מנגן. אם יש משהו שמחרמן אותי- ואני לא חושבת שאני היחידה, זה גבר שיודע לנגן. בכלל, כל מה שקשור במוזיקה, נורא נוגע בי, כך שלראות גבר חזק ושרירי עושה פעולה כל כך עדינה ומרגשת, יכול להטריף אותי.

כאילו צריך עוד משהו שיהפוך אותו ליותר מושך בעיני.

באותה השנייה התחוור לי כמה שאני לא באמת מכירה אותו. שלא משנה כמה זמן עבר מאז שהוא פה, תמיד צצה לה פיסת מידע מפתיעה לגביו. וזה תמיד גורם לי להסתכל עליו בצורה שונה לגמרי ממה שחשבתי.

העיניים שלי המשיכו לנדוד ונחתו על השידה שליד המיטה, עליה היו מונחים שני ספרים עבי כרס. אחד בעברית שאני לא מכירה והשני, שהוא זה שמשך את תשומת ליבי מלכתחילה, היה של סטיבן קינג. אחד הסופרים האהובים עליי. באחד הערבים הראשונים שישבתי עם דניאל, כשרק למדתי להכיר אותו, סיפרתי לו על הספר הזה. תיארתי איך ישבתי מרותקת ומפוחדת בו זמנית וסיימתי אותו כמעט בנשימה אחת, למרות שהוא באנגלית.

אני לא מאמינה שהוא קורא אותו.

כשסיימתי לסקור את החדר, תהיתי מה לעשות, איך להמשיך. הרעב שלי לדעת עליו דברים, לא הרפה ממני. האינסטינקט הראשוני שלי היה להיכנס לו לפייסבוק במחשב ולהסתכל לו בהודעות, לראות איזה בנות זוממות עליו הפעם. אבל הצלחתי לשלוט בעצמי שלא להיות פסיכופתית עד הסוף.

זה, או שפשוט המחשב שלו היה מוגן עם סיסמא.

התחלתי לפתוח את המגירות ולחטט לו בין החפצים. לא ברור למה, אבל חשבתי שאולי דרכם, אני אצליח להבין מה קרה באותו הלילה. איך מקטע חם ולוהט, איך ממבט רעב וחייתי שגרם לי לאבד את היכולת לעמוד על הרגליים, הוא הפך להיות קר ומרוחק.
ואיך אני מצאתי את עצמי שוב מבולבלת ממנו, כמו שהוא כל הזמן מצליח לגרום לי להיות.

בשידה שליד המיטה, במגירה הראשונה, לא היו יותר מידי דברים; כמה דפים מקופלים, מפרטים, כסף קטן זרוק, מצתים שלא עובדים וארבע קופסאות של קונדומים.
כן. ארבע.

טוב נו, לפחות הוא שומר על עצמו.

מהמגירה השנייה, שלפתי את הדרכון שלו והלב שלי החסיר פעימה כשפתחתי לראות את התמונה. מי לעזאזל מצליח להיות חתיך בתמונת פספורט?
אני עדיין מתפלאת איך לא עוצרים אותי בשדה, בכל פעם שמסתכלים בדרכון שלי. אני נראית כמו גרושה בת חמישים. מהאלה שמעשנות סיגריות ארוכות ויש להן עיגולים שחורים מתחת לעיניים. בהחלט היה אפשר להתבלבל ביני לבין אחת כזאת שטסה בשביל לחפש את עצמה, בעקבות משבר אמצע החיים.

החזרתי את הדרכון והרגשתי שהעין שלי נמשכת למה שהיה מתחת לערימה נוספת של דפים ומסמכים. משהו שנראה כמו מסגרת. הושטתי יד וחילצתי משם תמונה. בתמונה הופיעו שני ילדים קטנים, יפיפיים, בלונדינים. הבן, היה נראה יותר גדול מהילדה הקטנה שעמדה לידו והם הצטלמו מחובקים כשהוא עושה לה קרניים, על רקע גינה של בית פרטי. היה אפשר לזהות בקלות שהתמונה לא צולמה בארץ. בהתחלה חשבתי שזו תמונה שלו, כשהוא היה ילד, אבל בתחתית המסגרת היה כתוב בכחול: "We miss you already" ליד מדבקה של לב ופרח.
תהיתי לעצמי אם זה הבית שלו ומי הילדים הקטנים שמצולמים בתמונה. לא הייתי בטוחה אם הם אחים שלו, כי איכשהו לא הצליח להסתדר לי פער הגילאים בין דניאל לבינם. דניאל יהיה בן עשרים ותשע בעוד כמה חודשים והילדה הקטנה יותר שבתמונה, הייתה נראית לא יותר משבע-שמונה.

רק חסר לי שזה הילדים שלו.

"מה את עושה?"
קפאתי במקום כששמעתי את הקול הזה.
החזרתי את התמונה במהירות למגירה, בבהלה מוחלטת והסתובבתי אליה. זאת הייתה רום.
הייתי כל כך שקועה בלחטט לבן אדם בחיים הפרטיים שלו, שלא שמתי לב שמישהו נכנס לדירה.

"אה..." גמגמתי "אני לא מוצאת את המטען שלי, ראית אותו? "
"את מתכוונת לזה שמחובר לשקע בסלון, ביחד עם הטלפון שלך?" היא הרימה גבה בחשדנות.
"עזבי, אני עפיפון היום", צחקתי בניסיון לצאת מזה ויצאתי מהחדר במהרה, "יותר מידי לימודים ליום אחד."

אופס.

********************************************************************************
חבר שלי חזר אתמול ממילואים. יותר ממה שאני חיכיתי שהוא יחזור, הכלבה שלי, צ'אי, חיכתה יותר. היא נורא אוהבת אותו. באמת, היא בקושי אכלה בכל השבוע שהוא לא היה פה.

הם מאוהבים בקטע אחר.

בכל אופן, היא תמיד ממש מתרגשת כשהוא חוזר הביתה וכשהיא רואה אותו- בורח לה פיפי.
מאחר והיא אפילו לא טורחת לקום כשאני חוזרת הביתה, יש לנו רוטינה- אני עולה לדירה ומשחררת אותה למטה, איפה שהוא מחכה לה- בשביל שהיא לא תשתין לנו בבית.

חיכיתי שהוא יעשה איתה את הסיבוב האחרון להיום ובינתיים נכנסתי להתקלח. כשיצאתי עטופה במגבת, שמעתי אותו אומר:
"נסיכה שלי, יפה שלי, כמה התגעגעתי אליך.
נורא התרגשתי. חשבתי לעצמי שגם אני ממש התגעגעתי אליו ורציתי ללכת לקפוץ עליו עם חיבוקים ונשיקות.

אבל הוא לא דיבר אליי.
היה לו רגע מאוד רומנטי עם צ'אי, שהסתכלה עליו בעיניים מתרגשות וקישקשה בזנב כל כך חזק שזה הרעיד את הבית.

חזרתי לחדר בבושת פנים והתחלתי לפרוק את התיק שלו, להוציא כביסה מלוכלכת.

רק חסר לי שהוא ילמד לעשות כביסה לבד ואז באמת הוא לא יצטרך אותי יותר.

בכל אופן, אז זו הסיבה, שלמרות שהבטחתי- לא העליתי עוד פרק.
קצת זמן איכות :)
אבל קבלו את הפיצוי לכבוד השבת.

תודה שאתם פה.
אוהבת:)

Noa Binski עקוב אחר Noa
שמור סיפור
לסיפור זה 12 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Hodaya Cohen
Hodaya Cohen
לרגע הזדהתי עם הקטע של חייך האישיים. קרה לי אותו דבר עם הבן זוג.. ממש הצחקת אותי. את מדהימה, ואין לך מושג כמה כיף לי לקרוא את הכתיבה שלך. מסבירה את עצמך מצויין ויצרתי. לא לכולם יש את כישרון ההבעה, וניתן לומר שאת זכית יקירה♡
הגב
דווח
Noa Binski
Noa Binski
איזה כיף! המון תודה:) ❤️
הגב
דווח
guest
מושלמת כתמיד!! איזה כיף♥
הגב
דווח
טען עוד 21 תגובות
כותבי החודש בספרייה
דייטינג
היי. פרק 21- "לילה טוב"
היי. פרק 21- "לילה טוב"
מאת: Noa Binski
שלוש סיבות לאהוב - פרק 2
שלוש סיבות לאהוב - פרק 2
מאת: The only One
מעניין אותי
מעניין אותי
מאת: Rohoas Breath
לא מגיע לך .
לא מגיע לך .
מאת: Anael Sol
מרתק
כל הגברים אותו דבר 9 - תדבר איתי
כל הגברים אותו דבר 9 - תדבר איתי
מאת: shir shir
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shir Mualem
מאהבת שלא מאהבת
מאהבת שלא מאהבת
מאת: Amber C
המדורגים ביותר
טוב לך איתו?
טוב לך איתו?
מאת: SHALEV PERETZ
תסמונת הלב השבור - פרק 3
תסמונת הלב השבור - פרק 3
מאת: בחורה מתוסבכת
התאונה ששינתה את התמונה
התאונה ששינתה את התמונה
מאת: Bar Rozen
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
מומלצים מהמגירה
אדם מכור
אדם מכור
מאת: Noname .
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni Nassi
צעצועים
צעצועים
מאת: שבורת כנף
כשראיתי אותך
כשראיתי אותך
מאת: כותב מהלב .