כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3 1

רגשות מפלסטיק- פרק 7

התקף חרדה

פרק 7:

שיקרתי. אני לא יכולה להתרגל לזה.
היד שלו חונקת אותי והנשימות שלו מדגדגות אותי. בשלוש בלילה, הספקתי לספור עד עשרת-אלפים וקיבלתי את ההחלטה לעבור לסלון. הזזתי את היד של נוב בתקווה שהוא לא יתעורר. הוא נראה שליו מכדי להעיר אותו ולמרות שקצת ריחמתי על הבחורה בחדר שליד, לא הגיע לו לקום. למצוא משהו בארון שיהיה גדול מספיק בשביל שאוכל להתכסות איתו, היה בעייתי יותר. אני לא רואה טוב –בעיקר לא כשחשוך- מה שהפך את זה לכמעט מסוכן, כי נפלה לי מגבת על הראש בתהליך. שניה לפני שיצאתי מהחדר הסתכלתי עליו שוב, מהמעט שראיתי, לתת לו להישאר הייתה החלטה נכונה.

מישהו נגע לי בכתף.
אלו לא היו נגיעות קטנות ועדינות, מישהו תקע את האצבע שלו עמוק בתוך העצם שלי, בזמן שהייתי עייפה מכדי להגיב לכאב.
"את ישנה?" הקול לא היה מוכר, אבל נשי. מישהי, נגעה לי בכתף. הרגשתי את העיניים שלי נפקחות מבלי שאוכל להתנגד לכך. "יופי, את ערה. את יודעת איפה נוב?" הבחורה שמולי שאלה. היא ישבה קרוב להחריד והעיניים הכהות שלה היו גדולות ממה שהפנים שלה היו מסוגלות להכיל.
"מי את?" הצלחתי לגמגם לכיוונה, מרכיבה את המשקפיים שהיו על השולחן לידי ומנסה להבין את הסיטואציה אליה נקלעתי.
"רותם." החיוך שלה היה מאולץ והיא מצמצה מספר פעמים.
"היי רותם... מי את?" חזרתי על עצמי, בתקווה שהיא תבין עד כמה מוזר המצב הנוכחי.
"ישנתי עם נוב ועכשיו הוא לא שם. את יודעת איפה הוא?" היא שאלה. היא דיברה מהר נורא וכל מה שרציתי זה להבין מה השעה.
"בלימודים?" הקול שלי היה צרוד והעייפות השתלטה עליי מחדש.
"השעה חמש בבוקר."
"אז למה הערת אותי?" זה יצא ממני כמעט בטבעיות, למרות הגסות. יש לי בוחן קשה היום. אני לא צריכה אותה על הראש.
"חשבתי אולי תדעי." היא משכה בכתפייה.
"אני לא יודעת. הוא הלך. תביני את הרמז ותעשי כמוהו." הפעם באמת הגסות לא עניינה אותי. אני צריכה לקום עוד שעתיים והשיחה הזאת גם ככה לא מובילה לשום מקום.
"כלבה." שמעתי אותה מסננת ואת הדלת נטרקת מספר דקות לאחר מכן. זכיתי להרבה שמות גנאי וכינויים יצירתיים, כלבה לא היה אחד מהם. אבל תמיד יש פעם ראשונה.

התחושה המוכרת שבמהלכה אני שומעת קולות של אנשים אבל לא מסוגלת להגיב אליהם מרוב עייפות, השתלטה עליי פעם נוספת. אני כמעט בטוחה שנוב מנהל שיחה מעל הראש שלי, אני לא חושבת שהוא מדבר אליי –או עליי- כי מישהו עונה לו. הם דיברו במונחים שלא הבנתי, במושגים מעולם הקולנוע אז הסקתי שמישהו מהלימודים שלו נמצא אצלנו בבית. השאלה האמיתית היא- למה מישהו נמצא אצלנו בבית לפני השעה שבע בבוקר? המחשבה הזאת גרמה לי לקום בבהלה ולשני מבטים מבוהלים להיות מופנים אליי.
"בוקר טוב אפרוח, קפה?" הטון שלו נשמע משועשע. "את נראית כאילו מצאו אותך בפח." הוא הוסיף.
"מה השעה?" שאלתי בחדות, מרכיבה את המשקפיים שלי בשניות ונעמדת, בוחנת לרגע את הבחור שלא הכרתי. הוא היה לבוש בחולצה מכופתרת וג'ינס. בסלון היו שתי מצלמות ומכשירים נוספים שלא הצלחתי לזהות אבל ידעתי בוודאות שהם קשורים בקולנוע.
"עשר וקצת..." נוב ענה לי והתפנה לשיחה שלו.
"מה?" הרגשתי את הלב שלי מתחיל לפעום במהירות מואצת, הסחרחורת הגיעה מיד אחריו. איחרתי. לא רק שאיחרתי, פספסתי את הבוחן של שפיגלמן. הוא חמש-עשרה נקודות מהציון. אני לא יכולה להרשות לעצמי להתחיל משמונים וחמש. גם אין לי מאה עגול אצלה בסמסטר א'. אני הולכת להיכשל.
"הכל בסדר?" נוב התמקד בי לרגע. המבט שלו התחלף באחד מודאג.
"אני צריכה ללכת..." מלמלתי, מתקדמת לכיוון היציאה.
"והו, דנה." הוא דילג לכיווני ושם יד על הדלת. "מה קורה? את לא יכולה לצאת ככה מהבית." הוסיף, נושך לשנייה את השפה.
"אני ממש מאחרת..." הצלחתי למלמל. מרגישה את העיניים שלי מתמלאות בדמעות.
"זה רק שיעור. קורה לטובים ביותר." הוא אמר.
"אתה לא מבין..." גמגמתי לעברו. מנסה להירגע. מנסה לחשוב על מספרים, מתחילה לספור אבל נאלצת לעצור בכדי לצבור אוויר.
"תסבירי לי רגע," הוא הגיב במהירות.
"אני... אתה לא מבין." המילים שלי היו מבולגנות והשתחררתי מהאחיזה החלשה שלו, מתקדמת לחדר. שמעתי כמה קולות מבחוץ ואת הדלת נטרקת.
התחושה המוכרת של המחסור באוויר לא איחרה להגיע. אני אכשל בלוגיקה ולא אעבור לשנה ב'. אצטרך לעשות את כל הקורס מחדש. אתעכב בסיום התואר ולא יקבלו אותי לאף עבודה. בסוף אצטרך לעבוד עם אמא בבוטיק עד סוף חיי, כמו שהיא ציפתה. הרגשתי את הכל קורס מעליי.
הדלת של החדר נפתחה ונוב התיישב מולי על הרצפה. לא שמתי לב שאני יושבת על הרצפה עד שהוא הופיע, בגובה העיניים והעביר את היד שלו במעגלים על הברך שלי.
"זה התקף חרדה. זה עוד שנייה נגמר..." שמעתי אותו ממלמל. משהו בקול שלו הצליח ליצור תחושה של רוגע. בזמן המועט שאני מכירה אותו, הוא מעולם לא דיבר ברצינות. הוא לא התייחס אליי ברצינות. חוץ מעכשיו, כרגע הוא יושב מולי, רציני ומודאג כמו שרק אדם שמכיר את הבעייה מקרוב יודע להיות. "עוד שנייה... תנסי לנשום." הוא המשיך, אומר לכיווני מילים.
אני לא יודעת כמה זמן ישבנו ככה, אבל הנשימות שלי נהיו סדירות לבסוף והדמעות נעלמו. נשאר רק השקט. ונוב, שכבר לא ישב מולי אלא כמוני נשען על הקיר, לא מסתכל עליי אבל מספיק קרוב בשביל שארגיש בנוכחות שלו.
"זה קורה לך הרבה?" הוא שאל, מפר את הדממה.
"לא קרה כבר תקופה..." משכתי בכתפיי, יודעת שהוא לא רואה.
"מה ההשלכות של האיחור הזה?" הוא שאל.
"חמש-עשרה אחוז מהציון. אבל אני אשלח מייל ואבקש להמיר את זה לעבודה, יהיה בסדר. שפיגלמן אוהבת אותי." ספק עניתי לו, ספק ניסיתי לשכנע את עצמי.
"לימודים זה כלום." הוא אמר והסתובבתי אליו, גורמת גם לו להסתובב אליי.
"איך אתה יכול להגיד את זה?"
"כי זה כלום. זה שום דבר. זה לא מספיק בשביל להרגיש את מה שהרגשת עכשיו." הוא קבע.
"רק מישהו שלא מעריך השכלה וכסף יכול להגיד את זה. אתה לומד קולנוע נוב, ברור שלא יהיה לך משהו טוב להגיד על השכלה." גלגלתי עיניים, למרות היותן נפוחות מהבכי.
"מה זה אומר?" הוא שאל, בתוספת הרמת גבה.
"נו באמת. מה אתה מצפה להיות? תסריטאי ענק שמוכר פיצ'רים להוליווד?" זרקתי לכיוון שלו את כל התסכול שלי.
"האמת שאני לומד הפקה. היית יודעת את זה אם היית מוציאה את האף המתנשא שלך מהתחת של עצמך." הוא נעמד בפתאומיות, גורם לי לבלוע רוק.
"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי, מובסת מהשיחה וההתנהלות של היום.
"אני מכיר אותך חודש וזה היה המקסימום רגש שראיתי ממך. כל השאר? את לא מרגישה את זה. אני בספק אם את מרגישה משהו. אני לא חושב שאני יודע עלייך משהו. ובעקרון את לא יודעת עליי כלום." הוא עצר, כאילו מחפש אוויר להמשיך בהטחת ההאשמות שלו. "וזה בסדר. פשוט תתפסי ממני מרחק, טוב?" הוא סיכם, מסתובב אליי עם הגב ויוצא מהחדר.
זה כל מה שרציתי שהוא יגיד מהשנייה שהכרנו ומשום מה עכשיו, דווקא בסיטואציה הזאת, המילים שלו הכאיבו יותר ממה שציפיתי.
-----------
ממש התעכבתי עם הפרק. מתנצלת!
מקווה שהפרק מפצה קצת על הציפייה.
תודה רבה על המילים החמות שלכם. כיף לי לחזור לכאן ולפרסם את המילים שלי, כלכך לא מובן מאליו שיש להן קהל. אז שוב- תודה תודה ותודה.
אשמח לדעת כרגיל, מה אתם חושבים על הפרק, על הדמויות, על מה שדנה חוותה, על הסוף של הפרק. על הקשר בין דנה לנוב. וכמובן מה אתם חושבים שיקרה בהמשך.
שתפו אותי :)

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

מאיה :) עקוב אחר מאיה
שמור סיפור
לסיפור זה 9 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שי מצפה
שי מצפה
למה דנה רוצה שנוב יתרחק ממנה? ולמה זה כאב פתאום?
הגב
דווח
guest
מושלםםם..
המשך
הגב
דווח
מאיה :)
מאיה :)
ממש עכשיו עלה :)
הגב
דווח
טען עוד 8 תגובות
כותבי החודש בספרייה
מאיה :)
רגשות מפלסטיק- פרק 3
רגשות מפלסטיק- פרק 3
מאת: מאיה :)
רגשות מפלסטיק- פרק 6
רגשות מפלסטיק- פרק 6
מאת: מאיה :)
רגשות מפלסטיק- פרק 8
רגשות מפלסטיק- פרק 8
מאת: מאיה :)
רגשות מפלסטיק- פרק 2
רגשות מפלסטיק- פרק 2
מאת: מאיה :)
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
המדורגים ביותר
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan