כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 5

לאהוב אותך זה לא פשוט - פרק אחרון ❤

"ואני חייבת לומר לך דבר אחרון, אל תוותרי על מאור, מההתחלה הוא היה שייך לך"

"אני לא מאמינה שהאידיוט הזה הלך ככה" ספיר נכנסה לדירה וסגרה אחריה את הדלת.
"ראית אותו?" שאלתי, מתחרטת על הסטירה ועל כל מה שאמרתי לו. התכוונתי לרוץ אחריו ולעצור אותו אבל ספיר עצרה בעדי,
"חבל על הזמן טל... הוא עלה כבר על המונית" היא הניחה יד על הכתף שלי והביטה בי במבט עצוב
"מה קרה עכשיו? כי ראיתי עליו ואני רואה גם עלייך שזה לא משהו טוב"
נשמתי עמוקות או לפחות זה מה שניסיתי לעשות והתיישבתי על הספה. אחלה חופש תכננתי לעצמי והכל התפוצץ.
ספיר הלכה למטבח והוציאה מהמקרר שתי בירות. היא התיישבה לידי והגישה לי בקבוק אחד
"קדימה... תשפכי"
ובמקום לשפוך בדיבור שפכתי דמעות.
היא התקרבה אליי וחיבקה אותי "יהיה בסדר טלטול, הוא עוד יחזור"
"אני לא יודעת... לא ראית איך הוא היה נסער..."
"תאמיני לי שראיתי" היא חייכה, "יצא לי לשמוע את הקללות שלו לפני שנכנס למונית וזה לא היה נעים לאוזניים"
"את רואה..." מלמלתי בין התייפחות אחת לשנייה, "גרמתי לו ללכת ככה"
"אויש שתקי כבר. הוא היה צריך לעזוב בכל מקרה. אמרתי לך את זה כבר, אתם צריכים להתנקות ואז לפתוח דף חדש ביחד"
וככה ספיר המשיכה לדבר ולהרגיע אותי במהלך כל אותו היום, עד שנרדמתי.

אחרי שכל הלילה התהפכתי מצד אחד לצד השני של המיטה קמתי מוקדם ויצאתי לסיבוב.
חשבתי על כל הקשר שלי ושל מאור.
חשבתי על הנסיעות הליליות שפתאום היה מגיע לנו מאנץ' לגלידה או אפילו להמבורגר ולא היינו מסרבים אחד לשנייה, גם אם אכלנו שעות ספורות לפני כן.
חשבתי על הימי עבודה הלחוצים, שהדבר היחידי שהיה מרגיע אותנו זה השיחות בהפסקות או בסוף היום בדירה שלי או שלו.
חשבתי על כל המבטים ועל כל הרגשות שחלפו בינינו, אם שמנו לב או לא שמנו לב... זה כבר לא משנה, כי זה היה שם. באוויר, מורגש כמו בריזה נעימה.
כשחזרתי לדירה החלטתי לחזור לישראל, הספיק לי להתנקות, הספיק לי גם הריחוק הזה מהמשפחה ומהחברים.
את האמת שגם התחלתי להרגיש לא בנוח להישאר בדירה של דורון, ראיתי איך הוא ונטלי מאושרים ביחד ולא ראיתי להופיע להם בכל רגע רומנטי ודביק.
כשנחתתי דורון ישר התקשר אליי בסקייפ "לא ממש הצלחנו להיפרד כמו שצריך"
"אין מה להיפרד" עניתי, "זה לא שאנחנו לא נתראה שוב"
"תפעילי את הווידאו" הוא ביקש ועשיתי זאת.
חיכיתי מחוץ לטרמינל למונית שתאסוף אותי, השעה הייתה שלוש וקצת לפנות בוקר.
"את נראית עייפה" הוא אמר ובחן אותי מבעד למסך, יכולתי רק לחייך לו
"אתה צריך להפסיק לדאוג לי ככה"
"אני לא יכול... את החצי השני שלי" הוא אמר ברצינות ואז חייך.
"שתדעי לך... שאם לא היי-"
"דורון" עצרתי אותו,
"מה?" הוא שאל מופתע
"אני יודעת" עניתי והוא שינה את התנוחה שלו. כאילו הוא מרגיש קצת לא בנוח.
"טוב, אני חוזר לארץ לביקור עוד כמה ימים.. ניפגש" הוא אמר לאט ובשקט.
"אתגעגע לבינתיים"
"גם אני..."
ניתקתי את השיחה ונשמתי את האוויר שהיה קר באופן לא נורמלי בשעה הזו בחודש נובמבר.
וואו, נובמבר...
כמה זמן לא ראיתי את מאור? כמה זמן לא שמעתי ממנו?
אפילו דורון וספיר לא הזכירו את השם שלו אחרי שהוא עזב באותו היום..
המונית הגיעה ונכנסתי במהירות למושב האחורי. הנחתי את הראש על החלון והסתכלתי על הצבע של השמיים שלאט לאט התבהרו להם.

עברו עוד כמה ימים וחזרתי לעבודה, ספיר הגיעה כמה ימים אחריי והספיקה להשלים לי את כל מה שהפסדתי בארצות הברית.
עבדתי שעות נוספות וגם כשכבר היו מסלקים אותי מהעבודה הייתי לוקחת את התיקים של הלקוחות הביתה.
עכשיו אני יודעת שעשיתי הכל בשביל לא להיזכר במאור, ניסיתי להדחיק את כל המחשבות עליו, ניסיתי להעמיס על עצמי כל כך הרבה דברים העיקר לא להתעסק בו.
זה לא בדיוק עזר, השם שלו הופיע בכל כך הרבה מיילים, החברים בעבודה היו מדברים עליו,
אפילו המשפחה שלי שאלה אותי מה קורה איתו.

שבוע לפני היומולדת שלי, שבוע לפני יומולדת 25 שלי,
ירדן הופיע בפתח הדירה שלי, עם הבטן שגדלה לה.
"אפשר להיכנס?" היא שאלה בחשש ולרגע חשבתי שזו לא באמת היא. ממתי היא חסרת ביטחון בצורה כזו? ...
אפשרתי לה להיכנס וישבנו שתינו במרפסת, עם כוסות של תה חם וכמה עוגיות.
והיא דיברה. היא דיברה בשקט ובעדינות, מה שפעם לא ממש היה מתאים לה.
"השתנתי בזכות ההיריון הזה" היא חייכה וליטפה את הבטן הקטנה, "הבנתי מה סדר העדיפויות שלי בחיים, הבנתי מה עושה לי טוב ומה לא..."
היא עצרה את עצמה והביטה בי, "הבנתי שאחד הדברים שלא עשו לי טוב זה איך שהתנהגתי אלייך"
ישבתי שם בהלם, היד עם העוגייה נעצרה בתוך הכוס תה ונפלה לה לקרקעית. זו באמת ירדן?
"אני יודעת שלא הייתי חברה טובה ובכלל... לא הייתי בנאדם טוב. דאגתי רק לאינטרסים שלי, היה אכפת לי מהרגשות שלי נטו שלא ראיתי אף אחד. ידעתי שאת אוהבת את מאור, וידעתי שמאור אוהב אותך... אבל כל כך הציק לי והפריע לי שמאור בחר בך"
"מה? ..." מלמלתי לא מבינה.
"תמיד הייתה בינינו איזושהי תחרות" היא אמרה ונעצרה כשראתה שעל פניי לא היו סימנים של איזושהי הבנה או הכרה "אוקיי, אז מהצד שלי הייתה תחרותיות. תמיד היית החכמה מבינינו, זאת שבאה מבית טוב, הבחורה העצמאית, זו שלא מתעסקת בשופינג ולא יוצאת למועדונים... הבחורה הטובה"
"ורציתי לקחת אותו ממך... זו הייתה המטרה שלי, פשוט לקחת אותו בזכות היופי שלי שעד עכשיו עזר לי להשיג לא מעט דברים" היא אמרה והייתי בטוחה שראיתי סימנים של מבוכה על פניה.
"אני מתביישת בזה עכשיו, אני לא רוצה שהילד שלי יגדל לעולם כזה... אני רוצה שאני אהיה מודל החיקוי החיובי שלו"
וככה ישבנו במשך שלוש שעות ושוחחנו, על הטעויות שעשינו, על הרגעים הכואבים, המאכזבים
אבל בסוף, דיברנו גם על כל הרגעים המאושרים שלנו, על הרגעים שחווינו בהם חברות אמיתית וכנה.
אהבה של חברות טובות.
"אני יודעת שייקח לך זמן לסלוח לי" היא אמרה ועצרה את עצמה "ולפני שתגידי לי שאת לא תסלחי לי, אני יודעת שאת כן... כי את בן אדם טוב טליה"
"אני מקווה שנוכל עוד לשבת ביחד ושנוכל לשחזר את החברות הטובה שהייתה בינינו"
היא התרוממה מהכיסא וליוויתי אותה אל הדלת.
"תודה ירדן" זה כל מה שאמרתי.
"ואני חייבת לומר לך דבר אחרון, אל תוותרי על מאור, מההתחלה הוא היה שייך לך"
וככה היא יצאה מהדלת ומהחיים שלי.
לזמן הקרוב.

*

התאריך 18.11
אני מסתכלת בשעון של הממיר מהמיטה ומחכה להירדם. אבל אני לא מחכה להתעורר בת 25.
התהפכתי על המיטה ונשכבתי על הגב, הפנים לתקרה.
ככה זה קורה לי בדרך כלל בלילה שלפני היומולדת שלי. כל המחשבות מתרוצצות לי.
מה הספקתי עד עכשיו.. ומה המטרות שלי לשנה הזו.
הכל בגדר חלום.
היה לי רק חלום אחד שלא התגשם במשך שנתיים כבר...
"מזל טוב" קיבלתי הודעה לפלאפון ממספר לא מזוהה.
"את ערה?" הפלאפון צלצל שוב.
"מי זה/ו?" שלחתי.
"מחקת את המספר שלי?"
"אולי" חייכתי לעצמי, כל המספרים נמחקו לי.
"יש סיכוי לראות אותך לפני גיל 25?"
"יש לך בדיוק דקה בשביל זה" הגבתי וכמה שניות לאחר מכן שמעתי נקישות בדלת.
קמתי מהמיטה והצצתי במראה, העברתי יד על השיער וצבטתי את הלחיים טיפה. אל תשפטו אותי.
הצצתי בעינית של הדלת וכל מה שראיתי היה דובי ובלונים.
דורון?
פתחתי את הדלת ועמד שם הבחור היחידי שאי פעם אהבתי.
אבא שלי.
סתם,
זה היה מאור.
הוא חייך בעדינות ונכנס בלי הזמנה לדירה. את הבלונים הוא עזב בכניסה, ככה שהייתי צריכה לאסוף חלק מהם שעפו למסדרון.
"אוקיי..." אמרתי אחרי שסגרתי את הדלת וניסיתי לקבץ את הבלונים בכניסה.
ראיתי שהוא נושם עמוקות ולא יכולתי שלא לקוות בפנים... שהנה... החלום שרק חשבתי עליו אולי יתגשם.
"אני אתחיל ישר אוקיי?" הוא שאל ולא חיכה לתשובה "אני אוהב אותך"
עמדתי מולו וחיכיתי
"זהו?" שאלתי מבולבלת.
"לא... אני פשוט... כל מה שרציתי לומר... הכל התנדף לי" הוא מלמל. התקרבתי כמה צעדים ויכולתי לראות את הזיפים שלו, את הנקודת חן הקטנה שליד העין, את העובדה שהוא הריח מדהים.
והוא פשוט עמד לו שם, מבולבל ואולי גם מתוסכל מזה שהוא לא מצליח להיזכר במה שרצה לומר לי.
"אוקיי... אני אתחיל מההתחלה ואנסה להישמע הגיוני, למרות שאני בספק אם זה יקרה"
"אוקיי" עניתי מדרבנת אותו להמשיך.
"אז באותו היום בארצות הברית שהלכתי, אני לא התכוונתי לומר את מה שאמרתי... זאת אומרת... המילים שיצאו לי לא היו באמת מה שהתכוונתי לומר. רציתי להגיד לך שאני אולי לא הבחור שמתאים לך כרגע..."
הוא נעצר לשנייה והמשיך "אני הייתי מרוסק ומבולבל, לא בגלל ירדן... טוב אולי כן הייתה לה קצת השפעה בגלל כל הביטול של החתונה. אבל פחדתי שאם אנחנו נתחיל ישר קשר הכל יקרוס. לא רציתי גם להלחיץ אותך כי לא ידעתי איך תקבלי אותי. הייתי מוכן באותו היום לכרוע ברך ולהתחתן איתך אבל ידעתי שאת לא מוכנה... הכל היה סלט מבולגן ורציתי שלפחות הקשר שלנו יהיה הכי פשוט, כמו שהיה בהתחלה. כל כך התרגזת והתעצבנת שהבנתי שאני צריך לתת לך זמן אז הלכתי"
הוא התקרב עוד והחזיק את הידיים שלי,
"לא התכוונתי לעזוב ככה, פשוט לא ידעתי איך אני יכול להישאר"
"אני מצטערת על הסטירה ההיא..." הוספתי והוא חייך,
"האמת שאני שמח, זו פעם ראשונה שראיתי אותך יוצאת מהכלים... בגללי"
"אבל... טליה" הוא דיבר יותר בשקט והביט בי בעיניים הבהירות שלו, שבהן ראיתי רק אותי,
"אני אוהב אותך, עוד מהרגע הראשון שהפלאפון שלך התרסק על המדרכה וקיללת" הוא חייך
"אהבתי אותך בכל רגע שבילינו ביחד, אם זה אצלי בדירה ואם זה אצלך. גיליתי אותך בכל פעם מחדש, כי בהתחלה היית כל כך סגורה וביישנית ופתאום... פרחת"
"פרחתי.. ?" לא יכולתי שלא לצחוק
"שתקי רגע... אני יודע שזה דברים שנשמעים טיפשיים וקיטשיים כאלו, ולא אני ולא את אוהבים את הקוצ'י מוצ'י הזה... אבל... בשבילך אני יכול לחרוג קצת מהכללים"
"אני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלעדייך" הוא אמר ברצינות ואז נעצר, "בואי נשתה משהו"
הוא עזב את הידיים שלי והוציא מהמקרר בירות.
"מה לשתות?" שאלתי כשאני עומדת המומה באמצע הסלון, למה הוא לא ממשיך?
גלגלתי עיניים והתיישבתי על הספה.
הוא הניח את הבירות בשולחן ולקח את הבלונים וניסה לסדר אותם שיהיו בסלון מול הספה.
"מה אתה עושה?" שאלתי, דואגת שאולי הוא כבר שתה ובגלל זה הוא מתנהג ככה...
"יש לי רעיון למשחק" הוא חייך והתיישב לידי
"אוקיי.... ?"
"כל אחד בתורו צריך לפוצץ בלון, מי שלא מצליח... שותה" הוא הסביר בקצרה ולקח לגימה קצרה מהבירה "אני קצת צמא... זהו אפשר לשחק"
וככה מצאתי את עצמי בשעה שתיים עשרה ורבע מפוצצת בלונים ושותה בירה. גיל 25 בהחלט יהיה מעניין.
אני חושבת שהיה תיקו ביני לבין מאור, אבל המשכנו לשתות גם כשהצלחנו לפוצץ את הבלונים.
הבלון האחרון של מאור נשאר
"תפוצצי בשבילי" הוא העביר לי קיסם שיניים.
"למה? כי אתה יודע שתפסיד?" צחקתי וזרקתי את הקיסם בדיוק על הבלון.
"הפסדתי לך ממזמן" הוא אמר כששמעתי רעש מכה ברצפה.
"מה זה?" שאלתי "נפל משהו"
"שיט..." הוא התרומם והתקרבנו לאזור שהתפוצץ הבלון
"מה זה?" לחשתי כשמצאתי טבעת על הרצפה
הרמתי את העיניים והוא היה מולי, עם החיוך הכי כובש שלו.
"אמרתי לך כבר שאני אוהב אותך?"
"מה?" שאלתי בהלם, כשאנחנו שנינו יושבים עוד על הרצפה, והיד שלו אוחזת ביד שלי, שהייתה כרגע עם טבעת יהלום עליה.
"את צריכה להתחיל להתרגל לשמוע אותי אומר לך את זה... אנחנו נבלה המון שנים ביחד" הוא חייך והתקרב אליי עוד,
"אני אוהב אותך טלולה"
הוא אחז את פניי בשתי ידיו ונישק אותי
ובאותו הרגע ידעתי שזהו... הוא באמת שייך לי.

******************************************

הסוף :)

מקווה שאהבתם את הסיפור, אני באמת נהנתי לכתוב אותו :)
תודה לכל הקוראים המדהימים... ❤❤
על התגובות המחממות לב, על הפרגון הבלתי פוסק ועל האהבה שהרעפתם עליי
עוד מהסיפורים הראשונים.
אוהבת המון,
ונתראה בע"ה בסיפור הבא שלי...
מקווה שתמשיכו לעקוב❤

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

someone else עקוב אחר someone
שמור סיפור
לסיפור זה 15 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
וואו מדהים בפרקים האחרונים בכיתי כמו לא יודעת מה..כל כך חיכיתי לרגע הזה מדהים
הגב
דווח
נתי דניאל
נתי דניאל
סיפור מרגש ,, רואים שהמילים נבחרו בקפידה, ברגישות, בהתישבות, בכנות הלב,,, בתחילת התהוותו של הרביב עוד באמצע החורף ,, קרקע פורייה, שבה שניים שותלים את החוויות המשותפות העתידיות שלהם ⁦❤️⁩
בר מזל זה שנכתב עליו הפוסט,,, ובכלל את נשמעת כמו מישהי שכל גבר היה חולם , אבל רק מי שראוי ונכון עבורה יזכה.
סופש נעים
הגב
דווח
אורורה כותבת
אורורה כותבת
מרגש!
הגב
דווח
טען עוד 25 תגובות
כותבי החודש בספרייה
someone else
חבר שלי נכה רגשית
חבר שלי נכה רגשית
מאת: someone else
טלפון ציבורי,
טלפון ציבורי,
מאת: someone else
"אם זה כואב לך, את יכולה לבכות"
"אם זה כואב לך, את יכולה לבכות"
מאת: someone else
נוסעת לצד השני של העולם
נוסעת לצד השני של העולם
מאת: someone else
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
סיפורים אחרונים
דרך מוצלחת 2
דרך מוצלחת 2
מאת: שיר פיליבה
ציפור לילה
ציפור לילה
מאת: Matilda Birdy
לוסי הוא שמי
לוסי הוא שמי
מאת: Shiri Cohen
משב רוח באוגוסט 14
משב רוח באוגוסט 14
מאת: לין ק
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan