כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

תקועה- פרק 18

משחקי המחט

תום מחנה את האוטו ומסתכל עליי בעיניים בורקות, זה כמעט גורם לי לשכוח שאנחנו בבית חולים ושהריבוע האחרון של נייר הטואלט תקוע לי באף ומנסה להציל כמה שיותר טיפות דם, אבל כמו חייל שנותר אחרון במערכה, גם הוא הבין שמדובר בקרב אבוד.
"מה? יש לי משהו באף?" אני צוחקת.
"לא, פשוט..." הוא מחייך.
"כן, תום, תיקח את הזמן, זה לא שאני מדממת פה למוות או משהו."
"יש לי פנטזיה."
"אוקיי, שמע, אני פתוחה באופן כללי לדברים, אבל אני חושבת שאת הפנטזיות שלך נשמור לערב אחר, קצת יותר רומנטי."
"זאת לא פנטזיה מינית." הוא מגחך.
"אני פוחדת לשאול למה אתה מתכוון, אם ככה." אם להיות כנה, פחדתי לשאול גם קודם.
"וואו, זה ממש מביך. אבל אני מרגיש שלא יהיו לי הרבה הזדמנויות לעשות את זה בחיים. לפחות אני מקווה שלא יהיו."
"אתה מפחד להיות מובך? נראה לי שעברנו את השלב הזה לפני שני ליטרים של דם." אני מכווינה אצבע אל האף שלי ומגלגלת עיניים.
"אוקיי. תישבעי שאת לא צוחקת." הוא נעשה רציני.
"בסדר." אני שמה יד על הלב.
"אז, נכון שיש סרטי אקשן כאלה, שהשחקן הראשי הוא איזה תותח שיורה באנשים רעים והכל ויש לצידו איזו שחקנית שווה בטירוף?"
"נכון." זה ז'אנר של סרטים שאני פחות מתחברת אליו.
"טוב, בחלק מהם הרעים לפעמים יורים בה והם הולכים לבית חולים כשהוא נושא אותה על הידיים שלו."
"אתה רוצה להיכנס לאיכילוב כשאני על הידיים שלך?"
"כן."
אחרי כמה שניות של שתיקה אני מתחילה לצחוק בטירוף.
"נשבעת שלא תצחקי! כל שבריר של אמון שנבנה בינינו הלך לפח."
"הנחתי שזה יהיה פחות..." אני אפילו לא מסוגלת לסיים את המשפט.
"אז אני מבין שזה לא."
"תום, עם כל הכבוד, אני כבר אמשוך אליי מספיק תשומת לב בלי זה."
"נו, נעמה, הערב הוכחת לשנינו שאת שחקנית מצוינת. אני חושב שזה רק צודק לסיים עם סצנה כזאת."
"אין מצב." אני מנידה בראשי.
"אה, את מפחדת?" יש ניצוץ של אתגר בעיניים שלו.
"אתה באמת משתמש בבולשיט הזה של פסיכולוגיה הפוכה עכשיו?"
"תלוי, זה עובד?"
"יש לך מזל שאני מושפעת מלחץ חברתי בקלות." ושאני רק רוצה להפסיק לדמם כרגע.
"אני מעריך את זה." הוא יוצא מהאוטו וגם אני.
"אני לא מאמינה שנכנעתי ככה."הוא צועד לעברי.
"מאוחר מדי להתחרט." לא עוברת נשימה נוספת והוא כבר נושא אותי בשתי הידיים שלו. האם זה קיטשי להחריד? האם זה מביך באופן שלא יעלה על הדעת? האם ארצה לקבור את עצמי כשאחשוב על זה מחר? כל התשובות נכונות.
האם זה מרגיש נפלא? כן. אבל לעולם לא אודה בזה בקול.

אנחנו נכנסים לאיכילוב בשיא הדרמטיות וזה כמעט מצחיק מדי. העיניים של כולם נישאות אלינו בדאגה ועניין, תום שם לב שאני רוצה לצחוק ולוחש לי לשלוט בעצמי. מה שגורם לי לאבד את זה לגמרי ולצחוק כמו משוגעת. הוא לוקח אותנו אל הקבלה, והפקידה שם נראית מבולבלת.
"כן, שלום, אנחנו כאן בגלל מקרה חמור מאוד של... דימום מהאף." תום אומר ברשמיות.
"אוקיי. היא שיכורה?" הפקידה המבוגרת מדברת אליי כאילו אני בכלל לא שם. אני לא מאשימה אותה שהיא חושבת ככה, אני באמת נראית שיכורה עם הצחוק הזה.
"שיכורה מהחיים." תום מחייך את החיוך הפלרטטני שלו ואני נותנת לו מכה ביד.
"מאמי, את חייבת להפסיק." הוא מלטף את הלחי שלי בצורה מביכה למדי. אין ספק שהוא מעניש אותי על מה שעשיתי לו הערב. עכשיו אני בטוחה.
"הדימום הזה גורם לה להיות קצת אגרסיבית." הוא לוחש לפקידה בטון כאילו מודאג.
אחרי גלגול עיניים אימתני מצידה, היא מבקשת את כל הפרטים שלי, ומקלידה אותם בשיא המהירות. ככל הנראה כי היא רק רוצה להיפטר מאיתנו.
"כבר יכניסו אותה למיון. אתם יכולים לשבת." היא מעבירה לי פתק וקושרת לי צמיד מסביב ליד.
"נראה לי שיותר נוח לה ככה." תום קורץ לי ואני רוצה לחנוק אותו.

אז אנחנו מחכים, באותה התנוחה, כמה דקות שמרגישות כמו נצח. בכל פעם שנכנסים אנשים חדשים העיניים שלהם מופנות ישר אל הבחור עם החולצה ספוגת הדם שנושא בחורה שנראית כמו הכלה של פרנקנשטיין. החצי המלא של הכוס? אנחנו מהווים הסחת דעת מהכאב והסבל שהם עוברים. זה כמעט מנחם.
"היי, נעמה? בואי איתי." אחות ניגשת אלינו ומכניסה אותנו לחדר שאחריו כנראה נמצא המיון. הריח הסטרילי ותאורת הפלורסנטים גורמים לי להיזכר כמה אני שונאת בתי חולים.
"אוקיי, רומיאו, אתה יכול להניח אותה על המיטה." האחות מרימה אליו גבה. הוא נראה נבוך משום מה, ומניח אותי במהירות על המיטה. שתי רגליים על הקרקע, סוף סוף. כאילו, הרגליים שלי לא מגיעות אל הקרקע, אבל הבנתם. היא נותנת לי עוד חתיכות נייר שיספגו את הדם ואני סוף סוף מרפה מריבוע הנייר המסכן שהקריב את חייו למען המטרה. הוא ראוי להנצחה.
"אבא שלך יודע שאתה פה?" היא אומרת בזמן שהיא מוציאה מאחת המגירות מחט וערכה לעירוי. רגע, למה? אני צריכה להפסיק את הדימום הזה. לא להתחיל לדמם ממקום אחר. מערכת הרפואה בישראל היא פשוט בדיחה!
"הוא יידע." תום נשמע שונה.
"הוא ישמח לראות אותך." היא מנסה להישמע... מעודדת?
"כן, שושי, אני בטוח." למה אני מרגישה כאילו אני מצותתת לשיחה פרטית פתאום?
"באמת, יש הלילה ערב די שקט. כמה פציעות קטנות, ובחורה שהשתכרה והתעלפה. חסר לו קצת אקשן."
"וכולנו יודעים כמה דוקטור שפי צריך אקשן." אני לא מפספסת את הנימה העוקצנית בקול שלו. כנראה כי הוא לא עושה שום מאמץ להסתיר אותה. האווירה נעשית מתוחה.
"אז, נעמה, כמה זמן הדימום הזה נמשך?" האף שלי שוב חוזר להיות נושא השיחה המרכזי. אני מספרת לה על המכה ועל כמות הדם, ועל נייר הטואלט. אני לא אומרת שהדימום התחיל כשהתנשקנו, זה פרט מידע שאעדיף לקחת איתי לקבר. לקראת הסוף הקול שלי נשמע קצת לחוץ והיא לוחצת את היד שלי.
"טוב שהבאת אותה לפה." היא מחייכת לתום. אין ספק שהם מכירים הרבה זמן.
"אמרתי לך." הוא לוחש לי באוזן.
"נעמה, אני הולכת לדקור אותך דקירה קטנה כדי להכניס את העירוי, את בקושי תרגישי את זה." היא מוציאה את המחט והבטן שלי מתהפכת.
"באמת יש בזה צורך?" אני מסתכלת אל תום ולא אליה.
"זאת פרוצדורה רגילה כשמאשפזים מישהו." היא מתחילה לנקות את היד שלי עם אלכוהול.
"פשוט... אני שונאת מחטים." אני נשמעת כמו ילדה קטנה וזה מתסכל אותי יותר.
"אני אתן לך ללחוץ לי את היד עד שזה יגמר." היד שלו מחזיקה את שלי בתוך רגע.
"ותסתכן בנמק וכריתה אפשרית?" אני רצינית לחלוטין.
"נראה לי שאעמוד בזה." הוא מחייך אליי ואני שוכחת לרגע מכל הסיטואציה המגוחכת הזאת.
"תראי מה זה. הוא מוכן להקריב את גופו למענך. בעלי אפילו לא מוכן לבקר את אימא שלי פעם בשבוע." שושי מחפשת וריד טוב ביד שלי. אני מקווה שכולם רעים.
"היא יותר מפחידה מכל פציעה שאני אקבל כאן." תום מגחך.
"אני לא מוכנה לשמוע דיבורים כאלה על סבתא שלך! אבל אולי אתה צודק." שושי מצטרפת לצחוק. היא דודה שלו?
"רגע, כל משפחת שפי עובדת באיכילוב?" אני משתהה.
"סוג של, זאת כמו הממלכה שלנו." הוא עונה לי.
"רק שבמקום כתרים יש לנו סטטוסקופ." היא מוסיפה.
"והרמה של האוכל פה... פחות מלכותית." הוא עושה תנועה של הקאה עם היד ואני מחייכת.
"טוב, נעמה, אני מכניסה עכשיו את העירוי."
"תמסור לאימא שלי שאהבתי אותה." אני אומרת לתום ולוחצת לו את היד ממש חזק.
"הזכרתי כבר שאת דרמטית?" המילים שלו גורמות לי ללחוץ את היד שלו ביותר כוח.
"איה!"
"אמרת שאתה מסוגל לעמוד בזה."
"היא אפילו לא דקרה אותך עדיין!"
"לא רואה מה הקשר." אני מחייכת אליו חיוך מזויף.
"משוגעת." הוא אומר בדיוק ברגע של הדקירה. זה פחות כואב ממה שזכרתי. בעצם, זה לא כואב בכלל. אולי היא ממש טובה בזה. ואולי איבדתי יותר מדי דם ואני בשלב שבו לא מרגישים יותר כאב.
"זהו, סיימתי. אתם יכולים להיכנס. הרופא ייגש אליכם שם. תרגישי טוב. ואתה, ילד, אל תעשה שטויות." היא פותחת את הדלת שבצד השני של החדר ואני קמה מהמיטה. תום מתחיל לשחרר את היד שלו משלי.
"מי אמר לך שאתה יכול לעזוב?" אני אומרת והוא מחייך. אולי הקטע של החזקת הידיים לא נורא, אחרי הכל.

שושי צדקה, המיון באמת די שקט. אין ריצות ממקום למקום או ערכות החייאה שנזרקות באוויר. אני כן רואה כמה רופאים צוחקים ממשהו בגיליון רפואי. הם בטח יצחקו גם מהגיליון שלי. בסך הכל דימום באף והיא הלכה למיון. היסטרית כזאתי.
"מה אתה עושה פה?" קול סמכותי אומר מאחורינו ואני מרגישה את הגוף של תום קופא. שנינו מסתובבים ואני רואה עוד תום, רק שהגרסה הזאת שלו בגיל 40. והמבט שלו לא יכול להיות יותר שונה מהמבט של הבן שלו.
"היי, אבא." תום אומר בטון זהה.
משהו אומר לי שבממלכה הזאת שולט דיקטטור.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Lee B עקוב אחר Lee
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
יששש כמה חיכיתי!!!!! מהמם!!!
הגב
דווח
guest
מתי המשך?????

הגב
דווח
M. M M
M. M M
וואי תקשיבי את מוכשרת וממש כייף לקרוא את הסיפור שלך הלוואי שיהיה עוד פרק בקרוב
הגב
דווח
טען עוד 5 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Lee B
הפעם הראשונה
הפעם הראשונה
מאת: Lee B
תקועה- פרק 20
תקועה- פרק 20
מאת: Lee B
תקועה- פרק 14
תקועה- פרק 14
מאת: Lee B
תקועה- פרק 17
תקועה- פרק 17
מאת: Lee B
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
the subeway
the subeway
מאת: אביטל סיאני
מודעות דרושים
מודעות דרושים
מאת: Just me .
אז חזרתי
אז חזרתי
מאת: ליאל משעל
טרמינל 3
טרמינל 3
מאת: Feelings .
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה