כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 1 2

תקועה- פרק 17

על אגדות ונייר טואלט

"תום, אני עומדת למות, זה ממש לא הזמן לצחוק!" המילים נשמעות כמו מלמול בג'יבריש כי הידיים שלי עדיין מכסות את האף, אבל הטון ברור מאוד.
"מישהו פעם מת מדימום באף?" הוא מוחה דמעות של צחוק מהעיניים שלו.
"אתה רוצה שאני אהיה הראשונה?!" הוא קולט כמה אני לחוצה ומתחיל לרוץ קדימה.
"אנחנו דקה מהאוטו שלי, יש לי שם נייר טואלט!" הוא צועק בזמן שהוא מתרחק.
אחרי דקה (אשכרה דקה, אני מודה, הבחור באמת יותר מהיר ממני) הוא מגיע עם גליל. כבר הזכרתי כמה אני אוהבת נייר טואלט? כי אני ממש אוהבת נייר טואלט ואני חושבת שלא מעריכים אותו מספיק.
אנחנו מתיישבים על ספסל בזמן שאני דוחפת בערך חצי גליל אל האזור המדמם ותוהה כמה מפחידה אני נראית ואם הוא שוקל לברוח בצרחות אימים ולשלוח אליי אספסוף זועם אוחז בקלשונות ולפידים. זה לגמרי לגיטימי.
"זה בסדר, זה עוד דקה יפסיק." אני מנסה להרגיע אותו אבל בעיקר את עצמי.
"האמת שזה נראה די אגרסיבי," הוא מקרב את הפנים שלי אל שלו ובוחן אותם לעומק. המגע הפיזי בינינו מנחם מעט.
"למה אתה אומר את זה? רק כי כל החולצה שלך שינתה צבע?" אני מנסה לשפר את האווירה.
"על זה היה כל הסיפור? אם את לא אוהבת את מה שאני לובש את יכולה לומר לי, לא צריך להרוס לי את הבגדים, זה מאמץ מיותר." פתאום אני קולטת שהוא צודק, הרסתי לו את החולצה! איזה סיוט.
"אוף, אני לא מאמינה שזה קורה עכשיו! אני מצטערת! פשוט קח אותי הביתה ואני אדאג לממן לך איפוס זיכרון, לא משנה כמה יקר זה יהיה."
"מה, איפוס זיכרון?" הוא מחייך אליי. אני לא מבינה איך הוא לא ברח עדיין. הוא לא מאה אחוז בראש.
"אני בטוחה שזה קיים, ואני אמצא את האדם שהמציא אותו, ואני אתן לך את הטיפול הראשון למרות שכמות הזכרונות שהייתי רוצה למחוק גדלה עכשיו פי מאה בערך."
"די, נו, זה לא כזה נורא." הוא אומר בזמן שאני מורידה את הנייר וקולטת שהוא כבר ספוג. לעזאזל. מזל שיש עוד חצי גליל.

"איך אתה לא נגעל בטירוף? זה יוצא ממני ואני שוקלת לעקור לעצמי את העיניים רק כדי לא לראות את זה."
"אמרו לך פעם שיש לך נטייה להיות דרמתית? חוץ מזה, שני ההורים שלי רופאים. דם זה הדבר האחרון שמפחיד אותי." הוא מושך בכתפיים. איך לא ידעתי את העובדה הזאת? או יותר נכון, איך תמרה לא ידעה את העובדה הזאת?
"אז בחרתי באדם הנכון לגסוס לצידו?"
"בטח, רק המראה החיצוני שלי יכול להציל חיים." הוא קורץ לי ואני מכה אותו ביד.
"היי אסור לך להתאמץ!" הטון שלו נשמע מקצועי פתאום.
"תאמין לי, זה היה מאמץ גדול יותר לא להכות אותך."
"מצחיק. ותרימי את הראש יותר למעלה. אם זה לא עוצר עוד חמש דקות, אני לוקח אותך לבית חולים."
"מה?! לא! בית חולים? לגמרי אין צורך! מיותר לחלוטין! זה כבר נגמר!" אני מאמינה במילים שלי, בעיקר כי עם כמות הדם שברחה לי מהגוף כבר, אני משוכנעת שלא יוכלו לעשות הרבה.
"מה, נעמה? את מפחדת מבתי חולים?" הוא מרים אליי גבה, כמו מין קריאת תיגר כזאת.
"אני לא מפחדת מכלום. אני פשוט חושבת שאתה מגזים," יכול להיות סיכוי קטנטן שאני מפחדת מבתי חולים ונמנעת מהם כמו שנמנעים מאש, אבל הייתם בבית חולים פעם? זה לא המקום הכי סימפטי. ותמיד יש שם ריח של... חולים. אוקיי, זה לא הטיעון הכי משכנע בעולם.
"הסתכלת על עצמך?"
"לא, אבל תודה שאתה מזכיר את זה,"
"הבנת למה אני מתכוון, נו. יש לך מושג למה זה קורה? את מדממת הרבה מהאף?"
"מה? לא!" רק זה חסר לי, שהוא יחשוב שמדובר בבעיה כרונית. אני מנסה לחשוב מה יכול היה לגרום לזה.
"את יודעת, לפעמים זה קורה מרוב התרגשות," הוא מחייך ומלטף את הירך שלי.
"אתה באמת מנסה לעשות עליי מהלך עכשיו?" העיניים שלי נפערות לרווחה.
"זה רק אומר שאני נמשך אלייך בלי קשר לאיך שאת נראית, מה עוד אפשר לרצות מגבר?" הוא מרים ידיים בהתגוננות.
"אידיוט," אני מגחכת.
"תודה, אומרים לי את זה הרבה." הוא נשמע יהיר ותמים בו זמנית. זה שילוב קטלני, למרבה ההפתעה.
"פאק! באמת קיבלתי מכה באף היום!" הזיכרון חוזר אליי. כאילו, בעיקר הצחוק המהדהד של תמרה, אבל גם המכה עושה שם הופעת אורח. אני אהרוג את אורי ואת האוטו "המיוחד" שלו!
"טוב, זהו. הולכים לבית חולים," הוא קם מהספסל ומושיט אליי את היד.
"לא, לא, זה באמת כמעט מפסיק." אני אומרת ומורידה את הנייר מהאף שלי כדי להוכיח לו. הדם מתחיל לנזול שוב באותה המהירות, למה אני בכלל מופתעת? מתי בחיים האלה הגוף שלי שיתף איתי פעולה?
"את כמו פינוקיו, רק שהאף שלך מתחיל לדמם במקום להתארך כשאת משקרת." הוא צוחק.
"וואו, אתה מעוות."
"אני דווקא חושב שגרסה כזאת לסיפור יכולה להצליח," הוא לוקח את היד שלי בכוח ומרים אותי בלי יותר מדי מאמץ מהספסל. שחצן.
"תנסה למכור את זה לדיסני." אני עונה בציניות.
"כן, אם התוכניות שלי לעתיד לא יצאו לפועל, לפחות עכשיו יש לי אופציה ב'." אנחנו מתחילים ללכת אל האוטו שלו. אני לא מאמינה שאני אצטרך לבקר הלילה בבית חולים. כשאני נראית ככה.
"מה אתה מתכנן לעשות בעתיד?" אני פשוט שמחה לקחת את השיחה לכיוון שלא כולל את האף המדמם שלי. הוא קיבל תפקיד מספיק גדול להערב.
"בואי נראה, אבא שלי רופא... אימא שלי רופאה... סבא שלי מנהל מחלקת ילדים..."
"אתה רוצה להיות רופא?"
"יופי, אני שמח שקישרת בין הדברים, לפחות אין טראומה למוח." מניאק!
"אתה צוחק על מטופלת פצועה, איזה מין רופא עושה דבר כזה?!" אני מדמיינת אותו פתאום בחלוק רופאים. אין ספק, הוא יראה אפילו יותר סקסי מעכשיו. אני מרחמת על המטופלות העתידיות שלו, זה ממש מסיח את הדעת.
"טכנית, גם נישקתי אותך, אז אפשר להגיד שיש פה התנהלות לא מקצועית בכלל מהצד שלי." הוא מוציא את המפתחות לאוטו ופותח לי את הדלת. אני מתיישבת ומנסה למצוא תנוחה נוחה לראש שלי. מסתבר שאין כזאת.
"אני מבטיחה לא לדמם על המושב!" אני אומרת בנחישות ברגע שהוא מתיישב בכיסא הנהג.
"את באמת חושבת שזה מה שמטריד אותי כרגע?" אנחנו מתחילים לנסוע, הוויז מראה שזאת נסיעה של כמה דקות בודדות לאיכילוב.
"זה היה מטריד אותי." אני חושבת על סימה בהתקף נוסטלגי לפתע. פעם תמרה שפכה גלידה על המושב האחורי ורציתי לירות בה. בתור גבר, הייתי מצפה שהוא יהיה קשור אל האוטו שלו יותר.
"אז את צריכה לעשות סדר עדיפויות מחדש." הוא מחייך. הוא לא לגמרי טועה, אבל סימה ואני היינו יותר מסתם רכב ובעלים. זאת הייתה שותפות הדדית.
"תודה שאתה לוקח אותי לאיכילוב, אבל אתה ממש לא צריך להישאר. היום יום חמישי בלילה, בטח יהיו מלא אנשים במיון שם, פצועים ושיכורים, וכל הפרוצדורה והבירוקרטיה עד שיקבלו אותי... זה סתם בזבוז זמן."
"אל תדאגי מזה, יש לי פרוטקציות."
"מה?"
"אבא שלי הוא הרופא התורן במיון הלילה,"
"אה." נהדר. רק התנשקנו והוא כבר לוקח אותי לפגוש את ההורים.

******
התגובות המקסימות שלכם לסיפור הזה נותנות לי כל-כך הרבה מוטיבציה להמשיך לכתוב! תודה רבה, זה ממש לא מובן מאליו! מקווה שנהניתם מהפרק (:

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Lee B עקוב אחר Lee
שמור סיפור
לסיפור זה 9 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
סוחףףףףף מתי המשךךך?!?!
הגב
דווח
guest
המשךך
הגב
דווח
טל י
טל י
חחחחחח אלופהההה!!!
מחכה לעוד פרק בקוצר רוח♡♡
הגב
דווח
טען עוד 6 תגובות
כותבי החודש בספרייה
אהבה
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
זוגיות = אושר?
זוגיות = אושר?
מאת: Tsahi Barshevsky
סיפורים אחרונים
כך נפרדנו
כך נפרדנו
מאת: Alis .p
ילדים אך מבוגרים
ילדים אך מבוגרים
מאת: Lior K
גאווה
גאווה
מאת: K L
משחקי אהבה
משחקי אהבה
מאת: שיר פיליבה
המדורגים ביותר
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
מומלצים מהמגירה
ארזתי לך מזוודה
ארזתי לך מזוודה
מאת: שבורת כנף
פסימיות
פסימיות
מאת: שבורת כנף
אז אתה בונה ארמון
אז אתה בונה ארמון
מאת: שבורת כנף
ואיך העז הוא
ואיך העז הוא
מאת: שבורת כנף