כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

בוסטון יקירתי פרק 21 - פרק אחרון

פרק 21 - פרק אחרון

סובבתי את מבטי אל כיוון דלת החדר, הרעש הקפיץ את שנינו והרגשתי איך הלב החסיר פעימה.
אימא עומדת בכניסת החדר, מבטה היה רך יותר, עינייה הביטו בעייני אבל מרוב המבוכה הן זלגו אל הרצפה.
קמתי מספסל הפסנתר ופסעתי לכיוונה של אימא.
"אפשר לדבר איתך נועה?" אימא מלמלה בשקט מולי.
"כן.." נאנחתי בחוסר סבלנות.
"אני תכף חוזרת.." הבטתי בברנדון שהניד עם ראשו להסכמה.
אימא ואני צעדנו צעדים מעטים אל מקום שקט, בין המכוניות של החניון נשענו על המכונית שלי.
"אני חושבת שמגיעה לי התנצלות את לא חושבת?" שילבתי את זרועותיי יחדיו.
"את צודקת.." אימא ענתה והרגשתי איך היא מאוכזבת מההתנהגותה, בצדק.
"אני מתנצלת שדחקתי אותך ואת ברנדון לפינה הערב"
"נועה את לפעמים שוכחת שאני אימא! למרות שאת לומדת באמריקה ואת רחוקה אני עדיין אימא שלך ואת לא יכולה למנוע ממני לדאוג לך! גם אם זה אומר לשאול שאלות חודרניות לפעמים.." אימא ליטפה את זרועותיי הנוקשות בין כפות ידייה.
"אבל לא נתת לו להוכיח את עצמו.." גיחכתי אליה.
"צודקת, בגלל זה אני מתנצלת בפנייך.." אימא חייכה אליי.
"את צריכה להתנצל גם בפניו.." ניקיתי את הגרון והבטתי באימא וחיכיתי לתגובתה.
"נכון" אימא גיחכה.
התחלתי לצעוד לכיוון ברנדון שנמצא בחדר החזרות שלי, צעדיה נשמעו לבדם אז סובבתי את ראשי לאחור, אימא עדיין עומדת במקומה ומסתררת בביישנות מאחורי המכונית.
"אימא את באה?" שאלתי את אימא וקולי הדהד בחלל החניון.
"את מחוייבת להתנצל בפניו.." חייבתי את אימא להתנצל בפניו של ברנדון.
אימא פסעה ועמדה לצידי, שילבתי את הזרוע שלי בזרוע שלי ופסענו שתינו חזרה אל חדר החזרות.
נכנסנו חזרה אל החדר וברנדון משרבט תווים על הדף, מבטו שהיה מרוכז בדף מורם אלינו בשנייה.
"אימא שלי רוצה להגיד לך משהו" אמרתי באנגלית עם חיוך על השפתיים.
נעמדתי לצידו של ברנדון ואימא התקרבה אלינו.
"ברנדון אני מתנצלת שמיהרתי לשפוט אותך.." אימא אמרה בביישנות אל ברנדון.
"זה בסדר.. אני יכול להבין אותך כי את אימא" ברנדון הסמיק מול אימא.
"רואה נועה! הוא מבין!" אימא הביטה בי.
צחקוקים של ביישנות ומבוכה השתחררו לאוויר.
אימא ניקתה את גרונה והביטה בנו.
"טוב אני אשאיר את שניכם לבד.. תעלו עוד מעט הביתה מחר יום חשוב" אימא אמרה ברכות.
חיבקתי את אימא חיבוק חזק.
"לילה טוב" אימא איחלה לשנינו.
"לילה טוב" איחלתי לה.
אימא פסעה החוצה מן החדר ונעלמה.

ברנדון עדיין מסמיק ומצחקק, אני ישובה קרובה אליו על ספסל הפסנתר ומביטה בו.
"מה כל כך מבדר אותך אדון ג'ונס?" נושכת את השפה התחתונה שלי מולו בפלרטוט.
"לא חשבתי שהיא תתנצל בפניי אני חייב להודות!"
"חשבתי שאם היא תראה אותי היא תסקול אותי באבנים ותסלק אותי לגלות" ברנדון מצחקק ומסמיק עדיין.
"דרמטי שכמוך!" עקצתי אותו והעברתי את אצבעותיי בתוך שיערו השחור.
"בואי הנה!" ברנדון עטף את גופי ומשך אותי אליו קרוב.
שפתיו ליטפו את שפתיי שוב, נשיקה רכה ועוצמתית! נמסה בתוך זרועותיו.

הבוקר הגיע, ברנדון עדיין ישן, לפעמים אני יכולה לתפוס אותו מחייך חיוך קטן מתוך שנתו, החיוך הקטן שהוא מחייך מתי שהוא חולם, החיוך הזה ממיס אותי.
השעה כבר שמונה בבוקר והחלטתי להיכנס לעשות אמבטיה מרגיעה, לעשות משהו מרגיע לקראת יום שהוא ההפך מלהיות רגוע.

נעלתי את דלת חדר הרחצה מאחוריי, נשענתי אל ברז האמבטיה והרמתי את הידית.
האמבטיה החמימה החלה לעלות את מפלסה. הבטתי בבואה שלי בראי, אפילו לא חייכתי לעצמי, לא יכולתי לחייך לעצמי בגלל שהשעה עוד מוקדמת ובנוסף הבנתי שהיום אני הולכת לפתוח את הפצעים העמוקים שלי, שאני הולכת לבכות שוב על המוות של אבא ובעיקר לרדת לדקויות הפרטים של המוות של אבא.
סגרתי את ברז המים, הפשטתי מעליי את החולצה הרחבה של ברנדון ואת תחתוני התחרה השחורים שלי.
הכנסתי רגל אחר רגל והתיישבתי בתוך המים החמימים והריחניים, הם היו ריחניים בזכות מלח האמבט המיוחד שקניתי בארץ - ריח טרופי.
נתתי לאווירה המרגיעה לעטוף אותי, ניסיתי להתנתק מהמחשבות החרדות על הפגישה הגורלית אבל זה בלתי נמנע!
הבנתי אבל דבר אחד, שהיום זאת הולכת להיות הפגישה האחרונה על המוות של אבא! אני לא מוכנה לדוש ולחטט שוב בכאב הזה - איבדתי אבא והמדינה עדיין מחפשת להוציא את אבא שלי אשם, הוא היה הקצין הכי טוב שהם יכלו לבקש לעצמם! איך הם מעזים?
יצאתי מחדר הרחצה עטופה במגבת לבנה אל חדר השינה שלי, נכנסתי בשקט וברנדון עדיין ישן.
שלפתי במהירות תחתונים וחזייה מתוך הארון, עטפתי את שיערי במגבת בינתיים, חיפשתי לבוש הולם לפגישה הפורמלית, הוצאתי מכנס סקיני שחור וחולצה מכופתרת כחולה כהה צמודה לגוף. קיפלתי את השרוולים עד קו המרפקים וסידרתי את כפתורי החולצה.
הוצאתי מגפוני עור שחורים ונעלתי אותם לרגליי, בזמן שהייתי ישובה על המיטה ואני רוכסת את המגפונים, הרגשתי את זרועותיו של ברנדון נכרכות סביבי.
"בוקר טוב" הוא מלמל בשקט.
"בוקר טוב" הבטתי בברנדון שמצמץ במהירות.
"מתי הפגישה?" ברנדון פיהק והתמתח בין הסדינים.
"בעוד שעה"
"אתה תישאר כאן עד שאני אחזור" לחשתי אליו קרוב וחיוך נמרח לי על הפנים.
ברנדון משך אותי אליו אל תוך המיטה ורכן מעליי, גופו השרירי והערום נצמד אליי, הרגשתי את הדחף המפתה שקורא לי לקרוע מעליי את הבגדים האלו ולהישאר כאן עם ברנדון.
שפתיו ננעלו על שפתיי בתשוקה, ברנדון נשך את השפה התחתונה שלי בעדינות.
"אנחנו ניפגש עוד כמה שעות" השחלתי בין הנשיקות העמוקות.
"תזמין לנו כרטיסי טיסה לבוסטון - אנחנו צריכים לחזור הלילה" הוספתי.
"נועה?" קולה של אימא נשמע מבעד לדלת החדר.
"טוב אני חייבת ללכת" אמרתי וברנדון מנשק אותי נשיקות קטנות ורכות.
"רגע לא סיימתי" ברנדון מחייך אליי ומנשק אותי שוב ושוב.
צחקוקים קטנים הוחלפו בינינו, התיישבתי על המיטה חזרה וברנדון מתרומם ונשען על כף ידו הימנית.
"נתראה עוד מעט" נשקתי לברנדון נשיקה אחרונה.
קמתי מהמיטה ופתחתי את דלת החדר, נתתי בברנדון מבט אחרון ועיניו נעוצות בעיניי, שלחתי לו נשיקה קטנה באוויר וסגרתי את הדלת מאחוריי.
פסעתי אל הסלון שם חיכו לי תמר, ליה ואימא.
גם הן חסרות מנוחה, חוששות לקראת הפגישה.
"טוב.." אימא שחררה אנחה מלאה באוויר, היה אפשר להרגיש כמה היא מתוחה ופוחדת.
"אז בואו נסיים עם זה" אימא הוסיפה
אימא צועדת אל כיוון דלת הבית ואנחנו אחריה, הולכות בעקבותייה.
הדרך אל הפגישה הייתה מתישה, מלאת עצבים! היה אפשר להרגיש כמה מתח התחולל בתוך כל אחת מאיתנו.
הגענו אל גורד שחקים במרכז הארץ, צעדנו יחדיו אל כניסת הבניין ועשרות אנשים עם חליפות שחורות עם תיקי ג'יימס בונד מפוזרים בכל פינה.
הגענו לחדר ישיבות, האווירה מאוד קודרת כאן, מאוד מאיימת.
התיישבנו אחד לצד השנייה.
"בואו נתחיל בפגישה" קולו של עורך הדין הדהד בחדר, שיערו הדליל הודיע על גילו המבוגר, משקפיו שהחליקו כל רגע אל קצה אפו.. הוא קופץ ומקמט את שפתיו.
עברו שעתיים מאז תחילת הפגישה.
"אוקיי, נועה בלום" הוא הכריז בקולו העמוק בזמן שהוא מרפרף עם עיניו על דפי המסמכים.
הגבתי לקריאת השם שלי.
"אביך נפטר שהיית בת שש עשרה" הוא מלרלר מולי.
"נכון" עניתי והרגשתי איך הגרון שלי מתחיל להתייבש.
"איך היה הקשר עם אביך?" הוא שאל בזחיחות.
"למה זה רלוונטי?" שאלתי בכעס.
"הכל רלוונטי, בעיקר שזה קשור למשפחת בלום" הוא שוב לרלר לכיווני.
"את סטודנטית בברקלי כיום, בת זקונים, ממוצע ציונים גבוה.." הוא מלמל את קורות החיים שלי בקול.
"מה את יודעת על המוות הטראגי של אביך?" הוא שאל והניח במכה אחת את המסמכים על השולחן.
"הוא היה בהתפוצצות טנק.." מלמלתי ובלעתי את הרוק בפחדנות מולו.
"כנראה ניסו להגן עלייך" הוא הוסיף.
"כנראה לא רצו לספר לך שאבא שלך ביצע התאבדות" עורך הדין אמר באדישות, אבא שלי לא היה מבצע התאבדות! זאת אשמת המדינה שנתנה לאבא שלי להיות ליד טנק ישן.
"איך אתה מעז?" קמתי מהכיסא בכעס
"נא להירגע בבקשה.." עורך הדין שלנו ניסה להרגיע את הרוחות.
"נועה הייתה בתיכון מתי שזה קרה.. אתה לא יכול לצפות ממנה לדעת הכל..." עורך הדין שלנו הוסיף.
איזה מידע הסתירו ממני? מה זאת אומרת?
"על מה אתם מדברים?" שאלתי ועיניי ננעצו בעיניו של עורך הדין המדיני.
"אביך סבל מדיכאון קליני.. נטל כדורים פסיכיאטריים, עבר טיפולים פסיכיאטריים ואפילו התאשפז." עורך הדין המדיני גיחך מולי.
הבטתי באימא, רציתי לדעת שזה לא נכון, רציתי שהיא תגיד שהוא משקר.
"אימא תגידי משהו!" אמרתי בכעס.
"זה נכון.." אימא אמרה והיה אפשר לשמוע את הקול שלה נשבר
התיישבתי במכה אחת על הכיסא, התיישבתי והייתי כל כך כועסת! כל כך מאוכזבת! הרגשתי שבארבע השנים האחרונות פשוט בגדו בי.
"אני לא מסוגלת.." אמרתי בחוסר שקט.
כולם הביטו בי בעצב, כולם ידעו חוץ ממני מי היה אבא באמת!
"אני צריכה לצאת מכאן" קפצתי מהכיסא ויצאתי בהליכה מהירה מחדר הישיבות.
אף אחד לא עצר בעדי, כנראה הם הרגישו מספיק אשמים בשביל להמשיך לשבת שם ולעזוב אותי במנוחה.
הגברתי את קצב ההליכה המהירה שלי לריצה, הדמעות הרטיבו את הפנים שוב, רצתי במהירות מסחררת והרגשתי שהרגליים שלי יתנתקו ממני אם אני ארוץ יותר מהר.
יצאתי מדלת הבניין.
רצתי החוצה ובלמתי את רגליי על המדרכה.
הבטתי סביבי והרגשתי אבודה, ראיתי מונית עומדת כמה מטרים ממני.
לא חשבתי לעומק ופשוט צעדתי במהירות אל המונית.
"אתה פנוי?" שאלתי את נהג המונית שסגר את דפי העיתון.
"כנסי" הוא אמר בקולו העייף.
קפצתי פנימה והוא התניע את המונית, המנוע גרגר והמזגן התפרץ מתוך השלבים הקטנים.
"לאן את צריכה ילדונת?" הוא הביט בי דרך המראה הרחבה.
מלמלתי את שם הרחוב שלי.
"אוקיי" הוא ענה בעייפות.
הרגשתי את הרכב זז וצף על הכביש.. הכל היה שקט, שקט על גבול המעצבן!
למה לשקר לי? למה להסתיר ממני?
כל כך כועסת! כל כך רותחת!
הוצאתי את הנייד שלי מכיס המכנסיים, על מסך הנייד הופיעו עשר שיחות שלא נענו..
"נועה בבקשה תעני לטלפון!" אימא שלחה כמה הודעות כאלו.
המונית נעצרה ברמזור אדום.
הבטתי אל חוץ המונית, ראיתי נקודה קטנה על הכביש שמתקדמת במהירות אל כיווננו.
הנקודה הייתה משאית שדהרה במהירות מטורפת
"תיזהר!" צעקתי
הגנתי על עצמי עם שתי הידיים והרגשתי כח חזק מעיף את הרכב ואני בתוכו.
"תרימו אותה בזהירות.." קול מעומעם נשמע באוזניי.
ניסיתי לפקוח את העיניים שלי, ניסיתי להבין מה קרה.
פיסקתי את השפתיים שלי, השפתיים הפועמות שלי שצרבו מהבריזה הקרירה.
הרגשתי מסוחררת ועייפה אז פשוט נרדמתי.
"נועה'לה?" שמעתי את אימא שמיררה בבכי.
"נועה'לה? את שומעת אותי?" שמעתי את הקול שלה צלול יותר.
פקחתי את עיניי ונשמתי בכבדות, הכל כאב לי..
אימא חייכה דרך הדמעות שלה והביטה בי.
"מה קרה?" התאמצתי לדבר אבל יצאו ממני רק לחישות.
"נהג משאית שיכור נכנס במונית שהיית עליה.." אימא הסבירה לי ושמעתי את הקול שלה נקטע וקופץ בזמן שהיא בכתה.
"איפה ברנדון?" שאלתי וסגרתי את עיניי בחוזקה.
"הוא בחדר ההמתנה.." אימא מלמלה בעצב.
"נועה הרופא הגיע.." אימא אמרה ולחצה על הכתף שלי ברכות.
פקחתי את העיניים שלי שוב.
"איך את מרגישה נועה?" הרופא שאל והתאמץ שלא להרים את קולו.
הנדתי את ראשי אליו "כואב לי" לחשתי.
"אני מבין" הוא אמר והלשון שלו ליקקה את שפתיו במהירות, זה נראה כמו הרגל מגונה שהוא עושה מתי שהוא לחוץ.
"מה החדשות הרעות? היא אמורה לחזור לאמריקה בקרוב! לחזור ללימודים!" אימא נאנחה ושאלה את הרופא
הרופא שתק מול אימא.
"נועה לא תוכל לחזור ללמוד בשנה הקרובה.." הרופא התאמץ לספר.
"הפציעות שלה קשות מידי בשביל שהיא תעלה על מטוס, קשות מידי בשביל שהיא תהיה עצמאית.." הרופא הוסיף.
הדבר הראשון שעלה לי בראש זה ברנדון.
שאם אין אמריקה אז אין ברנדון.
"היא חייבת לחזור ללמוד.." אימא מנסה לשכנע את הרופא לשנות את תוצאות הגורל, קולה התחנן.
"אני מתנצל אבל נועה תצטרך להיות על כיסא גלגלים עקב הפגיעה הקשה בעמוד השדרה שלה.." הרופא הסביר.
"יש גם את האפשרות שנועה לא תוכל ללכת שוב.." הרופא אמר.
עולמי חרב עליי.
"אני מצטער.." הרופא אמר ומיהר לברוח מהחדר.
"אימא.." לחשתי אל אימא.
"כן מותק" אימא ליטפה את הלחי שלי.
"תקראי לברנדון.." לחשתי.
אימא יצאה מהחדר, לא עברו שתי דקות ושמעתי צעדים רצים במהירות במורד המסדרון.
ברנדון בלם את עצמו מול פתח החדר.
הוא הביט בי כמה שניות ואז התקדם לאט לצד המיטה.
ראיתי את העיניים שלו, העיניים החומות והיפות שלו, ראיתי שהוא בכה.. היה קשה להתעלם מהאודם והנפיחות שהיה סביבן
"משוגעת אחת.." ברנדון לחש אליי וגם הקול שלו נשבר.
"אמרת שתחזרי עוד מעט.." ברנדון הביט בי והעיניים שלי עקבו אחרי הדמעות הקטנות שלו.
"אני אוהבת אותך ברנדון ג'ונס" לחשתי אליו, הדמעות שלי החלו להציץ מקצה העיניים שלי.
"אני אוהב אותך נועה בלום" ברנדון לחש אליי ונשק לי נשיקה קטנה ועדינה על השפתיים.
השקט מילא את האוויר, אני חושבת שברנדון ידע, אני מרגישה שברנדון כבר יודע.
"אנחנו נפרדים?" ברנדון שאל והביט בי וראיתי את העיניים הרטובות שלו מנצנצות אליי.
התפרצתי בבכי - המחשבה שזה בלתי אפשרי שאני וברנדון נהיה מאושרים יחד קורעת אותי לחתיכות.
"אני לא אשכח אותך.." הוא לחש אליי וניגב את הדמעות שלי.
"תמיד יהיה לנו את בוסטון.." ברנדון התאמץ לחייך אליי דרך הדמעות שלו.
משכתי אותו אליי בעדינות, הוא נישק אותי שוב ושוב ושוב.

ברנדון אחז ביד שלי פעם אחרונה.
הוא נעמד מולי בלי להגיד מילה והיד שלו החלה להחליק מבין אצבעותיי.
העיניים שלו הביטו בעיניי והוא התחיל ללכת לאט לאט לכיוון המסדרון.
"תמיד יהיה לנו את בוסטון" ברנדון אמר ונשך את השפה התחתונה שלו בכעס
"בוסטון יקירתי.." ברנדון אמר בקול שבור.

"בוסטון יקירתי.." לחשתי אליו והדמעות זלגו על הפנים שלי.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

M K עקוב אחר M
שמור סיפור
לסיפור זה 4 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
לא נכון.. את לא רצינית השתגעת לגמרי... קדימה עונה 2 ומהר
הגב
דווח
נטלי בנעים
נטלי בנעים
איך אפשר לקרוא את הכל?
הגב
דווח
guest
לא מאמינה שזה נגמר ככההה
הגב
דווח
טען עוד תגובה 1
כותבי החודש בספרייה
M K
בוסטון יקירתי פרק 16
בוסטון יקירתי פרק 16
מאת: M K
בוסטון יקירתי פרק 14
בוסטון יקירתי פרק 14
מאת: M K
בוסטון יקירתי פרק 11
בוסטון יקירתי פרק 11
מאת: M K
בוסטון יקירתי פרק 13
בוסטון יקירתי פרק 13
מאת: M K
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan