כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 2

תקועה- פרק 15

זמן להתמודד

"אאוץ'." הוא אומר במרירות, הטון הזה מונע ממני לצאת לשם.
"ספר לי על זה." איך הוא מעז להישמע אומלל כמוני?
"אבל מה ציפית שאני אעשה? בכלל לא הייתי בטוח שאת עדיין בקטע שלי."
"הגעתי אליך עד הבית, עשיתי מעצמי צחוק, ואתה לא היית בטוח? תעשה לי טובה, תום."
"תסתכלי על זה מהזווית שלי- אנחנו יוצאים לדייט שלא היה יכול להיות יותר גרוע, את מאשימה אותי שאני איזה מניאק שיעשה הכל בשביל סקס- למרות שאת לא מכירה אותי בכלל! אחרי זה את מגיעה אליי הביתה ודופקת לי שוב קטע מוזר בטירוף, גורמת לי להרגיש כאילו בגדתי בך או משהו ולא מסבירה בכלל למה הגעת, כשאני מנסה לנשק אותך את פשוט עוזבת, ואז אני לא שומע ממך במשך שבועיים. מה אני אמור להבין מזה?"
"עזוב, זה לא משנה בכלל." אני מעדיפה להתחמק מהעימות הזה, גם כי כרגע הוא גרם לי להרגיש ממש רע עם עצמי וחוויתי מספיק מזה בזמן האחרון.
"הנה את עושה את זה שוב!" הוא מעלה את הטון.
"עושה מה?" אני לוחשת, כדי להרגיע אותו.
"מתרחקת. בכל פעם שזה נהיה יותר מדי אמיתי בשבילך את תופסת צעד אחורה."
"אני..."
"את פשוט לא מסוגלת להתמודד עם המציאות, וזה גם בסדר. אבל תצטרכי להודות בזה באיזשהוא שלב בחיים שלך." הוא מסתכל לי ישר בעיניים.
"אתה לא יודע על מה אתה מדבר." אני מרגישה דמעות מתחילות להתגבש, אני מאשימה בזה את האלכוהול למרות שאני בכלל לא שיכורה.
"לא נורא, העיקר שאת יודעת הכל."
"אף פעם לא אמרתי את זה."
"אבל ככה זה מרגיש איתך. את יודעת כמה רציתי לשלוח לך הודעה בשבועיים האלה? כמות מביכה של פעמים. את יודעת מה מנע ממני בכל פעם? ההבנה שמישהו מאיתנו יפגע בסוף, ככל הנראה אני."
"אוקיי." אני עונה וזה מפתיע את שנינו.
"זהו? זה מה שיש לך לומר?"
"כן, למה?"
"לא יודע, אני רגיל לשמוע אותך מתווכחת עם כל מילה שיוצאת לי מהפה."
"אתה רוצה שאני אתווכח?"
"אני לא יודע." הוא מגרד בראש שלו ונראה מבולבל לגמרי.
"כי אם הייתי מתווכחת, הייתי אומרת שכן, סיכוי גבוה שזה יגמר נורא, אבל אתה לא יוצא לי מהראש. וכשאתה סוף סוף מתקדם ליציאה אני צריכה להיתקל בך במציאות כי מישהו למעלה חושב שזה מצחיק לראות אותי סובלת. וכן, יש לי נטייה להרוס דברים, אבל הדבר היחיד שחשבתי עליו במשך שבועיים זה... איך יכולתי לתקן את מה שקרה בינינו."
"אז, כן, אין לי בעיה שתתווכחי." לא עוברת שנייה והידיים שלו עוטפות אותי, זה מלחיץ ומנחם בו זמנית.

אנחנו עומדים ככה עד שאני מקבלת הודעה:
-תמרה: לאן נעלמת? אנחנו רוצים ללכת! כאילו אני רוצה ללכת! אני לא יכולה לסבול את "האקס" שלך יותר! הוא לא סותם את הפה! פעם אחרונה שאנחנו יוצאות איתו! -
יש לבחורה נטייה להגזים עם סימני קריאה, זה קצת מוציא מהם את הפואנטה. אני מחייכת אל המסך ותום בוחן את ההבעה שלי בקרירות.
"זה הוא?" הוא שואל בקוצר רוח.
"מי?"
"מגרש השדים."
"מה?"
"הבחור שנישק אותך."
"אורי? אין לך מה לדאוג מאורי."
"אה, יופי, ממש הרגעת אותי." הוא נשמע יותר ציני ממני, זה חתיכת הישג.
"באמת, הוא יצא איתך לפני שהוא יצא איתי." אני מחייכת.
"על מה את מדברת? מה?" הוא נהיה אדום.
"הוא גיי." אני כמעט מתפוצצת מצחוק.
"את מתה!" הכעס שלו גורם לי לצחוק עוד יותר.
"אני באמת מתה, הפרצוף שלך עכשיו... זה מצחיק מדי."
"וואו, נעמה, זה היה כל-כך לא לעניין." הוא מניד בראשו.
"אני רק אגיד ששידלו אותי לעשות את זה."
"כן, אני בטוח שזה ממש נעשה בכפייה."
"באמת קינאת?"
"ברור שקינאתי! רציתי לתלוש אותו ממך בכוח, הרגשתי שאני לגמרי מאבד את זה מולכם שם."
"אתה חייב להודות שיש בזה אלמנט קומי מסוים."
"אולי אני אצחק על זה מתישהו בעתיד המאוד רחוק. כרגע? לא ממש."
הפלאפון שלי לא מפסיק להשמיע צלילים של התראות.
"אוקיי, אני צריכה ללכת. החברים שלי רוצים לזוז מכאן."
"אז את מתכוונת להשפיל אותי לגמרי ולהיעלם שוב?"
"הם הטרמפ שלי." אני אומרת בטון מתנצל.
"אז תני לי להחזיר אותך, את חייבת לי לפחות את זה." הוא לא לגמרי טועה.

אני מתקדמת לשולחן שלנו, תום כמה צעדים מאחוריי.
"או, תודה, באמת! מה עשית בשירותים כל-כך הרבה זמן? בעצם, עזבי, אני לא רוצה לדעת. אני רק רוצה ללכת מכאן." תמרה אומרת, היא ואורי עומדים ליד השולחן. היא נראית עצבנית, כמעט כמו ביום של הצילומים לספר מחזור, כשהיא גילתה שהצלם מוכן לצלם רק תמונה אחת והיא לא מהצד המחמיא שלה. זה היה קטסטרופלי לכל הצדדים המעורבים, בעיקר לי.
"מה אמרת לה?" אני מסתכלת על אורי בחשדנות.
"היא כל-כך כבדה, זאת הייתה בדיחה!" הוא מושך בכתפיים שלו.
"ועכשיו הוא קורא לי גם שמנה!"
"נעמה, את יכולה למסור לחברה שלך שהיא פשוט בלתי נסבלת?"
"נעמה, את יכולה למסור לדפוק שלך שאני ממש לידו ואם הוא רוצה לדבר איתי הוא יכול פשוט לפנות אל..." תמרה שמה לב שתום עומד מאחוריי.
"טוב, אז הולכים מכאן?" היא משנה את טון הדיבור שלה תוך רגע ותופסת לאורי ביד.
"כן, זזנו? המועדון הזה כבר לא מה שהיה פעם. רק תראי את האנשים שהתחילו להכניס לכאן..." אורי אומר ומסתכל על תום בזלזול מופגן.
"אתם יכולים ללכת, תום יחזיר אותי." אני ממלמלת בחשש מהתגובה של שניהם.
"שאני אבין, את נותנת לי את הנשיקה הכי טובה שהייתה לי בחיים ואז הולכת עם בחור אחר? חשבתי שהיה בינינו משהו אמיתי! אולי זה פשוט העידן הזה של הפייסבוק והטינדר, את לא יכולה להיות עם בחור אחד, לא משנה כמה טוב לכם ביחד, כי יש מולך כל-כך הרבה אופציות זמינות. האם קיימת דוגמה טובה יותר להתדרדרות של החברה שלנו? לא נורא... אני מקווה שתביני מה פספסת, אבל כשתביני את זה אני כבר מזמן לא אהיה שם!" אורי נשמע מוגזם לגמרי. הוא הזכיר בפניי פעם שהוא שוקל להיות שחקן... אני צריכה להוריד אותו מזה ומהר. גם כתיבה יוצרת לא באה בחשבון.
"אורי, עזוב, הוא יודע שזאת הייתה העמדת פנים." אני עונה ומפוצצת לו את הבועה.
"כן, אחי, הכל טוב." תום אומר ומחייך אליו, תמרה מתחילה לצחוק.
"נעמה, להבא, תודיעי לי מראש על דברים כאלה. כבר ממש נכנסתי לדמות, היה לי סיפור רקע והכל. לא לעניין בכלל."
"אתה לא קולט שזה לא מעניין אף אחד? ועכשיו אנחנו סתם מפריעים להם. ביי, תהנו לכם ותהיו זהירים!" תמרה גוררת את אורי משם בכוח, אני מרגישה שיש לו עוד כמה דברים להגיד. לא נורא, אני כנראה אקבל עשרים הקלטות קוליות בוואטסאפ ממנו שיעבירו את המסר חזק וברור. הוא יודע כמה אני שונאת הקלטות כאלה, וזה רק אומר שכל אחת מהן תהיה באורך של דקה וחצי.
"זה היה... מוזר," תום לוחש לי באוזן ועושה לי צמרמורת בכל הגוף.
"אני רוצה להגיד שהם בדרך כלל לא ככה, אבל היו לנו מספיק העמדות פנים להערב."
"בזה את צודקת." הוא לוקח את התיק שלי מהשולחן.
"אתה יודע שהתיק הזה שוקל כמו נוצה, נכון? אני לגמרי מסוגלת לסחוב אותו."
"רק ניסיתי להיות ג'נטלמן. אולי אורי צדק, פשוט אי אפשר לרצות אותך." הוא מעביר אליי את התיק.
"יש מצב. אימא שלי גם חושבת שאני דוגמה נהדרת להתדרדרות של החברה שלנו."
"לאימהות שלנו יש הרבה במשותף, אם ככה." הוא מחייך אליי וזה מרגיש טוב. כל-כך טוב. אני מדברת על טוב ברמה המפחידה הזאת, שאחרי שמרגישים אותה, קשה מאוד (עד בלתי אפשרי) להתפשר על פחות.
"חניתי קצת רחוק, אז מחכה לנו הליכה... זאת בעיה?" אנחנו יוצאים מהמועדון. בחוץ כל-כך חשוך, זה מרגיש כמעט כמו קסם. אני אוהבת את השעות האלה בלילה, כשהכל עומד מלכת, ואפשרי בו זמנית.
"נראה לי שאסתדר." כל דקה נוספת איתו היא לא משהו שאני במצב להתלונן עליו.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Lee B עקוב אחר Lee
שמור סיפור
לסיפור זה 5 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
נטלי בנעים
נטלי בנעים
מתי עוד פרק?
הגב
דווח
חן בנלולו
חן בנלולו
המדך
הגב
דווח
עוד אחת
עוד אחת
שלמות שלמות שלמות
הגב
דווח
טען עוד 2 תגובות
כותבי החודש בספרייה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
-אזעקת הלב -
-אזעקת הלב -
מאת: אודליה כחלון
אהבה בצל הסלמה
אהבה בצל הסלמה
מאת: קארין .
מסע החיים
מסע החיים
מאת: ראובן ראובן
לשחות עם דולפינים
לשחות עם דולפינים
מאת: אביטל סיאני
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D