כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

ואז את הגעת 39

אני לא כועס שהיא לא עונה לי, אולי זה אומר שהיא מתחילה להצליח להמשיך הלאה, וזה משמח אותי, כי יותר משאני רוצה שהיא תהיה איתי, אני רוצה שהיא תהיה מאושרת, גם אם זה אומר שזה יהיה בלעדיי...

פרק 39:
-נקודת המבט של אוהד-
אני קם לעוד בוקר שגרתי וחסר משמעות מאז החזרה שלי לכאן ומאז שעזבתי את אהבת חיי אי שם בדרום אמריקה. הטלפון שלי מצלצל ומסיט אותי מהמחשבות, ואני רואה שזה רון.
"מה קורה אחי?"
-"בסדר חבר מה איתך?"
"הכל טוב מה הולך?
-"אתה רוצה עוד חצי שעה ללכת לראות דירה בצפון העיר? דוד שלי המליץ לי עליה, מכיר את בעל הבית" וואו זה היה מהיר.
"יאללה אחי מתארגן ובא" אני מסכים מאחר ואין לי הרי משהו טוב יותר לעשות. אני מנתק את השיחה איתו וקופץ מהמיטה, נעמד מול הארון ושולף ג'ינס קצר וגופיה לבנה.
אני הולך לשירותים, משתין, מסדר קצת את הזין שלי שנעמד על הבוקר בלי הזמנה, ואז מצחצח שיניים ושוטף פנים. כשאני יוצא שוב לחדר שלי, אני בודק את הטלפון, במקרה ועופרי ענתה לאחת ממיליון ההודעות שהשארתי לה, אבל אין כלום, יש 2 וי אפורים, ואפס תשובות. אני לא יודע כבר מה לחשוב לגבי זה, אני יודע שהיא שבורה ומבולבלת, אבל אני כל כך נואש אליה, שבשנייה שהיא תענה ואפילו תבקש ממני לבוא למקסיקו, אני פאקינג אעשה את זה בשבילה. הלוואי שהיא הייתה כאן. הלוואי שהיא הייתה פוגשת את ההורים שלי פנים מול פנים ולא רק בשיחה שנקטעת מדי פעם בסקייפ. הלוואי שהייתי יכול להתעורר כל בוקר במיטה שלי ולראות אותה לידי. הלוואי... אני לא כועס שהיא לא עונה לי, אולי זה אומר שהיא מתחילה להצליח להמשיך הלאה, וזה משמח אותי, כי יותר משאני רוצה שהיא תהיה איתי, אני רוצה שהיא תהיה מאושרת, גם אם זה אומר שזה יהיה בלעדיי... אני מסדר את השיער שלי ושם קצת בושם, לוקח את המפתחות של האוטו שהיו מונחים על השולחן, יורד במדרגות ויוצא מהבית. אני נכנס לאוטו ומתניע אותו, ומהר מאוד מדליק את המזגן על הרמה הכי גבוהה, לא אמיתי איך החום כאן גורם לאוטו לרתוח ככה. אני מזין בוויז את הכתובת שרון שלח לי ומתחיל לנסוע לשם. אני מגיע אחרי נסיעה של רבע שעה ורון כבר נמצא מתחת לבית, ליד האוטו שלו, מחכה לי. "היי אח" הוא מחבק אותי ואז אני הולך בעקבותיו במדרגות לקומה הראשונה, אנחנו דופקים בדלת ואז בעל הדירה פותח לנו בחיוך ואנחנו לוחצים את ידו כל אחד בתורנו ונכנסים לדירה. אני מסתובב קצת לבד בדירה, מרשה לעצמי לחקור קצת, ואני די מרוצה ממה שאני רואה, היא מוצאת חן בעיניי בשביל דירת רווקים. "נו אחי מה אתה אומר?" רון אומר לי כשאני מגיע לסלון. "אהבתי" אני מהנהן לאות הסכמה. "זה החוזה, יש כאן את כל התנאים, המחיר, מבחינתי אתם יכולים להיכנס ברגע שאתם חותמים על החוזה" בעל הבית- איתן, אומר ומחייך. "אפשר לשאול למה אתה מוכר אחי?" רון כמובן דוחף את האף שלו. איתן מחייך ומרים את ידו, חושף טבעת. "נפלתי" הוא צוחק ואנחנו איתו. "מזל טוב גבר" רון טופח לו על השכם בידידות. זה לא מה שאני צריך כדי לשכוח מעופרי, הייתי מת לחפש איתה דירה. היא אפילו לא עונה לי כבר... אני חייב להפסיק לחשוב עליה כל הזמן, אני חייב לנסות להתקדם הלאה כמו שהיא עשתה לעזאזל... "טוב גבר נקרא את החוזה, נדבר איתך" רון קם מהספה וקוטע את מחשבותיי, הוא לוחץ את היד של איתן ואז אני. אנחנו יוצאים מהדירה ויורדים במדרגות. "באמת אהבת או שסתם אמרת? לא נראה שהיית איתנו במיוחד" רון אומר כשאנחנו נעמדים ליד האוטו שלי. אני יודע שאני לא יכול לשקר לו, הוא יקלוט שעובר עליי משהו. אני לוקח אוויר. "עופרי" אני מסכם את זה במילה אחת והוא מהנהן להראות לי שלא צריך להכביר במילים. "יהיה בסדר אחי" הוא אומר ואני לא מאמין לו. איך יהיה בסדר? ימות העולם אני לא מסוגל ולא רוצה בכלל לעבור ממנה הלאה... חודשיים וחצי אני מכיר את הבחורה הזו, וכבר היא הספיקה להפוך את העולם שלי יותר מכל בחורה אחרת... אני מחבק את רון ואני יודע שהוא מרגיש את הייאוש שלי בחיבוק, אני נכנס לאוטו והוא מבין את הרמז ועוזב אותי בשקט. אני נוסע משם וכמובן שהמחשבות לא עוזבות אותי, והשיר עכשיו ברדיו 'ארגנטינה' של אדיר גץ כאילו נכתב עלינו, אלוהים צוחק עליי או משהו כזה...

-נקודת המבט של עופרי-
מאיה מסיימת לארוז באטרף את המזוודות ואנחנו רצות לקבלה, מאיצות בפקיד לבצע לנו צ'ק אאוט למרות שזו בכלל לא השעה המקובלת במלון. אנחנו מסיימות ויוצאות משם בריצה, מחפשות מונית כשמאיה מוצאת אחת סוף סוף. אנחנו מתיישבות ומאיצות בנהג להגיע לנמל התעופה כמה שיותר מהר. אין לנו שום זמן מיותר לבזבז. אחרי נסיעה מייגעת של שעה לשדה אנחנו סוף סוף מגיעות, מוציאות את המזוודות שלנו בשיא המהירות מתא המטען, ורצות לעבר דלפק הטיסות היוצאות. כל מי שמסתכל עלינו בטוח שאנחנו חלק מהמירוץ למיליון או משהו כזה, ואם לא הייתי כל כך בלחץ להגיע מוקדם לארץ, או מהתגובה של אוהד, הייתי גם עוצרת לצחוק על זה. "אני חייבת 2 כרטיסי טיסה לאיטליה או ספרד כמה שיותר מהר!" מאיה מאיצה בפקידה ההמומה שמולנו באנגלית. "לאיטליה או לספרד?" הפקידה שואלת לא מבינה. "לאחת מהן!" מאיה מרימה את הקול שלה מרוב הלחץ, "אנחנו חייבות להגיע לישראל!". "אני יכולה להזמין לכן מכאן טיסה לאיטליה ושם תקחו אחת לישראל" היא אומרת באדישות שיכולה להרוג. "אז תזמיני לנו!" מאיה דוחקת בה, "מתי הטיסה?". "עוד ארבע שעות" הפקידה משיבה לה ואנחנו פולטות אנחת ייאוש. "אין לך משהו מוקדם יותר?" אני שואלת ועושה את המבט הכי נואש שלי בתקווה שזה יגרום לה להגיב בחיוב, אבל זה לא קורה. "טוב תזמיני לנו את זה" מאיה מהנהנת. היא מדפיסה לנו את הכרטיסים כשזה נדמה לנו שזה נמשך נצח. "דלפק מספר 13, ישר ואז שמאל" היא מסבירה לנו באנגלית ומרוב הלחץ אנחנו אפילו לא מודות לה. בתכלס בכלל לא מגיע לה, היא אדישה יותר מדי. אנחנו מגיעות לדלפק ומתיישבות על אחד הספסלים, כי במילא יש עוד די הרבה זמן והתור ארוך. "את לא צריכה לרוץ ולהיות בסטרס עופריקי, זה לא טוב לתינוק" היא אומרת וזה עדיין נשמע לי כמו הזיה מטורפת. היא עושה פרצוף גם כשהיא מבינה מה היא אמרה. ואז היא מחייכת. "את קולטת שאת הולכת להיות פאקינג אמא?!" היא כמעט צורחת מרוב התלהבות. "מאיה שקט מסתכלים עלינו!" אני דואגת להרגיע אותה, "וחוץ מזה, שאני לא יודעת אם אני הולכת להיות אמא! אם אוהד ירצה הפלה נעשה הפלה". היא מעקמת את האף כשהיא שומעת את זה. "אם אוהד ירצה?! מי הוא בכלל? זו החלטה שלך!" היא נוזפת בי. "לא מאיה, זה גם התינוק שלו, ואחרי כל מה שהיה לו עם ליאן, מצידי שיגיד לי שנוליד את הילד ונקרא לו מוחמד, אני לא יכולה לעשות את ההפך ממה שהוא רוצה" אני אומרת ומבינה כמה דבילי היה מה שאמרתי, חוץ מהחלק האחרון שאני לגמרי חושבת ככה. מאיה פולטת אנחת ייאוש. השעות עוברות וסוף סוף אנחנו נעמדות בתור. "אין פה אף אחד שיכול לקדם אותנו? את בהיריון!" היא אומרת בקול רם וגורמת לכמה אנשים שסביבנו להסתכל עלינו מוזר. "מאיה אני כולה במקסימום של השבוע-שבועיים הראשונים, אף אחד כאן לא יקדם אותנו בגלל זה!" אני מנערת אותה מהסרט שהיא חיה בו כשסוף סוף מגיע תורנו ואנחנו שולחות את המזוודות שלנו למטוס. אחרי כל כך הרבה טרטורים ובדיקות אנחנו סוף סוף מחכות בגייט לעלות למטוס. אני לא מאמינה שבעוד כמה שעות אני שוב אפגוש אותו, אני אראה את החיוך שלו שוב... ואני סוף סוף אספר לו את האמת... אני רק מקווה שהוא לא יהיה עם אף אחת לפני זה...

לא ידוע עקוב אחר לא
שמור סיפור
לסיפור זה 11 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
ואי איזה נדיר מתי את ממשיכה????
הגב
דווח
לא ידוע
לא ידוע
תודה רבההה!
עכשיו העליתי המשךךך :)
הגב
דווח
guest
המשךךךך
הגב
דווח
טען עוד 19 תגובות
כותבי החודש בספרייה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
רוח
רוח
מאת: ג'רונימו .
אלכס
אלכס
מאת: היילי ג'ונס
נפרדת ממך בתהליכים ~ 33
נפרדת ממך בתהליכים ~ 33
מאת: lucine S
כשהפסיכולוגית נשברה
כשהפסיכולוגית נשברה
מאת: שלכת כותבת מהלב
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D