המקום שלך לכתוב

אני רץ ורץ ומגיע לדלפק. ׳פאק המקום הזה ענק׳ אני חושב. אני מגיע לדלפק ושואל לגבי לורן. פקידה מבוגרת למראה, אך מתוקתקת למשעי מרימה גבה למראי המרושל, אך עונה באדיבות. ״כן בבקשה, איך אני יכולה לעזור לך אדוני?״
״באתי לבקר את אליזבת לורן פורטנוי״, אני פולט בקוצר רוח, אל בנימוס. היא מקלידה משהו במחשב.״ג׳ו?״ היא שואלת. ״כן! כן!״ אני משיב בקוצר רוח. ״איזה חדר היא? ״ אני שואל.
היא מרימה גבה מטופחת ומשיבה, ״היא בקומה השמינית..״ היא משיבה ומפסיקה לרגע. ״רק רגע אחד. מצויין לי שכבר ביקרת כאן פעם אחת. אתה לא זוכר את מספר החדר?״ היא שואלת בחשד.
״אני רופא, אני לא זוכר מה אכלתי היום בבוקר..״ אני מנסה להצחיק. כנראה זה עבד כי אחרי דקה ארוכה של קרב מבטים היא עונה לי. ״חדר 789״ היא משיבה בעודה מגישה לי מפתח. היא מרימה את מבטה וחוזרת למחשב שלה, ממשיכה להתבונן בי נעלם לאחת המעליות.
אני מגיע לקומה 8 ומחפש אחוז שיגעון אחר החדר שלה. אני משתמש במפתח שנתנה לי המזכירה ומתפרץ לחדר. אני קופא למראה של לורן מתבוננת מבעד לחלון. היא מסתובבת מבועתת ומחניקה צעקה. אנחנו מתבוננים זה בזה למשך כמה שניות ואני חוצה את החדר וברגע הבא היא בזרועותיי.
״סם.. ? מה .. מה קורה פה?״ היא בהלם לגמרי, לא מוצאת את המילים. הקול שלה סקסי ברמות, כמה התגעגעתי אליה, לכל כולה. אני נושק לה בפראות ובתאווה, אחרי שבועיים שלא התראינו.
השבועיים הכי מחורבנים בחיים שלי.
״אני כאן, ואני לא הולך לשום מקום. את הולכת לספר לי בדיוק מה היה כל הסיפור הזה. ואני מחכה בסבלנות, שאת מוכנה. אני לא מוכן לעבור אפילו רגע אחד בלעדייך לורן, לעזאזל את הכל בשבילי, את לא מבינה?! אני לא יכול לחיות בלעדייך..״ אני נשבר וקורס על הרצפה. היא מתבוננת בי מלמעלה, כאילו חולמת. היא מתיישבת ליידי ומחבקת אותי. היא בוכה ומחבקת אותי. ״אלוהים סם, אתה באמת כאן.. אני .. אני לא..״ היא מתייפחת. ״אני כל כך מצטערת-ת..״ היא פולטת בין יפחה ליפחה.
״על מה את מצטערת, בייבי? תספרי לי.״ אני מתחנן. היא מסתכלת עליי במבט צלול לרגע. ״שיקרתי לך. ואם תדע תשנא אותי..״ היא מתחילה לבכות שוב, לא מסוגלת לדבר יותר. אני מחבק אותה עד ששנינו נרדמים תשושים ומסורבלים.