כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1 1

מישהו לדבר איתו- פרק 19

"אני נכנס איתם אנוצ'קה שלי ואני חוזר צ'יק צ'ק" הוא אמר ואני החנקתי את הדמעות כי ידעתי שאין מה לעשות, ולשמוע אותי בוכה לא יעזור לו להיות לוחם טוב יותר

פרק 19:
איך שהגעתי לדירה ראיתי את אחד המובילים שקוע בטלפון ומצקצק בלשונו "מה קרה?" שאלתי בנימוס "החליטו להיכנס ללבנון. פותחים במבצע חדש" הוא אמר והלב שלי ברגע אחד היה בתחתונים. בתזמון מושלם נפתחה הדלת ואמיר נכנס וחיבק אותי "דיברתי עם חבר אחר- הם תופסים קו" הוא אמר לי ונישק את קצה ראשי. לא עברו 10 דקות והגיעה שיחת טלפון מנעם "אני נכנס איתם אנוצ'קה שלי ואני חוזר צ'יק צ'ק" הוא אמר ואני החנקתי את הדמעות כי ידעתי שאין מה לעשות, ולשמוע אותי בוכה לא יעזור לו להיות לוחם טוב יותר. התחלנו לפרוק אני ואמיר את כל הדברים בדירה, גם גאיה הגיעה ועזרה לנו. החדשות היו פתוחות כל הזמן אבל כל הזמן ראו בדיוק את אותן תמונות ולא חידשו כלום. בצהריים אמא שלי ונעמה באו עם ארוחה חמה וישבו איתי לאכול. "הבית מהמם" אמא שלי אמרה וליטפה את גבי "הוא עוד מעט יחזור והמקום יתמלא שמחת חיים"

הלילה היה נוראי, שכבתי לבד במיטה החדשה והענקית שהייתה כל כך קרה בלעדיו. הכל היה ריק וגדול ופתאום פחדתי מלעבור לגור פה.. אולי זאת הייתה טעות.
בשבועות שלאחר מכן ניסיתי להמשיך את השגרה, אבל לא ממש הצלחתי- הייתי יושבת בשיעורים וחושבת על נעם, עובדת במסעדה עם חדשות דלוקות, מחכה לשיחת טלפון הקצרה שהייתה לנו פעם בכמה ימים- שאף פעם אי אפשר לדעת באיזה שעה היא תהיה. חייתי עם החדשות, כל פצוע גרם לי לבכות. באחד הלילות כשכבר הצלחתי להירדם, כ 3 שבועות מתחילת המבצע, התקשרה אליי אמא של נעם, הדר, בלילה. אני והדר לא ניפגשנו מעולם ועצם זה שהיא בכלל צלצלה אליי גרמה לי לחלחלה "הלו" עניתי- שקט "הלו?" שאלתי שוב "אנה, זאת הדס- אמא של נעם" היא הציגה את עצמה בביישנות "היי הדס" אמרתי וניסיתי להישמע שמחה ומחוייכת "יש הרוגים. והם מהשיריון" היא אמרה. ברגע אחד עזבתי את הטלפון ורצתי לטלוויזיה. תמונות מפשיטת לילה בלבנון והכותרת האדומה הענקית מתנוססת על המסך "10 פצועים קשה ו8 הרוגים בפשיטה". בחילה נוראית עלתה בגרוני, רצתי לשירותים והקאתי. ניסיתי להתקשר לנעם- כמובן שהטלפון שלו העביר אותי שוב ושוב לתא הקולי. ב 6:00 אמיר התקשר אליי והודיע שהוא בא. הוא מצא אותי חיוורת ורועדת על הספה. הוא הביא סמיכה ועטף אותי מכל הכיוונים ואז השעין את ראשי כל חזהו "יהיה בסדר" הוא מלמל שוב ושוב ספר לעצמי ספק לעצמו. ב 8:00 עוד שיחה מהדר, הלב שלי מחסיר פעימה ואמיר עונה, הם מפטפטים כמה דקות בשמחה והאבן יורדת לי מעט מהלב. "הם רוצים לבוא לפה, לפגוש אותך" הוא הודיע לי בתמצות את תוכן השיחה "מעין גדי?" שאלתי בהפתעה "כן" הוא ענה ומשך בכתפיו.
הם הגיעו אחרי 3 וחצי שעות, אמיר פתח להם את הדלת ועשה בינינו את ההיכירות. "היי" בירכה אותי הדר ונישקה אותי על שתיי לחיי ואחר כך התחרטה ומשכה אותי לחיבוק אוהב, אבא שלו הנהן לעברי קלות והתיישב על הספה. הלכתי להכין ארוחת צהריים. בדיוק כשערכתי את השולחן אמא שלי ונעמה נכנסנו, עשו היכירות עם הוריו של נעם וחמקו אליי במהירות עכשיו למטבח "אמרו שבקרוב יפרסמו שמות" נעמה אמרה לי ביאוש כשהסתכלה בעיני. ראו על עיניה שגם היא כבר בכתה. צלצול טלפון מהמכשיר שלי בסלון נשמע פתאום, רצנו כולנו. הדר מגישה לי את הטלפון ואני עונה במהירות "הלו" כמה שניות שקט, רעש של שטח. הלב שלי דופק חזק "הלו?"
"אנוצ'קה שלי, זה אני" הוא אמר ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי מרוב אושר, בחילה נוראית שוב עולה בגרוני ואי מוזרת לאמיר את הטלפון ורצה לשירותים. אחרי כמה דקות אני חוזרת ורואה שהוא עדיין על הקו. "נעם" אמרתי עם דמעות בעיניים "מה אנוצ'קה שלי, את לא מרגישה טוב?" הוא שאל "דאגתי" אמרתי מתעלמת לגמרי מהשאלה הקודמת שלו "אני יודע, אני מצטער. לא התכוונתי" הוא אמר ושמעתי את החיוך בקולו, גלגלתי עיניים "בלי גלגולי עיניים יפה שלי, זה לא מנומס" הוא אמר- קורא את הבעות פניי מבלי לראות אותי, פרצת בבכי. "יפה שלי, אני חייב לסיים עוד כמה דקות. אל תבכי" הוא אמר "היי שם?" שאלתי "כן, נדבר על הכל כשאני אחזור. את לא חייבת להתנהג יפה להורים שלי" הוא אמר "או לפחות לאבא שלי" הוסיף "שתוק" סיננתי לו ואז הוא גיחך קלות וניתק את הטלפון. התיישבתי על הרצפה ובכיתי מהקלה, הוצאתי את כל התחושה הגרועה החוצה "הוא בסדר" מלמלתי שוב ושוב. דבר שהרגיע את ההורים שלו. נעמה התיישבה לידי על הרצפה ונישקה לי את הראש, כאילו היא לא אחותי הקטנה
למרות שהצעתי להורים של נעם להישאר ללילה, הם התעקשו לחזור באותו רגע שהם שמעו שהוא בסדר, זאת אומרת- בעיקר אבא שלו. אני המשכתי להרגיש ממש לא טוב עלה לי החום והמשכתי להקיא והייתי גמורה במיטה. נעמה התעקשה להישאר איתי גם כשאמא שלי כבר הייתה צריכה ללכת והיא טיפלה בי למופת.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שרית כהן עקוב אחר שרית
שמור סיפור
לסיפור זה 6 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מושלםםם
מחכה להמשךך
הגב
דווח
guest
יואו זה מושלםםם
מתי יהיה המשךךך
הגב
דווח
guest
יואו איזה סיפור יפה דחוף המשךך.,!!
הגב
דווח
טען עוד 3 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שרית כהן
משהו אחר פרק 2
משהו אחר פרק 2
מאת: שרית כהן
מישהו לדבר איתו- פרק 17
מישהו לדבר איתו- פרק 17
מאת: שרית כהן
מישהו לדבר איתו- פרק 16
מישהו לדבר איתו- פרק 16
מאת: שרית כהן
משהו אחר
משהו אחר
מאת: שרית כהן
לילה מטורף
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
הבת זונה הזו כמוני
הבת זונה הזו כמוני
מאת: קריסטין .
סיפורים אחרונים
אובססיבי
אובססיבי
מאת: A &A
ליבי - פרק 18
ליבי - פרק 18
מאת: כותבת אנונימית
משפחת חרוזוני
משפחת חרוזוני
מאת: Gilead Nevo
מילה של גבר
מילה של גבר
מאת: Yuval V