כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

המת הראשון שלי 2

דפיקה בדלת

בערב של אמצע שבוע, הייתי במצב רוח טוב באותו היום, זה היה הערב הראשון באזרחות אחרי שנתיים בצבא. ערב ראשון שאני לא צריכה לספור זמן בית או ליהנות מהרגעים האחרונים עם בני המשפחה. האירוניה בעובדה שהתגייסתי אחרי גיא והשתחררתי לפניו הצחיקה אותי, ממש רציתי לשלוח לו תמונה מעוררת קנאה שאני בבית, סתם ככה באמצע שבוע. באותה תקופה אימא עוד יכלה לחבק וכיוצא מזה לבשל ולפנק שלושה ילדים מתבגרים בארוחת ערב שאפילו לא יגידו תודה בסיומה, נשמעה דפיקה בדלת.
לא חיילים ולא אנשים חשובים עמדו מאחוריה. למעשה זו הייתה דפיקה חטופה, מעט מתביישת ומהירה. או שאולי לא התביישה כי מיד אחר כך נפתחה הדלת לרווחה. גל שרוניסקי, מהבית ממול, עמדה בכניסה. מבט שלא יכולתי להבין היה על פניה. מבט מודאג צעק מעייניה.

"דנה את.. את שמעת?"

"שמעתי מה?" תהיתי איזו רכילות גדולה מספיק כדי להביא את גל שרוניסקי אל סף ביתי.
"את חייבת ללכת לבית של גיא עכשיו."

גם אחרי שש שנים של חברות (לא אהבתי לקרוא לנו בני זוג), אף פעם לא רציתי להגיע לבית של גיא בלעדיו. הרגיש לא שייך או לא מוגן מפני הביקורת הקודחת של הוריו. משהו בצורה שאמרה את המשפט גם לי להבין שאין מקום לבקש הסברים.

התקדמתי בצעדים קטנים, הכי קטנים שיכולתי. רצון עז בער בי להאריך את החיים של לפני. החישוב היה מהיר ודי קלאסי לבן 21 במדינת ישראל בהסלמה. השעה הייתה קצת אחרי השקיעה, כשהשמיים צבועים כחול כהה מאוד אבל השחור עדיין לא השתלט לחלוטין. ההתלבטות הראשונה הייתה האם לדפוק בדלת. הרגשתי שזו תהיה חוצפה מצידי להתנהג כאילו הכל כרגיל ולדפוק על הדלת.
תהיתי אם בכלל הם מחכים לי או שהבשורה קשה מדי כדי לחשוב על משהו מעבר לעצמך. אילולא גל, מתי הייתי יודעת על מותו? יום, אולי יומיים אחרי מקסימום. אין מצב שלא יזכרו בי בהקשר של גיא כל כך הרבה זמן.. בכל זאת, שש שנים אני אוכלת אתם וישנה במיטתם. כלומר, במיטה של גיא כמובן. צמרמורת עברה בי, מחשבה נוראית הצליחה לחדור את מעטה הציניות שעטיתי תוך כדי הצעדים הקטנים. אין יותר לישון במיטה של גיא, להתחבק עד שנרדמים ולהתעורר עם רבע שמיכה וחיבוק של ידיים ענקיות ומחממות. זה לא יכול להיות שהפעם האחרונה במיטה שלו הייתה הפעם האחרונה בהחלט. לא התכוננתי! לא שאפתי מספיק מהריח העדין בצד הצוואר שלו כשהוא מתעורר, והנשיקת בוקר הראשונה כשהשפתיים נפוחות והכל עוד לא ברור.

אני חייבת להאריך את החיים של לפני, זו לא יכולה להיות הפעם האחרונה. נעצרתי ליד ספסל, תני לעצמך עוד חמש דקות עם גיא. לפחות להתכונן, להכין את עצמי לכל הפעמים האחרונות שיציפו אותי בדקות הקרובות.
ניסיתי לשחזר איך הגעתי למצב הזה, שאני יושבת באמצע הדרך אל הבית של גיא ומשחזרת פעמים אחרונות. דבר לא נאמר לי, אולי החישוב היה מהיר מדי, אולי גל שרוניסקי היא בחורה לחוצה או חסרת פרופורציות. לעזאזל, אם הגעתי למצב הזה בגללה היא מחוקה! למעשה, מילה אחת לא נאמרה על גיא. כמעט הופיע חיוך כשחשבתי על תרחישים אחרים או "מצבים מקלים". אולי הוא רק נפצע, אולי עשה טעות מרה שהפכה לסנסציה לאומית? אני ידועה בכך שהחדשות מגיעות אליי ישנות לחלוטין אז אולי יש בזה הגיון. הלוואי שטעה. בעצם, הלוואי שזה לא קשור אליו, אולי לאימו או לאביתר הקטן. קשה להפיל את הבשורה המרה על אנשים תמימים אחרים, אבל הכל עוזר, בגלל זה הם נקראים מצבים מקלים.

אם כך, ההתלבטות בשיאה. הצעד הבא הוא בהחלט מכה גורל. אם אני מרגישה צורך להגיע אליו, לבית של גיא בלעדיו, הרי שיש שם משהו מחכה לי. אם אחליט לחזור הביתה, ברור יהיה שהכל יכנס לפרופורציה שונה. אמנם משפחתו קרובה, אך לא קרובה מספיק כדי להגיע בלי הזמנה. ובכלל, אם היה קורה משהו רלוונטי לגביי זה ברור שרונה תתקשר. תמשיך עם המסורת האדוקה של לשמור עליי "בעניינים".
טבלת בעד ונגד הדמיונית שלי הכריעה, קמתי מהספסל וחזרתי הביתה. הפעם בצעדים גדולים, אפילו מהירים. עם ניסיון נואש לרוקן את הראש ממחשבות, שלא תגענה עוד כמה טענות נגד והמאזן ישתנה.

"דנה לאן? חשבתי שאת כבר שם! הטלפון צלצל ולא יכולתי להאמין! את שמעת? מה את עושה? למה את בדרך ההפוכה? היית שם? הם ביקשו משהו? את צריכה שאביא משהו מהבית בשבילם? מה לעזאזל דנה! את מקשיבה לי בכלל? את לא בוכה או שאת לא יודעת? אני לא מבינה מה קורה פה.. גם לא הספקתי לשמוע את השיחה. נראה לי מטומטם להמשיך ולדבר בטלפון כשהם במרחק כמה בתים ממני. נכון לא הגיוני? דנה תעני לי! אני לא רוצה להשתמש בסמכות האימהית שלי אבל תעני. את לא רוצה לדבר על זה? אני מבינה. לפחות תגידי שאת לא רוצה!"

הקול של אימא הרגיש לי כמו התנפצות זכוכית לרסיסים גדולים וחדים. כמו שיכורים אלימים שמנפצים בקבוק בירה במדרכה ואחר כך קמים לאיים או אולי להתכוון לנעוץ את השברים בלב של מישהו שהם שונאים. ניסיתי להיאחז כל כולי במשוב השלילי. הבשורה מרה אבל לא שלי, לא שייכת לי. למה לא דיברו איתי? התקשרו לאימא או לבית? אין לי מה להגיד. הרגשה חזקה נעצה שורשים במוחי, כל מה שקורה מעכשיו והלאה לא תלוי בי, אין לי מה לעשות וגם אני לא יודעת איך לעשות. הרגשתי פסיבית לחלוטין, הרגשתי מאבק מתקרב עם סוף ידוע מראש.

יתכן ואימא המשיכה לדבר אבל לא שמעתי. התמקדתי כולי באיבר החישה האחרון שנותר בגופי, העיניים. הדבר הבא היה יד לופתת של אימא והכניסה לבית שלי גיא.

אביתר היה כמעט דבוק לשמשת החלון, כאילו מחכה שמשהו אחר יבוא. בכל מקרה הוא מיד פתח את הדלת, לא השאיר זמן להשתהות. כך יראו החיים של אחרי, חשבתי בשנייה שהדלת נפתחה. ניסיון נואש לסווג את מה שקורה סביבי. חושך מופר על ידי אור שמפיקה מנורה אחת במרכז הסלון. איך הם הספיקו? הבית נראה כאילו האבל שורר בו חודשים. מזרנים על הרצפה, בגדים קרועים כמיטב המסורת ואני חושבת שאפילו ראיתי שריטות על פניה של רונה, תמיד אהבה להגזים.

הלוואי וגיא יצוץ מפינת החדר לקבל את פניי כמו שתמיד עשה. אני כמעט מתפללת לעוד פעם אחת שמבטנו יצטלבו והוא יעלה חיוך כך שתימס כל רצינות שהייתה על פני. יבוא ויגיד "מה יש לך? למה כל כך רצינית?" ואני אזרוק את המבט המובך שלי כי זה קצת מוזר להגיד שאני ככה בטבעי. הקול שלו, גם לזה לא אזכה שוב. קול שהעלה בי אין ספור רגשות. גם כשבלבל את המוח ולא רציתי לשמוע את גיא, עדיין ערגתי לקולו. זה היה מאין פרדוקס קבוע אצלנו, כשאני עצבנית זה בלתי אפשרי להקשיב לו אבל הקול שלו זה הדבר היחיד שיכל להרגיע אותי. הוא מעולם לא הסתכל על זה מוזר, על העובדה שאני מסוגלת להדוף ולחבק אותו בו זמנית.

"היי קטן" התכופפתי ללחוש לאביתר. "אתה יודע איפה גיאצ'וק?"
הוא בתגובה הסתכל עלי מלמטה והתקשה להזיז את השיער מעיניו, כיאה לילד בן שלוש שידיו לא הוכשרו לתנועה המסובכת הזו. "גיאשוק הלך לישון למעלה אבל לא במיטה, דנה אימא עצובה שגיאשוק הלך לישון".

את הרגעים שבאו אחר כך אין לי איך להסביר. אולי התעלפתי, אולי התאבנתי אבל מה שבטוח הוא שלא הרגשתי. לא הרגשתי שייכת ולא הרגשתי שאני רוצה להיות חלק מהאבדן הזה. גיא היה המת הראשון שלי כך שלא יכולתי לנחש במה מדובר. לא ידעתי על מי לכעוס כשגיליתי שאין לי מושג איך להתמודד. עד אותו רגע ידעתי מהו מישהו חי עבורי, ידעתי מי הוא גיא שלי בשבילי. החיים לא נתנו לי רמז קלוש להבין מהו מת עבורי. הרי כולם חיים כלכך מסביבי, איך אפשר לדעת?

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

עלמה עלמה עקוב אחר עלמה
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Sivan Avrahami
Sivan Avrahami
מדהימה
הגב
דווח
עלמה עלמה
עלמה עלמה
תודה רבה :)
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
עלמה עלמה
המת הראשון שלי
המת הראשון שלי
מאת: עלמה עלמה
זה שנים שהגוף שלי מאוהב בשלו
זה שנים שהגוף שלי מאוהב בשלו
מאת: עלמה עלמה
הראשון שמת
הראשון שמת
מאת: עלמה עלמה
רכבת הרים משעממת
רכבת הרים משעממת
מאת: עלמה עלמה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D