כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

כל השאר זה בונוס- פרק 4

ושלא יהיו אי הבנות, זה לא ראיון עבודה.

אף פעם לא הייתי בראיון עבודה.
את העבודה המחורבנת שלי במסעדת ההמבורגרים קיבלתי כי דוד שלי הוא המנהל ובגיל שש-עשרה הוא העסיק אותי ללא זכויות, תמורת תת-סכום וחלק מציפור הנפש. עד שאמא שלי ראתה כמה אני מרוויחה לשעה, חשכו עינייה, היא כמעט לקתה בהתקף פסיכוזי (אותם כנראה ירשתי ממנה), בקיצור- היא נעלה את עצמה בחדר עם הטלפון, שיחה ששמעתי רק חלקים ממנה אבל אחריה המשכורת שלי עלתה משמעותית ופתאום זכיתי לחופשות וימי מחלה. תודה מיוחדת לאמא.
מה שמוביל אותי, לישיבה עצבנית במשרד קבלה אי שם בהרצליה פיתוח. אם חשבתי שאין מקום יותר פלצני מנווה-צדק, השכונה שבה אבא גידל אותי לחלום ולהגשים דברים, אז הנה קיבלתי. הרצליה פיתוח. משרד חלקית שקוף, חלקית לבן. מעוצב בחוסר טעם מוחלט. לאנשים עם כסף לא אמור להיות מעצב פנים איכותי? כאילו, העיתון שלכם מבקר עיצובי פנים, לא יכולתם לדאוג לאחד מרשים יותר?
הכורסה לא נוחה, הדלפק שחור כמו היום הזה והמזכירה לובשת חצאית צמודה מידי. אני לא בטוחה אם הגעתי לראיון עבודה לעיתון או אצל כריסטיאן גריי, אבל כל הסיטואציה גורמת לי להזיע בידיים ולרגל שלי לרטוט. אני צריכה סיגריה, מהסוג הנכון.
"את יודעת אם הוא התפנה?" ניגשתי למזכירה.
"כמו שאמרתי לך בפעם האחרונה ששאלת, כשהוא יתפנה, הוא יקרא לך." אני די בטוחה שהיא גלגלה עיניים. מי מגלגל עיניים בימינו?
חזרתי לכורסה הלא נוחה אחרי שמלמלתי כמה מילים שהיא כנראה לא הבינה וכנראה שטוב שכך. השקט במקום הזה, בשילוב הצבע הלבן של הקירות גורם לי לחשוב שכל העניין הוא הדרך של אמא שלי לתקוע אותי בבית משוגעים. אני ממש יכולה לדמיין אותה אומרת שהגעתי לכאן כי הקשבתי לאבא, וכי מחלומות לא מרוויחים כסף. או את השפיות.
אחרי כמה דקות מעיקות שהרגישו כמו נצח, המזכירה הג'ינג'ית, ביקשה שאתקדם למשרד של שחר.
במידה ומישהו בעולם הזה חשב שלעיתון 'השחר' קוראים על שם שחר, הוא התבלבל.
לשחר, העורך הראשי של העיתון, קוראים על שם 'השחר'. אבא שלו הקים את העיתון עם קום המדינה בערך, זה היה הרגע המרשים בחייו. ידא ידא ידא, סיפור מרגש וסוחט דמעות על אדם שעלה מפולין עם מטבע והיום שולט בחצי מהתעשייה וכנראה בחצי מדינה מאחורי הקלעים. יום אחד נולד לו בן, אפשר לחשוב שזה היה ההישג המשמעותי באמת של חייו, אבל לא, הוא קרא לו על שם ההישג האמיתי- העיתון. את כל זה גיליתי מהמחקר המעמיק שעשיתי על המקום, בשביל לבדוק שאף אחד לא מתח אותי ואני באמת הוזמנתי לראיון עבודה באחד המקומות הנחשבים בתחום.
המשרד של שחר ינאי, לעומת שאר המבנה היה מעוצב בטוב טעם. אחד הקירות היה בצבע אפור, בזמן שהשאר היו לבנים. הייתה אומנות על הקירות והתאורה התאימה למודרניות שבחדר. הרגשתי שאני יכולה שוב לנשום.
"מיכאלי?" הקול העבה גרם לי להזיז את המבט מציור על הקיר, לאדם שנעמד לקראתי. הוא היה גבוה, לבש חליפה אפורה עם עניבה אדומה, העיניים שלו היו בהירות והזיפים מסודרים להפליא. גבר מרשים בשנות הארבעים של חייו. הוא הושיט את ידו ללחיצה ואני הנהנתי בתגובה. הוא רק העביר את המבט מהעיניים שלי לכיוון היד.
"הו," חרישי יצא מפי כשהבנתי שהוא כבר כמעט דקה עומד עם יד מושטת, שאני לא מציעה בחזרה אלא רק בוחנת אותו. הושטתי את ידי והוא בתגובה לחץ אותה. היד שלו הייתה רכה, מה שהפתיע אותי לעומת החזות הגברית. אבל למה ציפיתי?! הוא לא פועל אדמה, הוא לא עובד בבית חרושת. הוא עורך ראשי. זה הכל. לא פלא שהיד שלו יותר רכה משלי. מעניין מה הוא חשב על היד שלי.
"זה לא ראיון עבודה." הוא אמר בקול העבה שלו שנייה אחרי שהתיישבנו.
"זה לא?" שאלתי. הקול שלי הביך אותי פתאום, הוא הרגיש לי קטן, עדין ולא תואם למי שאני.
"אני לא מעסיק אותך. אני לא מתכוון לשלם לך." הוא המשיך, "הזמן שיש לי בשביל השיחה הזאת מסתכם בעשר דקות. אני חייב לקבל מישהו מהקורס שלך להתמחות, מן חוזה לא כתוב שיש לי עם המרצה שלך. היא המליצה עלייך." הוא אמר משפט שהרגיש ארוך ומסורבל ואני בתגובה הנהנתי.
"הכישורים שלך לא מרשימים, בקורות חיים שלך כתוב שאת מלצרית וערכת את עיתון בית הספר." אני מוכנה להישבע שהוא גיחך תוך כדיי שהסתכל במסך המחשב.
"כן, אבל זה היה עיתון מעול-"
"בת כמה את היום, מיכאלי?" הוא שאל וגרם לי לתהות האם הוא חושב שככה קוראים לי, או שהוא נהנה מהרשמיות שלא חלה במקומות עבודה יותר.
"עשרים ושלוש." החזרתי, שוב בקול לא אופייני.
"עברו כמה שנים מאז שערכת את עיתון בית הספר." הפעם הוא גיחך. באמת גיחך. "רונה תתן לך את הלו"ז שלי, את הלו"ז שלך. את תצטרכי לעמוד בקצב." הוא ציין ונעמד, מושיט את ידו שוב והפעם לא איחרתי לקחת אותה. היד שלו לא הרגישה רכה יותר. רק כבדה, כאילו שוקלת טון, או לפחות את משקל כל החלומות שאי פעם היו לי.
"דרך אגב," הוא אמר וגרם לי להסתובב שניה לפני שיצאתי מהדלת, "הציור של-" הוא התחיל.
"ואן גוך, קוראים לו דרך הברושים וכוכב, אם אני לא טועה, כמובן." הסתובבתי חזרה ויצאתי מהחדר. מרגישה את הלב שלי פועם ויודעת שלא הצלחתי להשאיר רושם, לא על האיש המרשים ביותר שפגשתי אי פעם.
-
הלוואי ותגידו לי מה אתם חושבים :)

מאיה ... עקוב אחר מאיה
שמור סיפור
לסיפור זה 20 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
חן בנלולו
חן בנלולו
המשך זה מושלם
הגב
דווח
Shahar Ayish
Shahar Ayish
המשך?
הגב
דווח
Hen Ben Shushan
Hen Ben Shushan
למהה אין המשך?
הגב
דווח
טען עוד 20 תגובות
כותבי החודש בספרייה
מאיה ...
הוא היה לי בית- פרק 32
הוא היה לי בית- פרק 32
מאת: מאיה ...
הוא היה לי בית- פרק 8
הוא היה לי בית- פרק 8
מאת: מאיה ...
הוא היה לי בית- פרק 23
הוא היה לי בית- פרק 23
מאת: מאיה ...
הוא היה לי בית- פרק 50 ואחרון
הוא היה לי בית- פרק 50 ואחרון
מאת: מאיה ...
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
המדורגים ביותר
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan