כל השאר זה בונוס- פרק 2
אומנות היציאה מסיטואציות, בגרסת לין מיכאלי.
פרק 2:
אף פעם לא יצאתי מסיטואציות כמו שצריך, או לפחות כמו שבן אדם אמור לצאת מהן. יש לי חברה, קוראים לה מעיין, היא טוענת שלצאת מסיטואציות זו אומנות. אומנות שאני אישית, לא מבינה. איך אני אמורה לא להיות בנקודה מביכה כשאני נמצאת בנקודה מביכה? וכל זה בו זמנית!
הבחור מעל השולחן מסתכל עליי, כל המסעדה מסתכלת עליי, יש גוש של קטשופ על הרצפה והראש שלי כואב. אין לי איך לצאת מזה, אז אני ממשיכה לנקות את הכתם עד שהוא מזיז טיפה את הרגל.
"אני חושב שאת צריכה לצאת משם," הוא מתכופף אליי. אני ממצמצת מספר פעמים, מנסה לעכל את העובדה שהוא עדיין מדבר אליי, לחשוב על משהו שנון להגיד. אבל לא, האומנות דילגה עליי.
"כן... אני... שנייה..." אפילו חירש יבין כמה הגמגום שלי מביך, והגיחוך שלו מאשר לי את זה. פוץ.
אני יוצאת מהנקודה שאני נמצאת בה, עם בקבוק קטשופ חצי ריק וסמרטוט, בדרך בועטת לו ברגל בתוספת התנצלות קלילה ובאלגנטיות ממשיכה לדלפק. מדהים לין, אולי עוד יש לך את זה.
אחרי כמה דקות של עמידה חסרת מעש מול הדלפק, אני מחליטה שהגיע הזמן לבחון אותו. אני מרימה את המבט מהמסך שהייתי שקועה בו ומסתכלת מסביב, בכדי לא לעורר חשד.
יש לו שיער כהה, הוא לבוש בג'ינס עם כמה קרעים והחולצה שלו מכופתרת. הזיפים שלו מדוייקים ועם זאת לא ארוכים בצורה מבחילה. הפרופיל שלו משדר גבריות. אני מצליחה להבין מאיפה האומץ לזרוק הערה סקסיסטית למצלצרית.
מולו יושבת בחורה בלונדינית, ששקועה במסך הטלפון שלה מתחת לשולחן. הם בדייט, אני מזהה לפי שפת הגוף שלו. הוא חותר למגע, מנסה לגשש את השטח. היא לא מתייחסת. כרגע הם גם לא מדברים כי היא בטלפון, היא כבר כמה דקות במסך של הטלפון.
המבטים שלנו מצטלבים, הוא כנראה הרגיש שאני בוהה בו, מה שגרם לי להזיז את הראש במהירות ולשמוע עוד גיחוך מתנשא, או לפחות לדמיין אחד.
ריחמתי עליו, הוא נראה נואש לתשומת הלב של הבלונדה מולו, הוא נראה מיוסר מהסיטואציה שהוא נמצא בה. אני די בטוחה שהוא חולם על הרגע שהם יגיעו הביתה, היא תוריד בגדים והוא יחתום את הסיפור ולא יצטרך לראות אותה יותר לעולם. תהיתי אם הם הכירו בטינדר, או שהוא התחיל איתה באולד פאשן בבר.
החלטתי, נגד כל הסיכויים לגרום לה להתייחס אליו והתקרבתי לשולחן עם קנקן מים, עוברת לידו ו"בטעות" שופכת עליו חלק ניכר מהתכולה.
"תגידי, יש לך בעיות?" הוא פנה אליי בצעקה וקפץ למצב עמידה, "אתם מעסיקים אנשים עם מוגבלויות כהצהרה?" הוא צרח לאוויר, כנראה פונה לבוס שלי. שלא נמצא כאן כרגע.
"אני ממש מצטערת..." מלמלתי, העברתי את המבט שלי לבחורה מולו שהסתכלה עליו. עשיתי את שלי, היא לא עם הראש בפלאפון והוא קיבל את מה שמגיע לו על היותו שוביניסט עם דעות קדומות.
"דין, עזוב שטויות. בוא נלך אליי." היא מלמלה. הקול שלה היה צפצפני והתיישב בצורה מדויקת עם הדמות שהיא תפסה במחשבה שלי.
"חשבון, אפשר?" הוא פנה אליי לאט, כנראה להמחיש שאני בעלת מוגבלות שכלית כלשהי. בחור מקסים.
התקדמתי לדלפק וחזרתי עם החשבון. הוא השאיר סכום מדויק, בלי טיפ.
הסתכלתי עליו מתרחק ולשנייה אחת העיניים הירוקות שלו התמקדו בשלי, גורם לי להסיט את המבט ממנו בשנית.
אומנות, עלאק.
שלח תגובה
