כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

לכבוש אותך מחדש - פרק 8

הוא חיבק אותה. "פאק, לא היה לי מושג."

הוא כבר הספיק להתניע כשראה אותה רצה אל עבר המכונית, מחזיקה שקית מלאה. הוא נאנח והשעין את ראשו על ההגה, תוך שהוא פותח את חלון המכונית. "אמא," אמר בחוסר סבלנות. "אני לא צריך את זה, יש לי שם אוכל."
"שטויות," אמרה פנינה בכעס. "אתה תיקח את האוכל של אמא שלך ואתה תגיד תודה יפה או שפשוט תשתוק ותיסע, ובמקרה הזה אתה לא מוזמן לכיפור ולא לסוכות."
"גם ככה תיכננו לעשות את סוכות אצל ההורים של יאנה. את יודעת, היא אמורה ללדת ממש קצת אחרי," אמר דוד והתכווץ למראה הכעס על פניה של אימו. "אבל!" מיהר להוסיף וזקף אצבע. "מובן שאני אקפוץ. כלומר… אה… אבוא לאכול בסוכה המהודרת שלנו."
"בחור צעיר, אתה תקשיב לי ותקשיב לי טוב." היא הניחה את השקית על ברכיו והשעינה את ידיה על דלת המכונית. "לא רק שאתה 'תקפוץ' לבקר, אלא גם תישאר כאן אחרי כיפור לעזור לבנות את הסוכה! שמעת אותי?"
"כן, אמא…" הוא החליק במורד המושב שלו.
"ככה אני אוהבת אותך." היא חייכה וליטפה את שערו. "צייתן ושרירי." היא צבטה לו בשריר הזרוע ונישקה את מצחו. "תמסור דרישת שלום ליאנה!"
"מביך," מלמל דוד לעצמו בזמן שהתיישר במושב והעביר את שקית האוכל למושב שלידו. הוא סגר את חלון המכונית והחל לצאת מהחניה, תוהה במעורפל אם יפגוש את זיה בדרך. הוא העדיף לחשוב שהמפגש בינהם היה רק חלום, שהיא לא באמת חזרה לחייו. היה בזה משהו מאוד נוח, גם אם זה היה מאכזב.
בכל זאת, הוא קפץ למכולת לקנות ביצת קינדר. הוא לא היה זקוק לביצה הזאת, באמת שלא, אבל בדיוק כשחשב על זיה נהיה לו חשק עז לביצת קינדר, שרק לא מזמן חזרה לאופנה וזה די מגניב. חוץ מזה, אם יש משהו שההיריון של יאנה לימד אותו (מלבד שאמצעי הגנה לא תמיד מגינים) זה שאם מתחשק לך לאכול משהו פתאום- לך על זה. מובן שזיה הייתה שם, הרי זה מה שתת המודע של דוד ניסה להגיד לו.
"היי, אה… מתי בפעם האחרונה אכלת ביצת הפתעה, נכון?" גם דוד עצמו לא היה בטוח מה הוא ניסה להגיד.
זיה חייכה. "היי. ציפיתי לראות אותך בחג."
"כן… טוב… בלילה הראשון יצאתי עם יניב הזה והוא עלה לי על העצבים אז ויתרתי על התענוג בלילה השני. מה איתך?"
משהו בפנים שלה נאטם. היא התעסקה בציפורניה. "אני יצאתי לסיבוב… בשני הלילות, אבל לא יצאתי מהישוב. הבנתי שאני חייבת לך סוג של הסבר… נכון?"
הוא ניענע בראשו. "רק אם את רוצה."
"אני רוצה."
"בסדר," הוא ענה. "אבל קודם אני אקנה את הביצה שלי, ואז בואי נדבר במקום יותר פרטי."
היא חייכה. "כמו בנדנדות?"
"רעיון מצויין," ענה דוד וחייך כשנזכר באותו יום שבו נישק אותה לראשונה באותן נדנדות בדיוק. כבר אז הן חרקו, מעניין אם הן זזות בכלל היום. הוא קנה שתי ביצים והירבה לציין את העובדה הזאת, בתקווה שזיה של פעם תצוץ עם איזה בדיחה על זה שטוב שהוא מודה שהוא צריך לקנות ביצים, או משהו בסגנון. היא רק הרימה גבה כשהוסיף את הביצה השנייה, אבל לא אמרה שום בדיחה בעניין.
"טוב, אולי אתה זוכר שהבנות היו קוראות לי מכוערת, יורדות עליי, נועלות אותי בשירותים ודברים כאלה." היא פתחה בזמן שירדו במדרגות השבורות לכיוון הנדנדות שאף ילד כבר לא נגע בהן כמה שנים טובות, לא מאז שבנו את גן השעשועים החדש. "והיה לי מאוד קשה עם זה, והיו את הפעמים ההן שהתעצבנת כשגילית שאני פוגעת בעצמי."
הוא הנהן ובלע את רוקו, מרגיש שזה מתגלגל למקום ממש לא טוב. הוא לא ציפה, כמובן, שהיא תיעלם מסיבה טובה, אבל ככל שהשניות עברו הוא הרגיש יותר ויותר כאילו העזיבה שלה הייתה קשורה אליו.
"לקראת הסוף, החלטתי להתרחק ממך. זה היה לי קשה מאוד, בגלל ש… טוב, אתה יודע. אבל זה לא כאילו אי פעם באמת היינו יחד, או-"
"רק רגע." הוא נעצר במדרגה האחרונה. "זה היה בגלל שאת כל הזמן התעקשת שזה יישאר סוד ולא רצית להיות החברה שלי," הוא אמר בהתגוננות. "כלומר, אם רצית אז-"
"לא, לא רציתי. לא רציתי שתיפגע מבחינה חברתית בגללי. רציתי שנצא עם אחרים, למרות שבפועל לא באמת יצאתי עם אף אחד," היא קטעה אותו במהירות. "רציתי להתרחק ממך בגלל שראיתי כמה זה כואב לך לראות שאני עצובה ופוגעת בעצמי. ואז… אז פתאום מישהו מהשכבה בא אליי, אמר שמה שהבנות אומרות זה שטויות ואני יפה ו…" היא הסמיקה.
"זה מה שאני תמיד אמרתי לך!" צעק דוד בילדותיות. "כל הזמן!"
"נכון, אבל תמיד ראיתי אותך בתור משהו שלא באמת ניתן להשגה. כמו… אני יודעת שזה אידיוטי, אבל הרגשתי כמו נערת כפר שהנסיך התאהב בה. הוא לא באמת יכול להתחתן איתה, הוא חייב להתחתן עם אצילה." היא המשיכה ללכת לכיוון הנדנדות הישנות ונמנעה מלהביט בדוד. "אותו בחור הציע לי לצאת ואמרתי לעצמי שאנסה, שאראה איך זה להיות עם מישהו אחר שהוא לא אתה."
"היי, לנדנדות עדיין יש את הצבע שלהן!" קרא דוד בהתלהבות. "כלומר, סליחה, תמשיכי."
היא חייכה. "שכחתי כמה הדעת שלך מוסחת בקלות."
"אין לך מושג, זה רק החמיר." הוא צחק. "אבל… אה… מי היה אותו בחור?"
"זה לא משנה. התנשקתי איתו ולא אהבתי את זה, הבנתי שלא הייתי צריכה להתרחק ממך. הוא לא שמח במיוחד מזה שאני לא נמשכת אליו והחליט ל… אתה יודע…" קולה רעד. "לקחת את העניינים בידיים. אחרי זה הבנתי שבחיים לא תקבל אותי שוב גם ככה, שאני חפץ מגעיל ומיותר בעולם הזה שנועד רק לסבול והלכתי לגמור לעצמי את החיים. אמא שלי הבינה שהייתי צריכה להתרחק מכל זה, ולא לטרוח להיפרד מאף אחד. לפעמים אני מייחלת לזה שהייתי מצליחה למות באותו יום, אבל בדרך כלל אני בסדר. יש לי את השירה שלי, יש לי כסף, הורים אוהבים… הכל בסדר עכשיו."
דוד נשען על קיר האבנים שמאחורי הנדנדות. "מה זאת אומרת 'לקחת את העניינים בידיים'?" שאל ושריר נמתח בצווארו.
"אל תגרום לי להגיד את זה." היא השפילה מבט אל סנדליה שבעטו בחצץ מתחתם.
"זיה…"
"לא משנה, לא הייתי צריכה לספר לך." היא מחתה דמעה מעינה. "אני פשוט… לא מסוגלת להרפות, נראה לי? אני מרגישה כאילו אני חייבת לך הסבר אבל גם כאילו ההסבר רק ירחיק אותך ממני יותר." קולה כבר נשבר.
"זיה, הבחור הזה אנס אותך?"
ידיה הרועדות התעסקו בשולי חולצתה והיא הנהנה. "ב… בבית של אמא שלי…"
הוא חיבק אותה. "פאק, לא היה לי מושג."
"זה קרה לפני כמה שנים אבל הכל חוזר עכשיו, כאילו… כאילו עד שלא סיפרתי לך לא סיפרתי באמת לאף אחד." היא דמעה אל תוך חולצתו. "אתה האדם היחיד שידע שאני שרה לפני שהתחלתי לשיר בטיפולים. אולי במקום כלשהו במחשבה שלי חשבתי שתשמע אותי יום אחד ברדיו, תזהה את השירה שלי ותבוא."
"לא שמעתי רדיו מאז הצבא… אני שומע רק דיסקים ישנים," אמר דוד בהתנצלות. "אני רוצה להאמין שהייתי מזהה את הקול שלך אם הייתי שומע אותו ברדיו."
"בדיוק בחג חשבתי להלחין את השיר הזה שכתבת לי," אמרה זיה בחיוך. "אבל כמובן שאני צריכה לבקש ממך רשות…"
"מה קרה למניאק?" שאל דוד לפתע.
"למי?"
"למניאק שגרם לך לנסות להרוג את עצמך."
"אה… לא דיווחתי עליו, אם לזה אתה מתכוון. כלומר, הוא היה במיונים לסיירות או משהו כזה בצבא, וזה היה הורס לו את זה." היא הרימה את מבטה אליו. "לא הייתי עושה לו את זה. לא היה לו מושג מה הוא עושה."
דוד נסוג ממנה צעד אחד. "את רצינית איתי?" הוא שמר על טון מאופק. "לא היית עושה לו את זה אחרי מה שהוא עשה?"
זיה נראתה קצת פגועה. "אי אפשר להרוס עתיד של מישהו בגלל משהו שהוא עשה בתיכו-"
"הבנאדם פאקינג אנס אותך!" צעק דוד בזעם. "זה לא סתם משהו שהוא עשה בתיכון."
"תסתום!" סיננה זיה. "אתה רוצה שכל העולם ישמע?"
"זיה, ברור שתתלונני על הבן זונה, אני גם יודע מי זה." דוד אמנם הנמיך את עוצמת קולו אך לא את עוצמת כעסו. "זה יניב הזה, נכון? איך את יכולה לתת לו לחיות כרגיל אחרי מה שהוא עשה?!"
"לא כרגיל, אני סחטתי אותו קצת, אבל אחר כך הבנתי שכדי לפתוח דף חדש אני צריכה להרפות-"
"הוא. פאקינג. לקח. לך. את. הבתולים." דוד חשק שיניים.
עיניה של זיה נמלאו דמעות. "ואתה כועס בגלל שזה לא היית אתה?" היא הביטה בו בכעס.

החלטתי לנסות לפרסם כמה פרקים ביום, במיוחד בשבילכם :) מקווה שתהנו ותגידו מה דעתכם! מוזמנים אפילו לתת הצעות להמשך, אולי אאמץ כמה ;)

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

ט"צ . עקוב אחר ט"צ
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
E T
E T
חח אני עוקבת כמו חולת נפש!! דורשת עוד פרק
הגב
דווח
ט"צ .
ט"צ .
חחח שמחה לשמוע! עוד פרק ממש בקרוב ;)
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
סיפורים אחרונים
שאכטה סוף יום
שאכטה סוף יום
מאת: Lonely Soul
כמו משוגע 4- פרק 0: הקדמה
כמו משוגע 4- פרק 0: הקדמה
מאת: תומר דגן
אני, תא וידויים וכומר אחד יוצא דופן.
אני, תא וידויים וכומר אחד יוצא דופן.
מאת: Alon PAGLIN
הכלוב
הכלוב
מאת: אלרן בשרי
המדורגים ביותר
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan