כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 1 2

כוכב המזל שלי פרק -10

אף פעם לא חשבתי שאני יפה דאשה הייתה הכי יפה בבית, כולם לא הפסיקו להחמיא על השיער הבלונדיני שלה ועל העיניים הכחולות שלה... תמיד הרגשתי מקולקלת עם השיער החום שלי והעיניים הכמעט שחורות שלי.

" כואב לי לראות אנשים בוכים" אמר והתקרב לשבת קרוב אליי, והרגשתי פתאום את הנוכחות שלו מולי.
" מצטערת... אתה בטח חושב שאני בכיינית" אמרתי וניסיתי למחות את הדמעות הבאות והולכות.
" ממש לא... אני חושב שאת גרועה בבחירת גברים זה הכל" פלט ברצינות מפיו ולרגע חשבתי על זה עד כמה אני גרועה בלבחור לעצמי גברים, אני מתאהבת בגברים הלא נכונים שלא יודעים כיצד להתמודד איתי ואז אני נפגעת... נפגעת עד עמקי נשמתי ולא מפסיקה לבכות בדיוק כמו עכשיו.
" אתה כנראה צודק... מה איתך ועם החברה?" שאלתי התעניינתי לדעת מה עם החברה שלו מדוע לא רואים אותה בכלל ואיך זה שהוא איש קבע שכמוהו נמצא כמעט כל היום בבית?
" אני גם גרוע בבחירת נשים... כך מסתבר."
" אל תעזוב אותה... אל תעזוב אותה במצב הזה" הוא הסתכל עליי ולא הבין למה אני אומרת את זה אבל לא היה לי אכפת לא רציתי שהוא יפגע או החברה הזו שלו.
" למה את אומרת את זה?"
" פשוט אל... זה לא משנה... בדרך כלל אני הבחורה הראשונה שתגיד לך עזוב אחי תשתחרר ממנה אם זה לא הולך... אבל עכשיו אל תעזוב אותה... היא צריכה אותך שם תהיה איתה... לפחות בתקופה הזו ותראה לה כמה אתה דואג לה" לו רק יכולתי להשיב את הזמן ולעשות את אותו הדבר עם אנטון במקום לנטוש אותו, שנים לקחתי על עצמי את האשמה, שנים שאימא שלו ואימא שלי מאשימות אותי על כך שהכל בגללי, שנטשתי את אנטון והוא מרוב אהבה אליי בחר לעצמו גורל אחר...

" אני לא יודע..." אמר ופלט אנחה.
" אם לא תעשה את זה תתחרט... בסופו של דבר" ידיו לא משו ממני וניגבו לי את הדמעות ברוך, הדמעות המלוחות שלי שאת חלקן כבר הספקתי לטעום מרוב כל כך הרבה דמעות.
" אני יכול לתת לך חיבוק?" שאל אותי, אף פעם לא שאלו אותי אם אפשר לקבל חיבוק בדרך כלל נותנים בלי לבקש, משהו בו אכן כובש.
" כן" לחשתי לעברו תוך כדי רעידות וידיו מחבקות אותי חזק, מחבקות והתחושה הזו כאילו הוא שלי, בן הזוג שלי שאיננו מרפה ממני גורמת לי להרגיש כמה שאכפת לו ממני. יום למחרת אחרי שישנתי אצלו כאילו אני עושה זאת שנים קמתי והרגשתי שהסימנים הכחולים מתחילים פחות לכאוב.
" בוקר טוב איך את?" נכנס ברק לחדר שלו שבו נתן לי לישון.
" בסדר"
" קפה?" הנהנתי בחיוב והתקדמתי איתו לכיוון הסלון ופתאום שמעתי ברקע צלצול טלפון... צלצול לא שלי.
" יש לך טלפון..." אמרתי לו.
הוא הרפה ממני את מבטו והרים את הטלפון, פתאום הפנים שלו הפכו לפני פוקר וידעתי שזו שיחה מהצבא, הוא הנהן ומדי פעם אמר כן ואז ניתק את השיחה.
" אני חייב לזוז לבסיס" אמר והלך לקחת את המדים המונחים על הכיסא.
" בואי תבואי איתי אני לא אתן לך להישאר לבד זה מסוכן מדי..." התלבש תוך כדי והסטתי את מבטי מרוב מבוכה.
" אתה בטוח שיתנו לי להיכנס? צריך אישור כניסה" אמרתי כשכבר התלבש ורק כפתר את החולצה.
" אני אדבר עם המב"ס, בואי" לקח את ידי ויצאנו לדרך.

הוא הדליק את הרדיו על מנת לשבור את האווירה השותקת הזו בנינו ולא יכולתי להסתכל עליו למרות שהוא נראה די טוב על מדים, הייתי עוד נבוכה מהחיבוק הזה שלא מרפה מראשי כבר עשר דקות במהלך הנסיעה הזו. התנגן השיר של להקת The Fray שנקרא How to save a life הקשבתי למילים ובלי משים שרתי עם הקול האיום שלי את השיר והצצתי אל ברק שלא הפסיק לצחוק.
" עדיף תמשיכי לנגן במקום לשיר" אמר והתפקע מצחוק ואני יחד איתו.
" בוא נשמע אותך חכם גדול נראה אם אתה יודע לשיר"
" לא כדאי לך להתחרות איתי... אני טוב" אמר בביטחון גבוה ולרגע באמת חששתי שהוא שר טוב, וזה באמת מה שקרה הוא פתח את פיו ושר את מילות השיר:
" Where did I go wrong, I lost a friend somewhere along in the bitterness and I would have stayed up with you all night had I known how to save a life ..." הוא שר ואני מהופנטת, הקול שלו... לעזאזל הוא יודע לשיר והינה אני מובסת בתחרות הזו על ידי איש קבע בכבודו ועצמו.
" ניצחת!" סימנתי לו.
" אנחנו יכולים להיות אחלה צוות את בכינור ואני בשירה"
" עם הכינור? עדיף עם הפסנתר" סיננתי
" את יודעת לנגן גם על פסנתר?" התפלא ולרגע קטן הסתכל עליו ולא על הכביש.
" כן, על פסנתר, צ'לו, גיטרה, סקסופון וחצוצרה"
" את ממש מולטי טאלנט" החמיא לי וקיוויתי שלא השווצתי ביכולות שלי יותר מדיי, הוא לחץ על איש קשר בדיבורית וחייג.

" קדוש אחי מה קורה?" שאל וקול גברי אחר בקע מהצד השני.
" הכל טוב, אטיאס צריך משהו?"
"כן, אני צריך שתשיג לי אישור כניסה אחד בעוד עשרים דקות" ביקש והבנתי שזה אישור עבורי.
" מה שוב אתה מביא את החברה שלך ללילה?" אמר קדוש מהצד השני וראיתי את פניו המבוכות של ברק פתאום.
" אחי אתה יכול או לא?"
" כן, תיכף אדבר עם אלי... אחזור אלייך" אמר והשיחה נותקה.
" אני לא אתעכב, אהיה מקסימום שעתיים בבסיס תוכלי לשבת במשרד בשלישות יש שם אחלה בנות או לשבת איתי במשרד... אני חייב לעבור על כמה מסמכים"
" אוקיי"
אחרי עשרים דקות הגענו, האישור שלי להיכנס לבסיס אושר על ידי קדוש שדיבר עם אלי המב"ס בכניסה היו מאבטחי מתקנים שפתחו לי את הדלת, ברק חנה את המכונית בתוך הבסיס והורה לי לבוא אחריו, נכנסו לאחד האגפים לא בדיוק הספקתי לקרוא לאיזה מהם נכנסנו, הוא נכנס למשרד שלו בירך את כולם בשלום ואמר לי לשבת על ידו. הרבה הגיחו למשרדו ושאלו אותו במבטים מי אני, מי האזרחית שהגיעה למשרד הזה באופן מפתיע... פנים שמעולם לא ראו. ברק התרכז כל כך במסמכים שלו ולא שם לב לקדוש שצועק לעבריו.
" ברק!" הרמתי מעט את קולי על מנת שישמע.
" מה? אה סליחה קדוש... הייתי שקוע בזה. הכל טוב?"
" אני צריך לדבר איתך בארבע עיניים" הבנתי את הרמז, את הרמז שאינני רצויה אולי הם רוצים לדבר על סודיות של הצבא, או על ענייני צבא אחרים.
" בסדר, אסיים פה קודם" ברק אפילו לא הסתכל לכיווני בעודי מטיילת משרד הקטן שלו המלא בברכות ותעודות הוקרה, רואים שהוא קצין למופת.
" את הצל"ש הזה קיבלתי אחרי המלחמה האחרונה... אחרי שנפצעתי ברגל" אמר לעברי והבנתי שהוא מבחין בי בוהה בצל"ש הזה שלו.
" רואים שאתה קצין טוב"
" איפה את שיררת?"
" בצפון... לא משהו מיוחד"
" גם פה זה לא להיט... אני עוד מעט עובר מפה"
" בואי נלך לאכול... ואז נחזור למה יש לי כאן עוד הרבה מה לעשות"

הנהנתי והלכנו לכיוון חדר האוכל בשביל הקצר הזה עד שהגענו למבנה גדול, מבנה שבצד של החיילים יש תור עצום על מנת להיכנס ראשונים ורק הקצינים מגיעים כל אחד בזמן שלו לאכול. זה הזכיר לי את עצמי איך בתור חיילת הייתי מגיעה מתי שאני רוצה לחדר אוכל ולפעמים כלל לא נכנסת אליו, אלא מדלגת ישירות לשקם.
" בואי נשב" התיישבנו לבד, שמתי מעט דברים בצלחת כי אני לא בדיוק הטיפוס של אוכל צבאי.
" את תמיד אוכלת כל כך קצת?" פלט
" אוכל צבאי לא בדיוק עושה לי את זה..." הוא צחק ולעס מהסלט שהיה לו בצלחת.
" למה כולם מסתכלים עלינו?" שאלתי ושנאתי את התוכחה הזאת שבה כולם מסתכלים.
" כי את יפה" אמר ולרגע חשבתי שלא שמעתי טוב.
" אני מה?"
" זה כי את יפה"
אמר לי את המילה הזו ולא ידעתי איך להגיב.. אף פעם לא חשבתי שאני יפה דאשה הייתה הכי יפה בבית, כולם לא הפסיקו להחמיא על השיער הבלונדיני שלה ועל העיניים הכחולות שלה... תמיד הרגשתי מקולקלת עם השיער החום שלי והעיניים הכמעט שחורות שלי. המילים שלו הוציאו אותי מריכוז פשוט חייכתי לעברו, זה כל מה שהצלחתי לעשות והמשכתי לאכול מהצלחת שלי ככה כשכולם בוהים בנו, באיש קבע בעל העיניים הירוקות ובאזרחית בעלת העיניים הכהות.

המשך יבוא...
מה אתם חושבים על המילים של ברק?
למה לדעתכם הוא שומר עליה ככה?
שתפו אותי וכמובן אל תפסיקו לדרג
כמה טוב לראות כל דירוג ודירוג!
והתגובות שלכם בכלל, תודה!

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Maya B עקוב אחר Maya
שמור סיפור
לסיפור זה 9 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
פלייייז
הגב
דווח
guest
פליז
הגב
דווח
Mor B
Mor B
מתי הפרק הבא?❤
הגב
דווח
טען עוד 15 תגובות
כותבי החודש בספרייה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
סיפורים אחרונים
חבקי אותי חזק פרק 6
חבקי אותי חזק פרק 6
מאת: Maya B
הארה באמצע היום
הארה באמצע היום
מאת: K L
כשהיינו ילדים..
כשהיינו ילדים..
מאת: K L
האהובה שלי
האהובה שלי
מאת: K L
המדורגים ביותר
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
מומלצים מהמגירה
ארזתי לך מזוודה
ארזתי לך מזוודה
מאת: שבורת כנף
פסימיות
פסימיות
מאת: שבורת כנף
אז אתה בונה ארמון
אז אתה בונה ארמון
מאת: שבורת כנף
ואיך העז הוא
ואיך העז הוא
מאת: שבורת כנף