כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

הוא היה לי בית 2- פרק 17

מאיה.

רק הוא.
רק גפן שרוני יכול לגרום לי לשבת לבד בבית קפה במשך עשרים דקות ולכתוב רשימה של כל מה שהיה גרוע בזוגיות שלנו בשביל לא לחזור על טעויות.
אז הזמנתי סנגרייה, לוגמת מהיין המתקתק ונושמת את האוויר של הקיץ, נזרקת לתוך דף וורד ריק.
חסרונות בלאהוב את גפן:
יותר מידי, מהר מידי.
אי יכולת לחשוב בצלילות.
הוא יודע הכל. אין דרך להסתיר שום דבר.
לגמתי עוד קצת מהיין, לוקחת ביס מפרי שצף בפנים. הוא באמת יודע הכל. הוא הבטיח שהוא יחזור לחיים שלי ומאז עבר שבוע ולא שמעתי ממנו. זה בסדר, כי אני לא אמורה לרצות לשמוע ממנו. אני לא רוצה לדעת מה הוא מתכנן או מה הוא חושב שהוא עושה.
אני בזוגיות טובה, יציבה, עם אדם בוגר שממלא אותי בביטחון. עם המחשבה הזאת המשכתי להסתכל על דף הוורד, מתמקדת במילים שכתובות מולי.
שקלתי לכתוב את היתרונות ולהשוות והבנתי שזה גובל בלתקוע לעצמי מקלות בגלגלים כי היו לי ולגפן כל כך הרבה רגעים יפים שאני לא אצליח לצאת מזה וכנראה אאלץ לבטל את כל התוכניות שלי ולרוץ אליו כמו הילדה הקטנה שאני.
אז לא. בלי יתרונות.

אחרי שעה שבה אני שותה עם עצמי ויושבת מול דף שלא הצליח להתמלא יותר מידי, קריס הגיעה עם הטבעת הנוצצת מידי שלה ואני העלתי חיוך רחב מידי וסגרתי את המחשב במהירות. זה הימים שלה. זה האושר שלה והתסכול שלי לא ימנע אותו.
"מה את עושה?" היא שאלה אותי ולקחה את המחשב לכיוונה, לא מבקשת רשות לפני שפותחת אותו. "גפן, מאיה? באמת?" היא הוסיפה מבט מודאג בזמן שבחנה את הכתוב.
"לא." עניתי בחדות. שותה את שארית הכוס שלי ומוזגת עוד קצת מהקנקן, הפעם גם בשבילה.
"מה קרה שם?" היא שאלה אחרי שתיקה של כמה דקות.
"זה לא הזמן קריסי, עכשיו אנחנו מתמקדות בך. יש לך כיוון לתאריך?" שיניתי נושא, מחזירה את החיוך המאולץ. אני לא יכולה להכנס לזה שוב.
משהו בכל התקופה הזאת גרם לי לחשוב שאם אני אכנס שוב לכל ההיסטוריה שלי עם גפן, אני לא אצליח לצאת מזה וכרגע, אין דבר שמפחיד אותי יותר מהנוכחות של גפן בחיים שלי.
"אנחנו רוצים בערך שלושה חודשים. אם היה אפשרי עכשיו אז עכשיו. אבל זה הכיוון, שלושה חודשים. ובכלל לא אולם, משהו צנוע בגן כלשהו." היא נכנסה לבועה והצלחתי לראות דרך העיניים שלה שהיא מדמיינת. מדמיינת את היום שמתחיל את הנצח שלה, עם הבחור שהיא אוהבת.
"אז גן כלשהו. היום שלך יראה כמו שאת רוצה אותו. אני מבטיחה." לחצתי את היד שלה והיא העבירה את המבט שלה לכיווני, חצי מודאג וחצי שקוע בשמחה.
"והיום שלך? איך יראה היום שלך?" היא שאלה בתגובה. מחזירה אותי למחשבות על החתונה שלי. זאת שאני דוחה את קביעת התאריך שלה מהרגע שהוא ירד על ברך אחת.

שון נסע לסוף שבוע אצל ההורים שלו, אמר שהוא צריך לחשוב על כל מה שקורה מסביב.
רציתי להצטרף, באמת שרציתי. אבל קריס ויונתן ארגנו מסיבה במקום מפואר כלשהו עם כמה חברים קרובים.
הרבה יותר רציתי שהוא יבוא איתי. רציתי את שון לידי, כי כשהוא קרוב אני מפסיקה להתבלבל. כשהוא קרוב אני שלו והוא שלי. יותר מזה, כשהוא איתי, אני יודעת איפה אני עומדת. מעולם לא הייתי זקוקה לדעת איפה אני עומדת יותר מעכשיו.
נכנסתי למסעדה שקריס נתנה לי אתה כתובת שלה וכרגיל הרגשתי שאני לא לבושה בהתאם. שלוש שנים ולא למדתי שום דבר? אין אמצע בעיר הזאת. או שהכל זול ועממי, או שהכל יקר ופלצני.
מספר החברים המצומצם היה גדול משחשבתי ושישי בצהריים מעולם לא הרגיש לי יום כה עמוס. השמלה שלי הייתה אדומה מידי והרגשתי שמהשנייה שנכנסתי כל המבטים הועברו לכיווני.
אמרתי שלום ליונתן והתיישבתי ליד קריס, מסתכלת מסביב. אין זכר לענת ויואב. גם לא לגפן.
"איפה שון?" קריס שאלה בתמימות. "אני מרגישה שלא יצא לי להכיר אותו בכלל. הוא בארץ או חזר לניו-יורק?" היא שאלה. איך אני אמורה להסביר לה שהוא לא מעוניין להכיר אותה. שהוא טוען שהחברים שלי צעירים מידי ומלאים בחלומות שהם לא יצליחו להגשים.
"לא, הוא באירוע משפחתי." חייכתי אליה באילוץ ולגמתי מהיין הלבן הקר שהונח על השולחן.
"אוי, ואת לא איתו?" היא שאלה אותי.
"את המשפחה שלי קריס. סדר העדיפויות שלי נמצא איתך ועם יונתן." החיוך השתנה לאחד אמיתי.
החלפתי כמה מילים עם כמה מהסובבים שהופתעו לראות אותי ובכלל לא ידעו שחזרתי לארץ. ענת הגיעה ללא יואב בטענה שהוא חולה. רציתי לשאול על גפן אבל התאפקתי, ידעתי שהוא לא יפסיד יום שכל כך חשוב ליונתן, ידעתי שהוא לא יפספס משהו שכל כך יקר לאחד החברים הכי טובים שלו.
כשהוא נכנס, לבוש בטישרט אפורה וג'ינס צמוד וכהה, לא הצלחתי שלא לבהות בו. השיער שלו היה מבולגן ומשקפי השמש שלו נתלו על החולצה, כאילו זה מקומם הטבעי. צמודה אליו הייתה בחורה אדומת שיער, עם עיניים בהירות מידי –לטעמי- והוא הסתכל עלייה כאילו היא השמש, מציג אותה לסובבים הרחוקים ממני.
חשבתי לרגע על העובדה שפעם אני הייתי השמש שלו. ועכשיו חשוך לי מידי ונגמר לי היין.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

מאיה ... עקוב אחר מאיה
שמור סיפור
לסיפור זה 26 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מה עם המשך??????
הגב
דווח
guest
3/4/2020 ואני עדיין מקווה שיהיה המשך
אני מאוד אשמח להמשך כמו כולם ומבינה שצריך לתת זמן כי זה לא קל ועם החופשה של הקורונה רוצה להאמין שיהיה פרקים חדשים
הגב
דווח
Danit A
Danit A
יהיה המשך מתישהו?
הגב
דווח
טען עוד 23 תגובות
כותבי החודש בספרייה
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
פרק 7
פרק 7
מאת: roye shargal
אנחנו כאלה,מסוג האנשים האלה
אנחנו כאלה,מסוג האנשים האלה
מאת: A S
הסנגור
הסנגור
מאת: Li Sha
פיצפונת - חלק אחרון. (+18)
פיצפונת - חלק אחרון. (+18)
מאת: Alon PAGLIN
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan