כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1 1

אני גאיה: פרק שישי- שותפה?

הגעתי אל פתח הבניין הגדול של עומר. הרמתי את ראשי מעלה, מחפשת אחר השמיים הרחוקים, ללא הצלחה מרובה. כל מה שעמד לנגד עיניי היו בניינים רבים וארוכים מידי. מבטי שב אל פתח הבניין, גורם לי לעשות צעד אחד ולעצור. למה כדאי לי לחזור עכשיו לדירה? זה לא שעומר שם, או אביתר... העצב עלה שוב והחל לחנוק את גרוני. לא- לא- לא. אסור לחזור לבכות. כבר שבוע שלא בכיתי. כבר שבוע שאני פה, בניו- יורק, והדבר היחיד שנתתי לו את מלוא תשומת ליבי היה שרבוטים קטנים ומרתון סדרות טלוויזיה.

פרק שישי- שותפה?

הגעתי אל פתח הבניין הגדול של עומר. הרמתי את ראשי מעלה, מחפשת אחר השמיים הרחוקים, ללא הצלחה מרובה. כל מה שעמד לנגד עיניי היו בניינים רבים וארוכים מידי. מבטי שב אל פתח הבניין, גורם לי לעשות צעד אחד ולעצור. למה כדאי לי לחזור עכשיו לדירה? זה לא שעומר שם, או אביתר... העצב עלה שוב והחל לחנוק את גרוני. לא- לא- לא. אסור לחזור לבכות. כבר שבוע שלא בכיתי. כבר שבוע שאני פה, בניו- יורק, והדבר היחיד שנתתי לו את מלוא תשומת ליבי היה שרבוטים קטנים ומרתון סדרות טלוויזיה.
הצעד השני הושלם, גורם לי לעמוד בצורה ישרה אל מול המבנה הגדול, שלפתע הפך למחניק ומפחיד.
כדאי לחזור עכשיו לדירה. זאת אומרת, תהיי הגיונית לרגע, גאיה. זה לא שאת יכולה פתאום להסתובב בכל רחבי העיר ניו- יורק. אפילו להסתובב לבד בתל- אביב את לא מסוגלת. כל הזמן הייתי עם ההורים או מיה או אביתר... לא-לא-לא. אני חייבת לחזור לדירה של עומר.
הוריתי לרגליי להמשיך קדימה, אבל במקום זה מצאתי את עצמי משננת את שם הרחוב שוב- ושוב בראשי. אחרי שהשם היה חרוט במוחי התחלתי לצעוד, אבל לא קדימה כמו שתכננתי, אלא אחורה. הסתובבתי במהירות, מפחדת שהאומץ שגעה בי יתפוגג ויעלם. ואז התחלתי לרוץ. אלוהים יודע לאן. ולעזאזל, זה הרגיש כל-כך טוב.

________________________

רחובות ניו- יורק החלו לחלוף על פניי, גורמים לי לרוץ מהר יותר. בשלב מסוים הגעתי אל רחוב עמוס ביותר מידי אנשים. הצפיפות הרבה היא זאת שמנעה ממני להמשיך לרוץ.
התנשמתי בכבדות רבה, מביטה בכמות האנשים שחלפה על פניי. חיוך החל למלא את פניי. רציתי לצעוק, להשתולל, לרוץ שוב. רציתי לקפוץ ממקום למקום, להתחיל לדבר עם כל האנשים הללו, שלכל אחד היה מבט אחר על פניו.
רציתי להבין למה הבחורה עם השמלה האדומה מסתובבת עם חיוך כה רחב, ורציתי לשאול את הבחור עם החליפה האדוקה למה הוא זרק את זר הפרחים שנח בידיו.
יכולתי לעשות את זה שעות; להביט באנשים ולתהות בגורל שלהם. מיה אהבה לשבת איתי ברחובות תל אביב העמוסים ולהקשיב לשטויות שיוצאות לי מהפה. היינו יכולות לשבת ולבנות סיפור חיים לכל אחד מהאנשים שחלפו על פנינו. לפעמים אלו היו סיפורים משעשעים, כאלו שגרמו לנו לצחוק ללא הפסקה, והיו כאלו שאף גרמו לנו להזיל דמעה.
תחילה, הכל נראה לי בלגן אחד שלם. האנשים שהולכים לכל הצדדים, לא מביטים בעיניים של האדם שעובר מולם, אבל אחרי כמה דקות שעמדתי בתוך כל הבלגן הגדול, הדברים החלו להסתדר לנגד עיניי. זרמי האנשים פתאום נראו לי הגיוניים למדי, והמבטים הרבים כבר החלו לאבד משמעות.
הרמתי את ראשי מעלה, מחפשת חופש בין כל הבניינים החונקים, אך ללא הצלחה מרובה. אז פשוט החלטתי להצטרף אל הזרם ההמוני, ולהמשיך הלאה. אבל לאן?
עיניי נתפסו בבחורה קלילה שהתהלכה מולי. משהו בהליכה שלה נראה נרגש במעט, וזה גרם לסקרנות שלי לגבור. תוך רגע מצאתי עצמי רודפת אחריה. הרגשתי מפגרת לחלוטין, ובו בזמן חיה להפליא. אני לא יודעת בדיוק לאן הלכתי, אני אפילו לא זוכרת את הדרך, אבל בשלב מסוים נעצרתי בסמטה שקטה ולא מוכרת. הבחורה עם הז׳קט הצבעוני וההליכה הנרגשת נכנסה אל פתח חנות שלא ידעתי להגדיר מהי. עמדתי בפתח הסמטה, תוהה מה לעשות עכשיו. אוף, גאיה. למה את עושה שטויות כאלו?
לקחתי עוד כמה צעדים קדימה, מביטה בחלונות הראווה של החנות. רק באותו הרגע הבנתי למה אין שילוט בפתח החנות. חיוך ענק מילא אותי, גורם לבטני לבחילת התרגשות שהרבה זמן לא חשתי. אפילו לא הספקתי לחשוב על הצעד הבא, וכבר עמדתי עמוק בתוך החנות.

________________________

השמיים של ניו- יורק היו הרבה יותר כהים מהשמיים של ישראל, או ככה לפחות זכרתי אותם- בהירים יותר, נעימים יותר. בסדר, גאיה, הרבה דברים יפים את זוכרת מישראל, גם את החבר הבוגדני שלך.
היד שלי לחצה חזק על צבע הפחם, גורמת להצללה לבלוט יותר על גבי דף הקנבס העדין.
הבריחה שביצעתי היום מהדירה של עומר היה אחד הצעדים החכמים ביותר שעשיתי בתקופה האחרונה. כבר כל-כך הרבה זמן שלא יצאתי מחוץ לבית- לא משנה איזה בית. בישראל זה היה הבית של ההורים שלי, ובניו-יורק זאת הייתה הדירה של עומר. והבריחה הזאת היום הייתה כמו אוויר לנשימה עבורי. כל-כך הרבה זמן שלא הסתובבתי בחוץ מבלי לפחד יותר מידי. בישראל הפחד היה שאאלץ להיתקל בצלמים, או גרוע יותר- באביתר. בניו- יורק הפחד היה לפרוץ בבכי מחוץ למיטה.
הרמתי את עיניי מעלה, מביטה שוב בשמיים העמוקים.
ברגע שהגעתי חזרה לדירה של עומר, הנחתי את כול השלל שקניתי על המיטה הגדולה בחדרי. היו שם צבעי מים, ועפרונות בכל הצבעים. המכחולים שקניתי היו עשויים מהחומר הטוב ביותר, וכך גם הדפים וציוד הציור הנוסף שקניתי. לא יכולתי לחכות עד שאוכל להניח את ידיי על הכול, אז פשוט פתחתי את הכול ביחד, בלי הכרה מסוימת. התיישבתי בסלון הצפוף, מול החלון הענק. הוא היה היחיד שדרכו יכולתי לראות את השמיים שוב. כשהתיישבתי, היה עוד אור יום. עכשיו החושך שלט מסביב, והאורות היחידים שיכולתי לראות היו האורות שהביטו אלי מתוך עשרות הדירות הנוספות שעמדו מול בניין המגורים של עומר.
הדלת נפתחה, ועומר נכנס פנימה. הוא החזיק מספר שקיות וקרטון של שתייה חמה. ראיתי שתי כוסות קפה מלאות בפנים, ואוכל רב בשאר השקיות. מיד קמתי לעזור. בלי לשים לב, אני ועומר חלפנו זה על פני זו שוב ושוב, מניחים את כול המוצרים במקומם. מתי הספקתי ללמוד את כל ארונות המטבח בעל פה? עיניי ירדו מטה, מביטות בבטני. מתי שחיפשת אוכל, גאיה. הרגשתי שמנה. שמנה ומטומטמת. ואז ידו של עומר פגשה בידי שלי. לא שמתי לב, אבל שנינו הגענו אל קרטון החלב הגדול ביחד. הוא חייך. ״שחררי.״
הבטתי בידי, שהייתה הראשונה על הקרטון. זו הייתה ידו של עומר שנחה על שלי. ״אני הגעתי קודם,״ נאלצתי גם אני לחייך. ״תשחרר אתה.״
״את מכריזה כאן מלחמה, גאיה.״
תוך רגע הקרטון היה בין ידיי, ואני התחלתי לרוץ איתו אל הסלון הצפוף. עומר רדף אחריי, עד שהתחלנו לרוץ במעגלים. הצחוק שלי היה כה חזק, שפחדתי שעוד רגע אתפוצץ בגללו. גם עומר נראה משועשע, אבל הוא נאלץ להניח על פניו חצי מבט כועס. ״זאת הדירה שלי.״
״זה לא משנה, החלב נמצא אצלי ביד כרגע- אז אני מחליטה.״
גבתו הורמה מעלה בספק גדול. ״מי החליט את זה בדיוק?״
״אוה, תראה, זו הייתה החלטה ברוב מוחלט,״ אני עמדתי בצד אחד של שולחן הזכוכית בזמן שעומר הביט בי מצידו השני. שנינו התנשפנו. ״אני, עצמי ואנוכי. כולנו ביחד החלטנו שכרגע אני השליטה.״
עומר הניע את ראשו הצידה במין התנגדות קלה. ובדיוק אז עיניו קלטו את הציור שלי. הוא התכופף מטה לקראתו, גורם לי לשעוט לקראתו בפחד. הכול קרה ברגע; הציור שלי הונף אל- על בידו הימנית של עומר, בעוד ידו השמאלית עטפה את מותניי, מושכת אותי צמוד אליו. נשמתי נעתקה לרגע. נאלצתי לארגן את מחשבותיי במהירות ולקלוט את הסיטואציה שנוצרה; אני ועומר במין חצי- חיבוק, בעוד שהציור שלי נמצא בידו. הדבר היחיד שחצץ בנינו היה קרטון החלב הגדול.
״מה את, עצמך ואנוכך חושבים על המצב החדש?״ חיוך ניצחון נח על פניו. ״נראה שאתם בעמדת נחיתות.״
״זו רמאות.״ נשפתי בלעג.
״אני חושב שלרמות זה לקחת שליטה בדירה שהיא לא שלך בכלל.״ הוא רכן לקראתי. היינו קרובים. קרובים מידי לטעמי. ניסיתי לחשוב אם זה מפריע לי, אבל במקום לנסות להתנתק ממגע גופו, חשתי עצמי מתחככת בו בניסיון להגיע עם ידי הפנויה אל הציור שלי. לעזאזל, הוא גבוה מידי.
״החלב עוד אצלי, גולדמן.״ פלטתי.
״נראה לי שאני אקח את הציור שלך לחדר שלי הלילה. אני אישן איתו כפיות.״
עיניי נפקחו לעברו בהלם רב. ״אתה לא תעז!״
״תנסי אותי.״ עיניו החומות- בהירות הביטו בי במין התגרות שעוד לא הכרתי אצלו.
היתרון היחיד שיש לעומר עלי זה הגובה. אם אני רק אצליח להגיע לכף היד שלו- ואז רגלי עלתה על רגלו שלו ודרכה עליו בחוזקה. זה לא הזיז לו ממש, אז הנחתי גם את רגלי השנייה עליו, מתחילה להפיל עליו את משקל גופי. בלי לשים לב, שנינו נפלנו אחורה אל הספה הגדולה. אחרי הבום של הנפילה, הדבר היחיד שהצלחנו לשמוע היה הצחוק שלנו, שלא הפסיק להתגלגל למשך מספר דקות. לבסוף נרגענו, ואז יכולתי להביט בעומר שהביט בי בחזרה. שערו השחור היה מבולגן, ועיניו נצנצו אלי בהבזק של התרגשות.
״מה כל-כך מיוחד בציור הזה?״
״אההה-״ התחלתי לגמגם. ״אני פשוט, אההה-״
״פשוט תדברי, גאיה.״ עיניו נחו עלי במין כעס לא מוסבר.
״אני לא רגילה להראות את הציורים שלי.״
״אבל למה? הם ממש טובים.״
״אתה לא יכול להחליט את זה על סמך ציור אחד שראית.״ כבר הרגשתי לא בנוח. עומר חצי שכב- חצי ישב על הכורסא, ואני זאת שמעדה עליו. התחלתי להתרומם מעלה, במטרה להתרחק ממנו, אבל אז הוא דיבר ומשך את כול תשומת ליבי.
״אומנם הראית לי ציור אחד, אבל כול שאר הציורים שלך מפוזרים לי בכל הבית. קצת קשה שלא לשים לב.״
״אל תדאג,״ התרוממתי לגמרי. ״אני אמצא לעצמי סידור אחר כבר השבוע.״
עומר נעמד גם הוא, מביט בי. ״מה התוכנית שלך?״
״תוכנית?״ שאלתי, יותר לעצמי.
״כן,״ עומר חטף מידי את קרטון החלב, מתחיל ללכת לכיוון המטבח, נוטש אותי ואת הציור שלי בסלון. ״את מתכוונת לחזור לארץ? להמשיך לטייל בארצות הברית?״
״מה פתאום!״ התשובה נפלטה ממני אוטומטית. ״זאת אומרת... אני... אהה-״
״גאיה, ממה את כל-כך מפחדת?״ עיניו הביטו בי במין ציפייה.
מיהרתי להסיט את מבטי. ״אני לא מפחדת.״
שקט. זה הפריע לי.
״אז מה את כן מתכוונת לעשות?״
״אני לא חושבת שאני יודעת,״ הרגשתי שהמילים נפלטו אל חלל האוויר בלחש, אבל כשהחזרתי את מבטי אל עומר, הוא הביט בי באותו המבט שהפחיד אותי כל-כך. ציפייה. ואז פשוט דיברתי. ״לטייל עכשיו בעוד מדינות לא בא בחשבון בכלל. זאת אומרת, לא שחסר לי כסף לזה, אני פשוט לא מעוניינת, ולא מוכנה לזה. נפשית ופיזית. יותר נפשית. אבל גם לחזור לישראל לא חלק מהאפשרויות שלי. כאילו... זאת אפשרות. זה כנראה גם מה שיקרה. אבל אין לי יותר מידי מה לחפש שם.״
עומר לקח את כוסות הקפה שאיתן הגיע לדירה, וחזר לסלון. שנינו התיישבנו; אני בספה הארוכה והוא על הכורסא שנראתה כל-כך שייכת לו כשהוא התיישב עליה. ״מה לגבי המשפחה שלך?״ הוא הגיש לי את אחת הכוסות. היה כתוב עליה ׳גאיה׳ באנגלית. זה גרם לי לחייך, אבל החיוך היה חצי- מר.
״לא הייתי רוצה לחזור בשבילם.״
ציפיתי מעומר לשאול עוד שאלות עליהם, אבל הוא פשוט התעלם מהנושא, והמשיך הלאה. ״ומיה?״
גיחכתי. ״היא שלחה אותי לכאן.״
הוא חייך. ״כנראה שהייתה לה סיבה טובה לזה.״
״הו, כן. זו הייתה סיבה טובה.״ לגמתי מכוס הקפה שלי.
״את יכולה גם להישאר פה, את יודעת.״ עומר פלט, לוגם מכוס הקפה שלו במהירות.
״אתה ממש בסדר, עומר, אבל אני לא מכונה להמשיך להיות נטל עבורך.״
״ברור שלא נטל,״ הוא הישר אלי מבט. ״שותפה.״
אי ההבנה פשטה בי. ״מה?״
״את גם ככה פה, והחדר כבר שלך. ואת יחסית נוחה כשותפה. אולי חוץ מהעניין של התחתונים שלך, למרות שלי זה לא מפריע כמו שזה מפריע לך.״ הוא שוב בחן אותי. הפעם זה לא כל-כך הפריע לי.
״אתה יכול פשוט להגיד שאתה נהנה בחברתי.״
״אני לא נוהג לשקר.״ מבטו הפך רציני. נעלבתי, וברגע שראה את המבט על פניי- החל לצחוק.
״אתה פשוט לא יאומן!״ כעסתי, אבל זה לא כל-כך הפריע לו. הוא פשוט המשיך לצחוק. ״אבל מה עם הבחור מהבוקר?״
״הו, עשית עבודה ממש טובה איתו! אחרי שיצאתי מבית הקפה הוא התקשר, אבל אמרתי לו שזה לא רלוונטי,״ הוא התרומם על רגליו. ״את השכירות מגישים בכל תחילת חודש, ובקניות מתחלקים. על החודש הזה אני אוותר לך.״ הוא התקדם לכיוון חדרו.
״מה? אבל עוד לא הסכמתי!״ קראתי לקראתו.
״אז תודיעי לי מתי תחליטי להסכים.״ הוא נעל את דלת חדרו אחריו, מותיר אותי לבד בסלון.
״ומה אם אני לא רוצה להסכים?״ שאלתי בלחש, תוהה מי יחליט את ההחלטה הזאת עבורי.

________________________

מקווה שתאהבו ;-)
אשמח לשמוע ביקורות והערות 3>

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Lin Amzallag עקוב אחר Lin
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
אנונימית 1
אנונימית 1
ממש כיף לקרוא
הגב
דווח
Lin Amzallag
Lin Amzallag
אני שמחה לשמוע תודה!
הגב
דווח
guest
פשוט מעולה ! מחכה להמשך :)
הגב
דווח
טען עוד 3 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Lin Amzallag
אני גאיה: פרק שמיני- אולי כדאי שתחזרי:
אני גאיה: פרק שמיני- אולי כדאי שתחזרי:
מאת: Lin Amzallag
אני גאיה: פרק שלישי- חלום בלהות:
אני גאיה: פרק שלישי- חלום בלהות:
מאת: Lin Amzallag
אני גאיה: פרק תשיעי- נקמה:
אני גאיה: פרק תשיעי- נקמה:
מאת: Lin Amzallag
אני גאיה: פרק ראשון- טיסה לניו-יורק:
אני גאיה: פרק ראשון- טיסה לניו-יורק:
מאת: Lin Amzallag
סיפורים אחרונים
(18+) עדיין לא מכירה אותי
(18+) עדיין לא מכירה אותי
מאת: The Thousand Faces Villain
הנערה בעלת קשר הפרפר
הנערה בעלת קשר הפרפר
מאת: POOF PAF
הקורסלה של הסוסים-1
הקורסלה של הסוסים-1
מאת: אביטל'וש סיאני
הכרתי מישהו חדש
הכרתי מישהו חדש
מאת: C E
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D