המקום שלך לכתוב

היה היה לו אביר זאב, אמיץ מארבעה-
שומרי הכתר, גיבורי הממלכה.
ידעו על גבורתם בכל העולם,
עד שכל אשר נבנה חרב ונעלם.

הכל התחיל במסע לעיר לא רחוקה,
אשר נבלעה לתוך חשכה עמוקה,
עם זאבה נאמנה האביר תמיד נדד
התעקשה ללחום לצידו גם שניסה לבד.
אביר הזאב לחם למען 'להקתו':
חבריו, זאבתו ואהובתו.

בקרב האחרון ניסה להגן על חברתו הנאמנה,
אך לצערה צלחה לברוח בעוד אל החושך האביר נשאב.
והיא ואהובתו כבדו אותו בפעם האחרונה,
כאשר בנו קבר צנוע לאותו גיבור נאהב.
על 'הצלחת' המשימה הנוראה,
חזרה לממלכה התקווה והאמונה,
שהאור ימשיך ויזרח לעולם,
אך לא ידעו שדועך ונעלם.
או! מלחמות נגד גלגל החיים היו לחינם,
וכעת כל אלו אשר האביר אהב אינם.

אבל היו עוד שהמשיכו לנסות,
נתנו מאמץ אחד אחרון לפחות:
השנים חלפו, וצוות גיבורים קמו בשמו-
התאגדו וגם אל החשכה נדדו,
כדי להוריש את זהותו:
ליגת הזאבים נקראו בדמותו.
אך כמוהו נפלו באותו שקר וכזב,
והופנו להרוג זה את זה על ידי אותו חושך נתעב.
כזאת הייתה קללת המשימה:
ללכת עיוורים בעקבות האור,
ליפול אל תוך חשכה איומה,
גם אם ליבם היה נאור.

כאלו היו הזאבים: בודדים אך אוהבים.
שעשו הכל בעיוורון חום האור,
אך היו עיוורים לקור השחור.
המשיכו ללחום לבד-ביחד,
ולמרות הכל לא יכלו לעצור את הבלתי נמנע,
לחמו עבור כולם עד הסוף, ולא רגע רצו להיכנע...