כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
חדשותספורטתרבות ובידורעסקיםיחסיםדעותלייף סטיילטכנולוגיה
1 1 2

אני מאשים

הילד השמן שנשאר שמן

"מאמי מה הכנת בטוסט?"
"כלום מאמי.. זה בשבילי"
"נו אל תהיה רע תגיד לי מה שמת בפנים"
"תפסיקי את אכלת מספיק היום, אכלת המון. אל תיגעי בזה זה שלי וזהו."

ככה הלילה הזה התחיל.

אתה מבין את המשמעות של מילים כשאתה חווה אותן על הגוף שלך.
תדקור בן אדם עם סכין והוא ידמם... ליטר ועוד ליטר ועוד ליטר. ארבעה, והוא כנראה ימות.
אבל אם תעצור את הדימום בזמן – כנראה שתוכל להציל אותו.
תגיד לילד שהוא שמן כל בוקר, תרביץ לילד בגלל שהוא שמן, תצחק עליו שהוא לא שווה כלום ותדחה אותו מחבורת הילדים, וגם כשהילד הזה יהיה נער, בחור, אבא, סבא, וסבא רבא – הוא לא יפסיק לדמם.
הילד הזה יישאר הילד השמן, הילד הכואב, הילד הבוכה.
הילד הפגוע. הילד שבורח מבית הספר. הילד שלא רוצה לדבר עם אף אחד.
הילד שמגיע ב10 בבוקר הביתה ואמא שלו מופתעת, והמנהלת כבר לא מתקשרת מהמזכירות לשאול איפה הילד.
כי הילד, כבר לא רוצה להיות ילד.
כי הוא לא ילד.
הוא שמן.

עשיתי לה מה שעשו לי רק בלי הכוונה.
מבלי לשים לב בכלל, לא בכוונה רעה. לא רציתי לפגוע בה. זה פשוט.. בא לי בטבעי.
לא כמותם, שעשו את זה בכוונה לפגוע, לא כמו אלו שעשו את זה בכוונה להתעלות עליי ולהוריד אותי.
פשוט נטו כי לתוך זה גדלתי והורגלתי ונפגעתי והדחקתי.. וזה פשוט.. יצר איזו שהיא בעיה שעכשיו היא גם שלה. וסתם, ולחינם. ולא בכוונה.
אני כל כך אוהב אותה שזה לא יתואר כמה, וזה בא בבום ויצא עליה מבלי לשים לב. לא בכעס, לא בעצבים, נורא ברוגע דווקא.

"אתה כל פעם עושה את זה. אתה מעיר לי על המשקל שלי, ואני לא רוצה שתכין לי יותר לאכול או אני לך. כל אחד יכין לעצמו מעכשיו."

את צודקת. את פשוט צודקת.
פשוט התחלתי להתייפח. נכנסתי להתקלח ופשוט הרגשתי, שזה לא שוטף שום דבר. את הגוף כן, את הנשמה לא. ולבכות במקלחת זה לא דבר יעיל. זה לא עובד. זה לא עובר.
בעודי פורק את שעל ליבי, התחלתי לקלל את אלוהים, למרר על הזמן. על המר. על הקר. על הימים שהתפללתי שיגיע כבר המחר.

ואז יצאתי ונכנסתי אל החדר.

"תדברי איתי"

אמרתי לה, מלא בדמעות כשהיא סידרה את השיער.
והיא המשיכה. ואני המשכתי. והיא כועסת ובצדק. והיא עצבנית וזה נכון. הכאב שלה, הוא.
כן.
בדיוק.
כמו שלי.
אתה אידיוט.
אתה בדיוק כמוהם.
ואז אתה נזכר, ואז אתה מתחיל.

לא יודע אם לקרוא לזה התמוטטות עצבים, או קריסה רגשית, או סערת רגשות.
אבל הדבר היחידי שאני יודע הוא שאת היית שם.
אני חיפשתי את אמא שלי באותו רגע, וכל מה שמצאתי זה אוסף של סרטונים בראש.
ילד שמן, בחצר בית הספר. עם ציצית. עם כיפה.
למרות שכבר איבד את האמונה.
איפה אלוהים, איפה הצדק?
ילד מאמין. ילד טוב "ירושלים".
ילד שמצליח בלימודים, ילד שאוהב משחקים.
ילד כשאר הילדים. כן זה הוא, אבל הוא שם לבד, יושב על יד גוף חימום של כל בית הספר, כשהשמיים סגריריים, וכולם משחקים בקלאס, סופרגול, או כדורגל. ואתה לא מוזמן לשום מקום.
ואתה לא הולך אל ההוא אחרי בית הספר שכולם הולכים אליו. אתה לא.
אתה יודע למה? כי אתה שמן. ואף אחד לא אוהב אותך.
ואף פסיכולוג/נוירולוג שמשחק איתך מונופול ומנסה לדובב אותך במשך שנה או שנתיים לא יכול להבין אותך.
וזה שאמא שלך חולת סרטן בפעם ה4 בוודאי לא יעזור, כי מה זה עוזר שיש לי מפה של בית הספר עם כל החורים בגדרות כדי לברוח הביתה אם אין אף אחד שמחכה לי שם?
אבא נמצא או איתה בבית החולים ב"בדיקה" – כל יום, או בעבודה.

בעודי בוכה את חיי, מכווץ, כל שריר בגוף שלי לא מגיב, המצח שלי מתוח ככל שניתן וכולי נזלת ודמעות, היא מחבקת אותי פתאום, ומרגיעה. הכעס עובר ממני, לדבר אחר לגמרי.
פתאום בעיה אחרת לגמרי התגלתה, לצערי הרב..

"ששש. די מאמי. די. היי ילד יפהה, תסתכל עליי. מאמי. שש די. תוציא"
"אני לא שמן, תפסיקו, אני לא שמן, תפסיקו להרביץ לי. אני לא שמן. אני לא שמן. אני לא שמן."
"אתה יפה. ואתה חכם. ואתה מתוק. ואתה מיוחד. ואתה גאון. ואתה נסיך. ואתה אהוב. ואתה שלי מהבית. אתה שלי אתה שמעת? אני אתחתן איתך. ואני אוהב אותך. אתה יפה. תחזור אחריי, אתה יפה. אני לא שומעת..."
"אני לא שמן. אני יפה. ואני חכם. ואני מיוחד"

כאשר אני מחבק אותה, כשברקע כל השירים מאלבומו הראשון של עידן חביב, כשהפנים מתייבשות, כשעולים זרמים של דמעות, מדי פעם איזה התכווצות, התחלתי להבין, ולהאשים.

אז אני מאשים.

אני מאשים אתכם אותם ילדים קטנים שהרסו לי את החיים. ששברו לי את הנשמה.
אני לא לוקח אחריות כי זה לא הייתה אשמתי. אני מאשים אתכם. ואתם דפקתם אותי לכל החיים.
והנפש שלי פצועה. והנפש שלי מדממת. ואי אפשר לעצור את הדימום הזה עם תחבושת.
זה כל החיים ילווה אותי.
אתם, אותם ילדים מאותו בית הספר הדתי. מאותם כיתות. כל היסודי.
אתם הרסתם אותי.
"ילדים הם עם רע. הם הכי מרושעים שיש" היא אמרה.
ואני מקבל את זה. אבל אני מאשים.
ואני מאשים את ההורים שלהם על החינוך שלהם.
ואני מאשים את בית הספר שלא טיפל בהם.
ואני מאשים את כולכם.
כי אני יכול. כי אני בוגר. כי עברתי את זה גם בחטיבה.
ועברתי את זה גם בתיכון.
אבל שם זה התחיל, וזה בחיים לא ייגמר, ואני אעבור את זה פה בראש שלי כל חיי.
באמת שעברתי דברים קשים בחיים שלי, אני לא מבין למה נזקקתי לזה.
גם בתקופות אחרות שהייתי רזה, שהייתי משתתף בכל החצאי מרתונים האלה בתיכון, ומתאמן לסיירת, בכל שלב הרגשתי שגם עם קוביות ושרירים בחיים לא אגיע לתוצאה הרצויה. אני פשוט לא שם גם כשאני שם. לא הבנתי שזה בראש.
ועברתי שתי מבצעים. ושירות קרבי. והייתי מפקד. והייתי לוחם.
והייתי גם על סף התמוטטות בכל שלב גם שם.
כי אתם הרסתם אותי.
אבל התגברתי. והיום אני במקום אחר.
אני חדש. אבל אני עדיין פצוע. והנפש שלי זועקת לחמלה. ולאהבה.

חשוב לי שתבינו שיש תקווה. שצריך לדבר על זה, לפתוח את זה, להיפטר מזה.
להיפטר לגמרי לא באמת ניתן, אבל ככה באקט של שנייה, הורדתי מעמסה נפשית מאוד גדולה מעליי.
יש תקווה לכל אותם הילדים הקטנים והפגועים שמסתתרים בתוכנו, אל תירתעו מהעלבות, או השמצות.
זה יכול להיות בחצר בית הספר, באוניברסיטה, בבית, בעבודה או בצבא. זה לא משנה.
תדברו. אל תשקעו לזה. תפתחו. אולי במסגרת שלכם כן יתייחסו לזה בהתאם. לי לא היה את זה. ואני מבקש ממכם לדבר. ולפתוח. כי זה הכי עוזר שיש. היום אחרי 15 שנים הבנתי כמה. אני אותו ילד קטן בגוף של בחור בן 24 שעבר המון.

ולך אהובתי.
את פה, מחבקת אותי, מחייכת אליי, מלאת אהבה. עם העיניים החומות הענקיות האלה, כל הדבש הזה אפשר לצלול בהן.
אני אוהב אותך. ואני אתחתן איתך. ואת תהיי אשתי.
כי כשאני ממלמל "אמא" ואני מחבק אותך, את פתאום נורא דומה לה יותר מבדרך כלל, בעודי פורץ בבכי, פורק את כל מה שהדחקתי במשך ה15 שנים האחרונות.
והכתף שלך היא המקום הכי בטוח בעולם כעת.

"אתה כזה טוב, אתה תשנה את העולם אהבה שלי. אתה פשוט נועדת לזה. בדיוק בגלל זה אתה תשנה את העולם. בגלל מי שאתה." ככה היא אמרה.

אני לעולם לא אפגע בך. תביני אותי, הם הרסו אותי. ואת מי שאני. אני משתנה ומשנה.
לאט לאט. כי הדחקתי.
ועכשיו פרקתי, ועכשיו את יודעת.
אני אוהב אותך.

ואתכם, אתם אותם הילדים מאז
אתכם, אני מאשים.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Bar A עקוב אחר Bar
שמור כתבה
לכתבה זו 5 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Anonimit Anonimit
Anonimit Anonimit
שברת אותי...
הגב
דווח
Bar A
Bar A
קיוויתי שלא, אבל זה ללימוד וניסיון, הערכה עצמית והבנה. מאושר שקראת.
הגב
דווח
אתי בן ארויה
אתי בן ארויה
הכי טוב ונוגע שלך עד היום, ריסקת אותי!
הגב
דווח
טען עוד 7 תגובות
כותבי החודש במגזין
עוד בדעות
כסף מסובב את העולם אבל עצוב שכסף גורם לאנשים לוותר על הערכים שלהם.
כסף מסובב את העולם אבל עצוב שכסף גורם לאנשים לוותר על הערכים שלהם.
מאת: Alon Alonpaglin6@walla.co.il
איך בנאדם נהפך למבריח סמים?
איך בנאדם נהפך למבריח סמים?
מאת: Alon Alonpaglin6@walla.co.il
דברים שלמדתי
דברים שלמדתי
מאת: Nimrod Mor
להפיג מתחים ולעמוד במטרות: על משמעות טיפול CBT
להפיג מתחים ולעמוד במטרות: על משמעות טיפול CBT
מאת: Rsseo Webz
מרגש
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
כל עוד את שלי
כל עוד את שלי
מאת: תום כהן
האישה שלך
האישה שלך
מאת: Soul Writer
לאן נעלם הנסיך על הסוס הלבן?
לאן נעלם הנסיך על הסוס הלבן?
מאת: שבורת כנף
המדורגים ביותר
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan
מעשה בבתולה
מעשה בבתולה
מאת: דנה לוי
מומלצים מהספרייה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema