כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
חדשותספורטתרבות ובידורעסקיםיחסיםדעותלייף סטיילטכנולוגיה
1

משחקי שליטה

מאה שקרים זה כל מה שיכולתי לתת לה, אני יודע שזה לא שבאשמתה אבל אני לא מסוגל ללכת עוד על חבל דק, אני מעדיף ליפול למיים ולקחת סיכון. מה עושים כשמגיעים לשקר המאה, איך אני יכול לעמוד איתן מול העולם כשהוא יורה בי חיצים?

פתח דבר
ההיסטוריונים טוענים שמהלכי ההיסטוריה הם סיבה ותוצאה, הם משלים זאת לרכבת שמתקדמת כל הזמן, אבל בדרך האינסופית עולים ויורדים אנשים בין התחנות היא לעולם לא תעצור מלכת. הייתה לה התחלה אבל אף אחד לא אומר שתהיה לה סוף. לרכבת תמיד יש עליות וירידות במהלך הדרך אך אף אחד לא חותם לנו שהיא אף פעם לא תיפנה לנתיב אחר, שלא תהיו לה תקלות, אף אחד לא יכול לנבא זאת. אף אחד לא ימצא זאת בספרים או ברשת ואפילו לא בחיפוש מקיף באינטרנט כי כמו שאומר דן בראון, "לחפש בגוגל זה לא שם נרדף למילה תחקיר."
אבל היה מאורע אחד במהלך ההיסטוריה של האנושות שאף אחד לא יכול להסביר למה הוא קרה, אף אחד לא מוצא סיבה הגיונית וקל וחומר שלא תוצאה, זוהי השואה.
לא בקטע רע אבל אני עוד יגרום למשהו לקרות ולא תהיה לו סיבה ואפילו לא תוצאה, יש לי שאיפה להסיט את הרכבת מהפסים, להיות המאורע השני בלי ההיגיון בהיסטוריה של האנושות.
מה זה יהיה?
אני מניח שאנחנו עוד נגלה.

אל תשאלו שאלות קשות, שלא תשמעו שקרים....

חודשיים קודם, 17 בספטמבר.
"הכרתי אותה עוד כשהיינו תלמידי תיכון בשנה השלישית. ידעתי מזה השכבה הגבוה, כי הייתי חלק מהם, אז ידעתי מה זה מסיבות, מה זה החיים מחוץ בית הספר. הייתי בטוח שכולם או רוב האנשים בעולם נמצאים במעמד שאני שוכן בו, אך זה היה רק ממחשבה אגואיסטית. עד פגשתי אותה יום אחד והיא הייתה משהו אחר, כמו מלאך שנשלח מגן עדן ביום אפל. היא יפיפייה, עדינה ואכפתית ולא הבנתי איך עד עכשיו לא פקחתי את עיני מספיק טוב בכדי להבחין בה. בתחילה החבר'ה לגלגו עלי כשניסיתי להתקרב היא הייתה אומרת לי שאני לא מתאים לה, שאני מהחברה הגבוה ויש עוד הרבה שמחכות בתור," חבר טוב שלי הסביר לי שזה גדול עליו, אין לו מה לייעץ לי. הוא הציעה לי ללכת לפסיכולוג גנב בצורה פסיכית אבל אולי שם אני ימצא את מה שאני מחפש- אוזן קשבת ומייעצת. "לא שזה לא היה נכון אבל, כל השאר רצו רק להיות עם החברה הגבוהים, הם מצאו בזה משהו להיות בראש ולא מעבר. אבל היה חשוב לה להיות בתחתית של החברה ולא היה ברור לי למה. תמיד הייתי ילד חברותי שנמצא בחברה העליונה אבל לא הייתי רומס אחרים או משהו, הייתי כמו שכולם כינו, ילד חברותי עם לב זהב." אז זו השיחה הראשונה שלנו שהתחילה בלחיצות ידיים ידידותיות ומשם כבר התיישבתי על הספה בלי מחשבה מיוחדת בזמן שהוא הכין לי קפה (אולי זו הסיבה שהוא כל כך יקר אבל אפשר לחשוב כמה עולה להרתיח מים חמים בקומקום ושתי כפיות קפה טחון אפילו בלי סוכר. ) הסברתי לו את העיניין בגדול, הבעיה שאף פעם לא הייתי טוב ממש בלהציג דברים אז הכול היה מבולגן בדברי. האמצע היה סוף והסוף היה התחלה.
"בני כמה הייתם תזכיר לי?" הוא שואל אותי, אולי היה מרוכז בקפה כשהסברתי ואולי זו בעיה חריפה בשמעה מרוב בעיות, אני כמעט בטוח שאני המתורבת היחיד שנכנס לו אי פעם לחדר הקטן הזה.
"בני שש עשרה- שבע עשרה." אני חצי מגמגם חצי אומר לא שבאמת ציינתי את היום שבה ראיתי אותה ביומן, אם בכלל היה לי דבר כזה אז.
"הבנתי." הוא ממלמל ונושך את שפתו העליונה עד שכמעט בלתי נראית. "אם הצלחתם להישאר יחד עד עכשיו זה השג שלא הרבה זוגות מצליחים להשיגו, כנגד כל הסטטיסטיקות." הוא אומר בטון דיבור קליל ומצחקק כאילו שהסטטיסטיקות מעניינות לי. ואנחנו ממש לא כמו הרבה זוגות. תאמינו לי לא תמצאו עוד זוג מוזר כמונו.
"לשרוד זו מילה מתאימה יותר." אני מתקן אותו ללא צער והוא מהנהן בהבנה.
"או-קיי ואיפה אתה חושב שאתם אוחזים עכשיו?"
"אני חושב שאנחנו במקום טוב, במקום טוב מאוד אפילו. היא עובדת רוב היום וכך גם אני. כך שאנחנו מתראים מאחרי צהריים-"
"אתם גרים יחד?" אני יכול להישבע שהוא שאל רק בגלל שזה מעניין אותו.
"כן, עברנו לפני חצי שנה רשמית וזה הולך יופי." אני מוסיף בשביל למנוע את השאלה הבאה לפני כמה זמן?
"אני חושב שעצם העובדה שאנחנו מתראים רק לפני שאנחנו יוצאים לעבודה וכשאנחנו חוזרים משפרת את הקשר ולא עושה אותו מידי דביק וחסר תזוזה." אני אומר לו כשאני מביט על כוסי שמלאה כמעט לגמרי ואילו הוא כבר הניח אותה על השולחן כשהיא ריקה לחלוטין, זה רק מראה משהו, זה מראה שאני מדבר יותר מידי, יותר מידי בלי לחתור לשום כיוון. לכולם סיפרתי את הסיפור שלי אבל אני חייב לדעת שאני יצא מפה עם עצה שתועיל לי. אני לא סתם שילמתי לחטטן הזה מאה חמישים דולר.
"אני לא רואה את הבעיה פה." ברור אם תמשיך לחפור על השאלות סרק שלך לעולם לא תראה את הבעיה.
"הבעיה שאני רוצה להציע לה נשואים אחרי שש שנים שאנחנו בערך ביחד אבל אני לא בטוח שזה רעיון טוב אודות הבעיה שפרטתי קודם ו-" אני באה להוסיף אך הוא עוצר אותי בביטול. אני יודע שהוא שמע אותי היטב כשישבתי על הספה בתחילת השעה שלנו והתלוננתי בלי סדר מסוים בדברי.
"הבנתי את בעייתך לגמרי מר ויליאמס" הוא מבהיר. "תראה הייתי ממליץ לך עקב מחלתה-"
"היא לא חולה." אני כמעט מתפוצץ עליו. אני שונא שאומרים שהיא חולה. אני שונא את האנשים הללו שמספיק אמיצים בכדי לאומר את זה בפרצוף בלי בושה, ועוד להוציא את זה בלי הוכחות חותכות. אך בתוך תוכי אני יודע שאני תיקנתי אותו רק כי נפגעתי בשבילה נפגעתי כי אנשים עושים גם אותי לא מאה בגללה, נפגעתי כי אני יודע שהוא צודק והאמת מידי אמיתית בשביל להכאיב.
"מצטער, עקב מה שהיא עוברת הייתי ממליץ-" הוא מתקן את ניבול פיו בצורה טובה יותר אך עדין לא משביעת רצון לטעמי. "לבדוק עם רופא מומחה בנושא האם זה משהו שיש עליו תרופה וודאית או שהוא נטול לכישלון חרוץ. ואתה צריך לשבת על מחשבותיך ולראות האם זה מסוגל להרוס לכם את הקשר או אולי להדק אותו כאשר תהיו קשורים בקשרי נישואין. ותמליץ לה על הבדיקה בצורה עדינה כמובן, אם אתה רוצה שהיא תדע מהצעת הנישואין או שזה ישמר כהפתעה למקרה של חרטה או בנסיבה אחרת." הוא אומר וצלצול שומר שחלילה אני לא יישאר שניה אחת יותר מלווה את דיבורו, אני לא מאמין שכבר עבר שעה או יותר נכון שבזבזתי כאן שעה. זה היה בדיוק אותו סיפור שסיפרתי לכולם, אותו מבט רחמני שיש לכולם, לא שאני צריך אותו, ואותם עצות חסרות תועלת שכבר בדקנו יחד. היא רצתה שאני יהיה שותף בהכול, בכל הדברים שעוד היא יכלה לספר לי ללא שקרים. היא הייתה כל כך להוטה למצוא פתרון לבעיה אך לא מצאנו בכל מומחה ורופא. כולם ידעו להגדיר את הבעיה, כולם יכלו להפנות אותנו למומחה גדול יותר עד שהגענו לאחרון שכבר לא היה לו לאן להפנות אותנו. אבל תמיד החזקתי לה את היד בזמן שבדקו אותה, בזמן שזרקו את מוחה, סריקה אחרי סריקה כאילו מישהו ימצא משהו שונה אבל האמת שאף אחד לא מצא משהו אחר. החל מהמומחה החמישי כבר ידעתי לדקלם את הבעיה והסריקה המוחית בעל פה. אני הייתי על ידה כשהיא התפרקה. כל כך רציתי לאומר לה שהיא נורמלית ועבורי היא מושלמת אבל שום מילה יפה או נשיקה חמה לא הצליחו לפצות אותה על השנאה העצמית שלה. היא ידעה שעבורי היא מושלמת כמו שאף יצור לא יכול להיות אבל בתוך תוכה היא פחדה שכמו שהופעתי מולה ביום בהיר כך אני יעלם.
"אני מבין אותך." אני ממלמל ומתרומם על רגלי כשאני שולח יד אל ארנקי שבכיס האחורי של הג'ינס שלי ומוציא מתוכו מאה חמישים דולר במזומן. הוא נראה כל כך מסוחרר, אני בטוח שזה רק מהמידע כי אני לא מאמין שהמאה חמישים דולר שהוא עשה עימי בשעה מתוך הלוז הצפוף שלו מרגש אותו. בטוח שאחרי שהוא שמע את כל הבעיות שלי הוא הולך להוציא אותם בסוף השבוע על פסיכולוג אחר שיאכיל את כל הסודות של הקליינטים שלו כדי שהוא יהיה נקי ללא טרדות, סיוטים וכאבי ראש מיותרים. "תודה לך." אני אומר, בחיוך מזויף רק לנימוס.
"להתראות מר ויליאמס ובהצלחה." הוא חותם בקצרה כשהוא דוחף לידי את שאריות הקפה שעוד לא גמרתי שכבר נהיה פושר אני רק מותח את חיוכי לסהרון מושלם ויוצא משביל הכניסה לרכב, יותר טעון מאשר מרוקן.
אני נכנס לתחנת דלק קרובה וזורק על הפח הראשון את שאריות הקפה שנותרו בכוס ונכנס לחנות נוחות וקונה כוס לאטה מוקצף.
"הי גבר, יש'ך אש?" אני שומע קול קרוב אלי ומרים את ראשי מכוס הקפה.
אני בוחן אותו לרגע, "כן." אני אומר ופותח את דלת הרכב ומוציא את המצית מהתא שעל יד הנהג ומגיש לו. עבר זמן רב מאז שהשתמשתי בה בפעם האחרונה.
"שמור אותו אצלך." אני אומר לו לפני שאני נכנס לרכב והוא עסוק בלהכין את הסיגריה שלו.
"תודה גבר."
"שמור על עצמיך." אני מאחל לו רגע לפני שאני נכנס לרכב ומשתדל כמה שאני יכול כדי לשמור על הלשון שלי בתוך הפה. כל כך בא לי לתת לו את ההרצאה שהיא נתנה לי. לצרוח עליו שזה עוד יהרוס לו את החיים. שאני מצאתי משהו טוב יותר להיאחז בו וכך גם הוא יכול אבל הייתי אומר אילולי ידעתי שמילותיי יתפוצצו ויאבדו בריק.
אני נכנס לרכב והרכב מפעיל את השירים השקטים מהפלייליסט שהיא הכינה. אילו הייתי עכשיו בעבר הרחוק אולי מוזיקת היפ הופ צווחנית הייתה מתנגנת צורחת עכשיו והרכב היה רועד ומיליוני זוגות עיניים ורכבים היו מביטים עלי עכשיו במבט מה לעזאזל נראה לו?! אבל אני לא בעבר, עברתי אותו והוא לא יכול להשיג ולקלקל שוב את מה שהיא איחתה, כמו קינצוגי שבור.
אני מביט על הכביש בחדרה ומהדק את כפות ידי סביב ההגה, חזק יותר. הייתי צריך להיות לפני חצי שעה בבית אבל אני לא כי הייתי תקוע אצל הפסיכולוג החכם הזה. אני לא יודע איך היא לא חייגה עדיין אבל אולי זה טוב. כבר לפני שנה בקשתי ממנה שתעבור לגור עימי אך היא לא רצתה, היא פחדה שזה לא ילך, שהמצב יהיה גרוע יותר אילולי אני יבלה עמה כל דקה מחיי אבל זה הדבר היחיד שבאמת נאבקתי עבורו. רק אחרי חצי שנה היא נענתה לבקשתי בחיוב הרגשתי שאין מאושר בעולם ממני אבל יום אחר כך הרגשתי שאני האדם הכי שפל כשהיא הגיעה אלי עם שקר כאב והאהבה הפנתה לי עורף. לשקר הראשון בסוף סלחתי למרות שהוא היה השקר הנורא מכולם אבל אט אט הבנתי שככול שאני מתקרב יותר השקרים גדלים. הם לא היו שקרים כפייתיים. הם נגרמו מחולי נפש.

אור לינגפורד עקוב אחר אור
שמור כתבה
לכתבה זו 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש במגזין
עוד ביחסים
מה אם נתנשק?
מה אם נתנשק?
מאת: מירב BY
לא בא לי לראות אותך
לא בא לי לראות אותך
מאת: bIz biz
What is the James Webb Space Telescope
What is the James Webb Space Telescope
מאת: Jojo Koko
ברכה לאמא ליום הולדת - 7 טיפים לשמח את אמא עם הברכה המושלמת
ברכה לאמא ליום הולדת - 7 טיפים לשמח את אמא עם הברכה המושלמת
מאת: Grant Dermon
מעניין
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
גברים- עם פשוט
גברים- עם פשוט
מאת: Shira Mualem
למה גברים אוהבים ביצ׳יות?
למה גברים אוהבים ביצ׳יות?
מאת: Daniel Cohen
מבוא לתורת הגבר- פרק 2
מבוא לתורת הגבר- פרק 2
מאת: Avrahami Amitay
מומלצים מהספרייה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema