כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
חדשותספורטתרבות ובידורעסקיםיחסיםדעותלייף סטיילטכנולוגיה
1

ילד דחוי

נכון, הייתי פעם,"בגלגול הקודם", לא סתם, בתחילת חיי, נגיד בבית הספר היסודי, ילד דחוי.

הילדים לא אהבו אותי.
כולם היו צברים קטנים עוקצניים ומתוקים... וקצת רעילים. הם לא אהבו אותי. למה? אני לא יודע, אולי בגלל מכנסי הזלמן, שריד לגולה שממנה באתי. איך לא ראו את זה הורי. איזה ילד קטן כמוני התלבש אז ככה בשנות החמישים ההן. והכריך עם השינקן שנחנקו ממנו עם השוקם שרק נשאר להתעטש ולהתגלגל מצחוק. כזה ילד הייתי באותן השנים. והדובדבן שבקצפת... הגרביים עד הברך והסנדלים התנכ"יות (ככה אבא שלי קרא להם)סנדלים כאלה היו בטח רק לדוד המלך, היה אומר!
גם הבנות היו מסתכלות עלי תמיד בעין עקומה ומצטחקקות בינהן. איזה מין "שרגא" זה . הייתי שומע את הליחשושים.
עברו עלי ימים קשים. והאמת שכבר התרגלתי. בכיתה שלנו הייתי העולה החדש היחידי. והמורה צפרירהג, התיחסה אלי בסוג של חמלה והיתה באה לעזרתי תמיד עם השפה הקשה שלנו. רק היא הצליחה להחדיר בכי את שפת הקודש. בבית הרי דיברנו פולנית.
אלכס, היא היתה אומרת, בוא נצא רגע החוצה אני רוצה לדבר איתך.
והיא היתה מלטפת לי את הראש ומרגיעה את העצב הקטן שהיה שם באופן תמידי.
והיתה גם ילדה אחת, דווקא צברית, יודית קראו לה אני זוכר . גם היא לא היתה מקובלת, כמוני.
ובהפסקות היתה באה לדבר איתי. היינו שנינו מין סוג של נטע זר.
לפעמים הייתי שוכח את כל הצרות שלי עם יודית . כי ליודית לא היה בית חם. אבא שלה תמיד הרביץ לאמא שלה והיא היתה רצה לגונן עליה והיתה חוטפת גם.
אזד בכיתה שלנו, היו הילדים הצברים המתוקים קצת אכזריים ולא שיתפו אותי במשחקים שלהם.
לערב כיתה אף פעם לא באתי . למה? שוב לעמוד כמו עציץ בצד?
ולמה אני מספר לכם את זה? כי חלפו השנים, באו שנות השמונים, ואני פרחתי כמו נרקיס מלך הביצה. לפתע היתה לי עדנה . מין תיקון כזה . פיצוי על העוגמת נפש של הילדות הקשה .
לפתע מצאתי את הנמר שנרדם בתוכי. והייתי עז ונועז. גם השרות הצבאי עזר לבסס את דמותי. וכשהתגייסתי, התנדבתי לצנחנים ועברתי בהצלחה רבה קורס קצינים, עלה מעמדי והבנות התחילו לרחוש סביבי. זכרתי את כולן. כל הכונפות והמכלואות שאז בילדותי התנשאו עלי. אבל את יודית לא שכחתי. היינו גרים אז באותו שיכון עולים שקראו לו שיכון עובדים. שכונה אפורה, בצורה של רכבות והייתי רואה אותה מדי פעם.. גם היא כבר לא היתה הילדה הדחויה. יודית גבהה ויפתה ובצבא היא שרתה בלשכת הרמטכ"ל.
פעם הזמנתי אותה לצאת. אבל ליודית כבר יש חבר. אז נשארנו בידידות כזאת. חבר זה לא קיר ... אפשר להזיז...
בשנים האחרונות אני עובד בהייטק . נוסע הרבה בתוקף תפקידי לחו"ל..
אני פוגש אנשים ולא פעם גם כאלו שהיו איתי בכיתה. בזמנו, לא התיחסו אלי. היום הם עצמם מתקרבים אלי. משהו בי כנראה מסמן להם את הסטטוס החדש. כבר לא ילד כאפות.
ואני נזכר במשפט שפעם פעם שמעתי ומצא חן בעיני,"הזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה"

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

רינה זיגדון עקוב אחר רינה
שמור כתבה
לכתבה זו 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש במגזין
עוד ביחסים
לשכוח לנשום פרק 1
לשכוח לנשום פרק 1
מאת: Shani Groisman
השם שלך הולך לפניך
השם שלך הולך לפניך
מאת: משה נצ'ו
פתאום במחשבות אני שוקע
פתאום במחשבות אני שוקע
מאת: Me .
מרגש
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
כל עוד את שלי
כל עוד את שלי
מאת: תום כהן
האישה שלך
האישה שלך
מאת: Soul Writer