כתובהירשם
התחבר
או הירשם
המקום שלך לכתוב
| סיפורים קצרים | סיפורים אמיתיים | סיפורים בהמשכים | ספרים |
צעד אחד אחרי אלוהים
כשאדם מנסה למצוא את עצמו, בערך כמו שאני עושה כרגע, אז הוא מחפש תשובות לשאלות קיומיות ולדברים שגדולים ממנו. כשהוא לא מצליח למצוא את התשובות אז הוא מחפש במציאות את הדבר הזה שגדול ממנו, ואז הוא מוצא את אלוהים.
לפני שלוש שנים החלטתי שאני לא מוצא את אלוהים כמו שאבא שלי רצה שאראה אותו, כמו שסבא שלי ראה אותו וכמו שאמא שלא והאחיות שלי מוצאות אותו. בדרך של הדת, בדרך של לשמור שבת, לקיים מצוות ולהתפלל.
אלוהים זה מושג הרבה יותר גדול ממה שאנחנו בתור אנשים...
כשאדם מנסה למצוא את עצמו, בערך כמו שאני עושה כרגע, אז הוא מחפש תשובות לשאלות קיומיות ולדברים שגדולים ממנו. כשהוא לא מצליח למצוא את התשובות אז הוא מחפש במציאות את הדבר הזה שגדול ממנו, ואז הוא מוצא את אלוהים.
לפני שלוש שנים החלטתי שאני לא מוצא את אלוהים כמו שאבא שלי רצה שאראה אותו, כמו שסבא שלי ראה אותו וכמו שאמא שלא והאחיות שלי מוצאות אותו. בדרך של הדת, בדרך של לשמור שבת, לקיים מצוות ולהתפלל.
אלוהים זה מושג הרבה יותר גדול ממה שאנחנו בתור אנשים מסוגלים להבין. 'אלוהים' זה מן כוח שמחזיק אותנו, שגורם לנו להאמין בדבר מסויים וללכת באמונה אמיתית ועיוורת אחרי דבר שאי אפשר להסביר עם הידיים או עם מילים. זה משהו שאנשים מרגישים בלב, בנפש.
בעצם כל אחד מאיתנו יכול להיות אלוהים, ככה אני חושב לעצמי
ספרים נוספים
דברים שבדרך
אתה לא באמת קורא אותי,
אתה רק קורא את החללים שבין השורות.
אתה מחפש שם אותך,
לדעת שאתה לא מדמיין.
כשאתה לא מוצא את עצמך שם,
אתה מתחיל להיות מתוסכל,
אתה מרגיש שאתה חייב להיות שם.
אתה לא באמת קורא אותי,
אתה רואה את התמונה,
מחייך לעצמך
ולוחץ על הלייק,
אתה מדמיין את החיוך שעולה מעבר למסך.
אתה לא באמת קורא אותי,
אם היית קורא,
היית יודע שאתה לא מופיע במרווחים,
כי אתה זה (כמעט) כל המילים.
******
הספר הזה מביא את כל המילים שלא נאמרו (וגם כמה שנאמרו).
הספר...
אתה רק קורא את החללים שבין השורות.
אתה מחפש שם אותך,
לדעת שאתה לא מדמיין.
כשאתה לא מוצא את עצמך שם,
אתה מתחיל להיות מתוסכל,
אתה מרגיש שאתה חייב להיות שם.
אתה לא באמת קורא אותי,
אתה רואה את התמונה,
מחייך לעצמך
ולוחץ על הלייק,
אתה מדמיין את החיוך שעולה מעבר למסך.
אתה לא באמת קורא אותי,
אם היית קורא,
היית יודע שאתה לא מופיע במרווחים,
כי אתה זה (כמעט) כל המילים.
******
הספר הזה מביא את כל המילים שלא נאמרו (וגם כמה שנאמרו).
הספר...
קופסת ההרפתקאות
דוד הוא ילד בן 11, חנון, לא מקובל, וחובב מושבע של משחקי מחשב. למעשה את רוב זמנו הפנוי הוא מבלה לבדו מול המחשב, והוא יכול להמשיך כך לנצח --- אלא שיום בהיר אחד חייו מתהפכים, כאשר יואב נער בוגר יותר מבית-ספרו, מציע לו להצטרף אליו להרפתקה בלתי-נשכחת ואמיתית יותר מכל משחק מחשב.
את הספר ניתן לרכוש ברשתות המוכרות סטימצקי וצומת ספרים. אתם מוזמנים לעשות את זה גם אונליין:
לרכישת הספר ברשת סטימצקי
לרכישת הספר ברשת צומת ספרים
את הספר ניתן לרכוש ברשתות המוכרות סטימצקי וצומת ספרים. אתם מוזמנים לעשות את זה גם אונליין:
לרכישת הספר ברשת סטימצקי
לרכישת הספר ברשת צומת ספרים
ספר סיפורים קצר . סיפור חייה של ילדה הנקלעת למערבולת בשואה, עם מאורעות אמיתיים של ניצולים השזורים בסיפור. סיפור שני הוא טלטלה אשר חוויתי ב
ספר סיפורים קצר .סיפור ילדה הנקלעת למערבולת המלחמה והשואה עם מאורעות אמיתיים של ניצולים השזורים בסיפור. סיפור שני הוא ילדותי בהמתנה לחזרת האב למשפחה. סיפור שלישי ילדה החווה חרם חברתי.
סיפור אמיתי של טלטלה אשר חוויתי בילדותי בשבת שקטה בחופש הגדול
סיפור אמיתי של טלטלה אשר חוויתי בילדותי בשבת שקטה בחופש הגדול
סיפור אמיתי של טלטלה אשר חוויתי בילדותי באחד מימי החופש הגדול
זיכרון ראשון
חגגתי יום הולדת שמח בהיותי בת אחת עשרה, זה היה מזמן בארץ אחרת, בפולין, בעיר הבירה, וורשה. אני ואמא התכוננו לחגיגת ההולדת. היא הפתיעה אותי בשמלה פרחונית לבנה ארוכה ויפה שהיא תפרה לכבוד האירוע. נעמדנו שתינו מול המראה. היא רכסה את רוכסן השמלה ורק אני חייכתי. יפה וגבוהה הייתה אמי, כשמה שיינדלה. קווי דמיון רבים שררו בינינו: שיער שחור מבריק, עיניים כחולות, גומות חן ועור חלק ועדין. אמא התגנדרה בחצאית ובחולצה לבנה. היא טיפחה את שתינו במידה שווה, גם את אחותי הגדולה שרה טיפחה, היינו בנות מפונקות ומגונדרות. לא חסכה ממני מה שהעניקה לעצמה. שיערי היה מעט ארוך משיערהּ, על כן קלעתי צמות שהסבתי אותן לקדמת הגוף. בהיתי בבבואתי במראה, בחנתי את קווי הדמיון ביני לאמי האהובה. חייכתי והתנועעתי וגם פרצופים עיוויתי עד ששתינו צחקנו. אחותי הגדולה שרה דמתה לאבינו טוביה: שיער חום, עיניים ירוקות, שובבה, פקחית וחברות רבות לה.
שרה הזמינה למסיבה את חברה לכיתה מארק. בתחילה אמא התנגדה וכשראתה ששרה כה מתעקשת היא אישרה שיהיה במסיבה שלי נער בוגר ממני בשנים אחדות, בן כיתתה של אחותי הבוגרת. כשנכנס לביתנו מיד קפצה עליו שרה, עיניהם נצצו מאושר. דמיינתי שקיים ביניהם קשר רומנטי, כבר קראתי את הספר "נשים קטנות" מאת לואיזה מיי אלקוט שתורגם לפולנית והפך ללהיט בקרב הבנות המשכילות. אחותי הזכירה לי את אחת הבנות מן הספר, ג'וזפין (ג'ו) המרדנית והפרועה. מארק הגיע לפני המסיבה, שרה וידידה ישבו ופטפטו ותוך כדי ההכנות שמעתי קולות של שמחה וצחוק מתגלגל. גם אני רציתי חבר קטן כמו אחותי.
שעה קלה לפני החגיגה זרמו האורחים אלינו הביתה, לבית המשפחה. בני דודים הגיעו צוהלים ונכנסו לבית ראשונים. תמיד שמחתי לקראתם. הדודים הגיעו עטופים בחליפות מחויטות והדודות התקשטו בבגדים נאים. בת דודתי רבקה הגיעה כשבזרועותיה תינוק בן חמישה חודשים, חמוד וחייכן. כולם חייכו אליי וברכו אותי. נהנינו, הגדולים שתו יין וברכו 'לחיים'. עוגה שעליה עמדו נרות יום ההולדת הוצגה בשיאה של החגיגה. אמי הסתובבה בין האורחים גאה במאפה ידיה, עיניה נצצו מאושר. ברכות נמסרו מכל עבר וגם אמא לחשה לי, "מזל טוב, חנה". קיפצתי משמחה ומהתרגשות. הדלקתי את הנרות, עצמתי עיניי והבעתי משאלה בקול, "אני רוצה שיהיה לי אח תינוק." כולם צחקו ואמא הביטה באבא ושלחה אליו חיוך אוהב, בעוד אני מכבה את הנרות. שמחתי במתנות ובמיוחד במטפחות הרקומות שאמא רקמה עבורי, ששמי 'חנה' חרוטות בהן, התחבקנו בהתרגשות רבה. היה אושר באותם הרגעים. אבא בירך אותי שאהיה ילדה מאושרת ושמחה, והעניק לי נשיקה. שיכורת אהבת הורים הייתי באותו היום, ומי יידע באותם הימים שזהו אירוע חריג?
סיפור אמיתי של טלטלה אשר חוויתי בילדותי בשבת שקטה בחופש הגדול
סיפור אמיתי של טלטלה אשר חוויתי בילדותי בשבת שקטה בחופש הגדול
סיפור אמיתי של טלטלה אשר חוויתי בילדותי באחד מימי החופש הגדול
זיכרון ראשון
חגגתי יום הולדת שמח בהיותי בת אחת עשרה, זה היה מזמן בארץ אחרת, בפולין, בעיר הבירה, וורשה. אני ואמא התכוננו לחגיגת ההולדת. היא הפתיעה אותי בשמלה פרחונית לבנה ארוכה ויפה שהיא תפרה לכבוד האירוע. נעמדנו שתינו מול המראה. היא רכסה את רוכסן השמלה ורק אני חייכתי. יפה וגבוהה הייתה אמי, כשמה שיינדלה. קווי דמיון רבים שררו בינינו: שיער שחור מבריק, עיניים כחולות, גומות חן ועור חלק ועדין. אמא התגנדרה בחצאית ובחולצה לבנה. היא טיפחה את שתינו במידה שווה, גם את אחותי הגדולה שרה טיפחה, היינו בנות מפונקות ומגונדרות. לא חסכה ממני מה שהעניקה לעצמה. שיערי היה מעט ארוך משיערהּ, על כן קלעתי צמות שהסבתי אותן לקדמת הגוף. בהיתי בבבואתי במראה, בחנתי את קווי הדמיון ביני לאמי האהובה. חייכתי והתנועעתי וגם פרצופים עיוויתי עד ששתינו צחקנו. אחותי הגדולה שרה דמתה לאבינו טוביה: שיער חום, עיניים ירוקות, שובבה, פקחית וחברות רבות לה.
שרה הזמינה למסיבה את חברה לכיתה מארק. בתחילה אמא התנגדה וכשראתה ששרה כה מתעקשת היא אישרה שיהיה במסיבה שלי נער בוגר ממני בשנים אחדות, בן כיתתה של אחותי הבוגרת. כשנכנס לביתנו מיד קפצה עליו שרה, עיניהם נצצו מאושר. דמיינתי שקיים ביניהם קשר רומנטי, כבר קראתי את הספר "נשים קטנות" מאת לואיזה מיי אלקוט שתורגם לפולנית והפך ללהיט בקרב הבנות המשכילות. אחותי הזכירה לי את אחת הבנות מן הספר, ג'וזפין (ג'ו) המרדנית והפרועה. מארק הגיע לפני המסיבה, שרה וידידה ישבו ופטפטו ותוך כדי ההכנות שמעתי קולות של שמחה וצחוק מתגלגל. גם אני רציתי חבר קטן כמו אחותי.
שעה קלה לפני החגיגה זרמו האורחים אלינו הביתה, לבית המשפחה. בני דודים הגיעו צוהלים ונכנסו לבית ראשונים. תמיד שמחתי לקראתם. הדודים הגיעו עטופים בחליפות מחויטות והדודות התקשטו בבגדים נאים. בת דודתי רבקה הגיעה כשבזרועותיה תינוק בן חמישה חודשים, חמוד וחייכן. כולם חייכו אליי וברכו אותי. נהנינו, הגדולים שתו יין וברכו 'לחיים'. עוגה שעליה עמדו נרות יום ההולדת הוצגה בשיאה של החגיגה. אמי הסתובבה בין האורחים גאה במאפה ידיה, עיניה נצצו מאושר. ברכות נמסרו מכל עבר וגם אמא לחשה לי, "מזל טוב, חנה". קיפצתי משמחה ומהתרגשות. הדלקתי את הנרות, עצמתי עיניי והבעתי משאלה בקול, "אני רוצה שיהיה לי אח תינוק." כולם צחקו ואמא הביטה באבא ושלחה אליו חיוך אוהב, בעוד אני מכבה את הנרות. שמחתי במתנות ובמיוחד במטפחות הרקומות שאמא רקמה עבורי, ששמי 'חנה' חרוטות בהן, התחבקנו בהתרגשות רבה. היה אושר באותם הרגעים. אבא בירך אותי שאהיה ילדה מאושרת ושמחה, והעניק לי נשיקה. שיכורת אהבת הורים הייתי באותו היום, ומי יידע באותם הימים שזהו אירוע חריג?
מלכת החרבות
מי שמנסה לברוח מהעבר, העבר רודף אותו ללא רחמים.
מי שקורא אחרים כספר פתוח מתהלך כעיוור בחיפוש אחרי קצה החוט.
דנה רובנסקי פוטרה מעבודתה במשרד עורכי דין מכובד, אבל זה ממש לא מטריד אותה. סוף סוף יש לה הזדמנות להתמסר למה שהיה עוד לא מזמן התחביב שלה-קריאה בקלפי טרוט. דנה נהנית מהצלחה רבה, אך מסרבת לקרוא לעצמה מיסטיקנית, הרי היא רק מספרת סיפורים למי שמוכן להקשיב. דנה מייעצת לאנשי עסקים בכירים, אך גם משעשעת בנות במסיבות רווקות. היא מאורסת לאיש עסקים צעיר, ובו זמנית מנהלת רומן לוהט עם רקדן ספרדי יפה תואר.
יום אחד מגיעה לדנה לקוחה חדשה, ויש לה בקשה יוצאת דופן. היא מבקשת מדנה לסייע לה באיתור בתה יעל שנעלמה כמה ימים לפני כן.
דנה מסרבת, זה לא מתפקידה. היא מפצירה בלקוחה לפנות למשטרה, אך בלילה היא חולמת חלום מוזר שגורם לה להבין שגורלה של יעל קשור קשר מסתורי בגורלה.
מה משותף בין דנה ויעל? האם דנה תצליח לאתר את הצעירה? ולמה דנה חולמת חלומות קשים ומטרידים? ואיך כל זה קשור לרציחתו של רופא פלסטיקאי ידוע שנרצח בקליניקה שלו בצפון תל אביב?
Maybe it’s all my fault
To get killed that autumn night
In the ultimate act of despair
Betrayed by faith and by light.
I dream in my shallow grave
My bones are dry and white
I lose all sense of time
Fighting my final fight
It’s all null and void
The Emptiness .. i like its smell
It’s all null and void
And it’s finished for me as well.
My hope was stolen that night
My tears brought no solution
I was fed with lies and fraud
I was trapped in some strange illusion.
My flesh and laugh have gone
Thrown away like a broken frame
But Storyteller! I want you to listen
I want you to know my name!
It’s all null and void
The Darkness … I love its smile
It’s all null and void
But not finished for me for a while.
פרק 1
האולם מתחיל להתמלא. זוגות וקבוצות, כולם נכנסים כשהם מצחקקים, מקשקשים, מחוממים על ידי יין ומנות בשריות נדיבות. חלקם מתיישבים מייד ליד השולחנות העגולים והקטנים שמפוזרים באולם ומכוסים במפות משובצות דהויות. חלקם עדיין על הרגליים, מברכים לשלום את מכריהם, טופחים על השכם, מתחבקים, מזמינים עוד ועוד משקאות ממלצריות זריזות וחינניות. דנה משתרבבת פנימה, חוצה במהירות ובבטחה את האולם הקטן של הטבלאו ומתיישבת בפינה הצמודה לבמה, במקום הקבוע שלה. האורות הצהבהבים והעמומים מאירים את הפינות, משאירים את הרחבה ואת הבמה באפלה מבטיחה. דנה לוקחת נשימה עמוקה, עוצמת את עיניה ומחייכת.
אויר הדחוס של הטבלאו ספוג ריחות עתיקים של עשן סיגריות וזיעה, הריחות ששום אוורור ושום מיזוג לא מסוגלים לגרש. לפתע מרגישה דנה רעד קליל בכל גופה. אולי קר לה בגלל מיזוג האוויר או שאולי היא מצוננת? האם זה טוב, היא לא בטוחה, היא אף פעם לא בטוחה. דנה מתעטפת בשאל פשמינה אדום ומפנק, פוזלת לצדדים, היא מסוקרנת. לצדה יושב זוג מבוגר, הם ספרדים. הם מדברים ודנה מבינה כמעט הכול. "פעם היה מותר כאן לעשן," לוחשת ברוגז האישה. "זה היה פעם והיום זה אסור," עונה בן זוגה ומסתכל על אשתו, בתקווה שהיא תסתפק בתגובתו הלקונית, אך כאשר מבחין בהבעת תסכול וכעס על פנייה ממהר להוסיף, "את יודעת זה לטובת כולנו כי".... "פשש," האישה קמה על רגליה, מחייכת חיוך ציני, " אני הולכת לעשן בחוץ אם זה מה שיציל את האנושות" האישה צועדת לכיוון היציאה, בעלה מושך בכתפיים וממלמל משהו . מאחורי דנה מתיישבות שתי חברות בשנות השלושים המאוחרות שלהן: אחת ברונטית וצנומה, והשנייה אדמונית ועגלגלה. הן מרכלות ללא הרף על בני זוגן שנשארו בבית. "על איזה קוקטייל אתה ממליץ היום "? ', נסה השמנמונת לפלרטט עם הרב מלצרים. הבחור נשאר אדיש, מבצע את עבודתו בשלווה מוחלטת, הוא רגיל. דנה מזמינה כוס יין אדום, מסתכלת על השעון ומשפשפת קלות את פניה. היא חסרת סבלנות, וזה מתחיל לתת את סימניו בגופה, היא זקוקה לסיגריה נואשות.
הזרקורים שמעל הבמה נדלקים, וגל התרגשות עובר באולם.
שני גיטריסטים עולים על הבמה. המבוגר שביניהם הוא כבן חמישים, נמוך קומה וקירח. הנגן השני הוא בשנות השלושים שלו כלומר בחור צעיר, מבטו מושפל והוא נראה מאוד מרוכז בעצמו. יש לו שיער מקורזל אסוף בקוקו מרושל, מנפנף למישהו בקהל ומחייך. הזמר עולה אחרון. הוא שמנמן ומזוקן בעל מראה של דובי טוב לב. הם מתיישבים במקומם ומחליפים מבטים. "למה הם תמיד לובשים שחורים?", מספיקה דנה לחשוב לפני שהגיטריסט המבוגר מתחיל לפרוט במיתרי הגיטרה. אצבעותיו קלילות ותנועותיו עדינות. הגיטריסט השני מצטרף לנגינה, גופו רוכן קדימה ופניו נלהבות. "לאן הולכת את, רוסיטה? האם בדרכך את לכנסיית הכפר"? קולו הצרוד והעמוק של הזמר ממלא את האולם, מגרה ומטריד. ". הגיע הזמן לווידוי, והכומר הצעיר ממתין לך בפתח הכנסייה," וקולו של הזמר מתעצם. בצעדים איטיים רקדנית צעירה מתקדמת למרכז הבמה. גבה ישר וצווארה מתוח, זה מקנה לה מראה של ברבור אציל. שיערה האדמוני והחלק של הרקדנית אסוף בסיכת ורד אדומה. הרקדנית נראית נרגשת, היא פוקחת את עיניה לרווחה, והקסם מתחיל. תק-תק, תק- תק, תק- תק, תק-תק רוקעות רגליה, וכפות ידיה נעות בסיבובים קטנים, כאילו מלטפות פרחים יקרי ערך.
הגיטרות מגבירות את הקצב. צליל הגיטרות מרגש ונוגע, הוא חודר ומחבק בו זמנית.
"שמלתך לבנה אך ליבך שחור, דם התמימים על ידייך, רוסיטה," זועק הזמר.
פיו פעור ופניו מתעוותות במאמץ אדיר, ועיניו עצומות בחוזקה.
הרקדנית מסתובבת לאיטה, מניעה את ראשה מכתף לכתף, החזה שלה מורם, וכתפייה משוכות לאחור. לרגע קופאת היא במקום, ואז מתחילות רגליה ברקיעה מטורפת: תק-תק, תק- תק, תק-תק. נעצרת היא בעומק הבמה, ועוד סיבוב איטי
ומהפנט, ועוד פעם אצבעותיה נעות בסיבובים
אלגנטיים להפליא, מזמינות ומפתות. "ברחי רוסיטה, תצילי את חייך העלובים,"
הזמר מקפץ על כיסאו, פניו המיוזעות מבטאות זעזוע עמוק, קולו רועם.
הרקדנית מתחילה להתקדם בצעדים מהירים, מתופפת ברגליה: תק-תק, תק-תק, תק-תק. עיניה בוהקות, מאירות את פניה הסמוקות. בצעד האחרון נועצת היא את העקב, וידיה שמוטות לצדי הגוף. היא מתנשפת, ואז בתנועה חדה ומדודה היטב ידה הימנית עולה, מושכת את סיכת הוורד, שיערה הארוך והאדמוני ספוג שמן וזיעה, ומתפזר על גבה ועל כתפייה. לרגע משתרר שקט באולם לפני שפרץ מחיאות כפיים סוערות. מבשר שגם הלילה זה נכנע לקסמו הנצחי של הפלאמנקו. הרקדנית יורדת מהבמה, והינה מתקרב הרגע לו חיכתה דנה כמעט שנה. רקדן תמיר עולה על הבמה. הוא בן עשרים ותשע ושמו רובן . דנה מכירה היטב את אודותיו . היא יודעת שהוא נצר למשפחת האומנים הענפה והמפורסמת . היא מכירה את שמות המורים שלמד אצלם ואת המקומות שבהם הופיע. אבל מה זה משנה כרגע. היא
מתבוננת בו .
הוא לובש מכנסים אפורים וחולצת משי שחורה, פתוחה למחצה, שחושפת את הצוואר ואת החזה שלו. שיערו השחור, החלק והארוך פזור, מסתיר כמעט לגמרי את פניו. בתנועה קלילה אחת של ראשו שיערו מועף אחורה ופניו נחשפות. דנה רואה את
עיניו, עיניי הדובדבן הענקיות והעמוקות, שמעוטרות בריסים שחורים וכל כך ארוכים,
שזה כמעט בלתי אפשרי.
הגיטריסט חוזר לנגן. המתופף קובע את הקצב . "את שבית את לבי כשפרח האביב." הזמר בקולו העמוק מתחיל לספר עוד סיפור של אהבה עזה כמוות. רובן מתחיל לרקוד, ודנה שוקעת אל תוך האפלה העמוקה, מתמסרת אל הקצב ההולך והמסתחרר. היא מרגישה מוזר. הלב שלה מחסיר פעימה, עיניה זוהרות ובטנה מתמלאת בחום לח של תשוקה, שתוביל אותה הלילה לגן עדן או לגיהינום. היא מרגישה. העיקר שהיא מרגישה. היא כל כך גאה בעצמה כי היא מרגישה. ההופעה שאורכה שעה וחצי הולכת להסתיים, ודנה יודעת שרגע האמת מתקרב. הלב שלה פועם בכבדות, וכפות ידיה קרירות ודביקות. הפעם היא מזהה בוודאות את הפחד ואת ההתרגשות. היא קמה, מקפלת את הצעיף האדום ומכניסה אותו לתיקה. היא בוחנת את עצמה במראה קטנה, מרגישה מוכנה. לאט ובשקט דנה מסתננת אל תוך המסדרון הצר, שמוביל לחדרי ההלבשה. היא נצמדת לקיר וממתינה, וידיה רועדות במקצת. היא מופתעת מההתרגשות שלה .
מישהו עובר, זה הרב מלצרים . הוא אמור לגרש את דנה משם, אך הוא נשאר אדיש,
לא אומר דבר. ברגע זה דנה רואה אותו, את רובן. הוא לבוש ג'ינס ומעיל זמש קצר,
ותיק גב תלוי על הכתף השמאלית. דנה חוסמת את דרכו.
" רובן, יש לך כמה דקות להקדיש לי, ? שואלת דנה ומחייכת חיוך קטן. רובן נעצר,
אין לו ברירה. "אני מעריצה וותיקה שלך . פעמיים בשנה אני מגיעה מרחוק כדי לצ־ פות בהופעות שלך. ואני רוצה להכיר אותך יותר מקרוב, מאוד, מאוד מקרוב," לוחשת דנה
. רובן נועץ בה את מבטו. דנה מטה קלות את ראשה הצדה, מחזירה לו מבט. עכשיו דנה יודעת שהיא ניצחה, הקשר נוצר והיא בטוחה בעצמה. היא נושכת את השפה התחתונה נשיכת פיתוי קטנה. רובן שותק, עדיין מופתע. "לא יתכן שאני הראשונה שמנסה," חושבת לה דנה, ואז ממשיכה, " הינה, כאן כתובת המלון, שבו אני מתאכסנת ומספר הנייד שלי, ואם מרוב ההתרגשות שכחתי להציג
את עצמי, שמי דנה," במילים האלה היא מוסרת לרובן את הפתק שהוכן מראש.
רובן לוקח את הפתק ומכניס לכיסו, לא אומר מילה, ופשוט הולך. דנה מרגישה הקלה.
היא בטוחה שעוד היום, עוד הלילה היא תשמע מרובן.
פרק 2
דנה שוכבת על בטנה, היא ערומה, גופה מבקש לנשום, ולנוח. רובן נוגע בצווארה עם קצות אצבעותיו, ומנשק אותה בעורפה. דנה מסתובבת ומתיישבת, נשענת על הכריות התפוחות של בית המלון. רובן מנשק אותה על השפתיים. שפתיו יבשות וחמות בדיוק כמו שדנה אוהבת, הנשיקות שלו אגרסיביות וחודרניות בדיוק כמו שדנה אוהבת.
הוא קם על רגליו, ניגש לשולחן."את רוצה יין,"? שואל רובן
. דנה מהנהנת בראשה לאות הסכמתה. היא מתבוננת בגופו הערום של רובן. יצירת אומנות! מבנה גופו מושלם, במיוחד הכתפיים. נקודת המפגש בין הצוואר לבין הכתף
שמסמלת עבורה גבריות, אצלו היא מושלמת. גופו של רובן שרירי במידה ומוצק, רגליו הארוכות בנויות היטב. יצירת אומנות! רובן מגיש לה כוס יין, ומתיישב לצידה. ידו השמאלית נוחתת על הירך של דנה, לא מלטפת, רק מסמנת בעלות, וזה נעים לה . גם ריח גופו נעים לה, וגם הליטופים. עד לפני כמה דקות הוא היה מעליה, הוא היה בתוכה. עד לפני כמה דקות היא הרגישה את גופו החם נע קדימה ואחורה, היא הרגישה שעיניי הדובדבן המדהימות שלו חדרו אל נשמתה, כאשר איבר מינו חדר אל גופה. היא הרגישה, היא הרגישה עד... שהפסיקה להרגיש, ככה סתם, לפתע . כאילו
יד זדונית, יד מרושעת הפרידה ביניהם, בין גופו לבין גופה, בין נשמתו לבין נשמתה,
כאילו מכשפה זקנה על ערש דוויי הטילה קללה, והקללה דבקה בדנה בלי להשאיר לה שום פתח למילוט.
דנה יודעת בדיוק באיזה רגע זה קרה. רובן היה בתוכה, ושפתיו חיפשו את שפתיה, ופתאום דנה הבינה שהיא לא מרגישה כלום, כלום... הלהבה כבתה, והיא כבר לא שם, ופתאום שמעה דנה את הרשרושים של הסדינים והצופרים של המכוניות. המגע של רובן עדיין היה נעים, אך הוא לא ריגש אותה יותר. דנה נשכה את שפתיה. מחוסר ברירה הרשתה לעצמה לשקוע בתוך חלום. היא רואה מרתף מחניק וחשוך, מואר על ידי נר אחד בודד. קירותיו בנויים אבן עתיקה וגסה, והם קרים כקרח. לפתע נשמעת חריקה איומה, דלת ברזל קטנה נפתחת, ולמרתף נכנסים שני גברים עטופים בגלימות ארוכות ושחורות. אחד מהם נושא לפיד, והשני מחזיק בידיו כלים משונים. דנה מבינה שאלה הם כלי עינוים. הגברים יודעים בדיוק לשם מה הם באו. הם הולכים אל הפינה החשוכה וגוררים משם נערה ערומה . היא צעירה ובתולית, שיערה הזהוב והגלי מכסה את שדייה הקטנים ולהם פטמות בולטות וורודות. בטנה של הנערה שטוחה, והמשולש בין רגליה עדיין נטול שיערות. הנערה אולי בת שתיים עשרה ולא יותר. היא רועדת מפחד, היא יודעת מה הולך לקרות, כי הרי רק אתמול הייתה המסכנה עדה לעינוי ולהוצאה להורג של נערה אחרת. התמימה הקטנה לא יודעת, שגורלה הולך להיות מר ואכזר אף יותר. שני הגברים מתחילים במלאכה. הם קושרים את ידיה לשני גלגלי ברזל שעל הקיר בעזרת חבלים גסים. החבלים מכאיבים לנערה והיא מתחילה לבכות. "שתקי כלבה, סופך קרוב! , צועק אחד הגברים ומכה אותה בפנים, והשני צוחק ברשעות גמורה. אפה של המסכנה מדמם, והיא משתתקת, חצי מעולפת. את שתי רגליה קושרים הגברים ליתדי עץ, ככה שהבחורה נשארת תלויה על הקיר, קורבן חסר אונים. הגברים מתפשטים ונשארים ערומים, אברי המין הענקיים שלהם מזדקרים, אך הם לא מנסים לאנוס את הנערה, כוונותיהם מרושעות אף יותר.
הגברים מצליפים בה עם שוט ארוך. היא זועקת מכאבי תופת, מתפתלת על הקיר, דמעות זולגות מעיניה . גופה הבתולי מתכסה סימנים מדממים, השוט קורע את בשרה. היא מתעלפת, וגופה הקטן הופך להיות כשק ריק ונטול חיים. אחד הרוצחים שופך עליה מים קרים כי הם עוד לא סיפקו באופן מלא את תאוות העינוי והרצח.
הנערה בקושי פוקחת את עיניה הנפוחות, פניה שסועות, והיא איבדה כל צלם אנוש, והיא כמו חיה קטנה ומבוהלת. עדיף היה לה לשקוע שוב בחוסר הכרה מנחם, כי מה שהיא רואה ממלא את ליבה אימה כה מטורפת עד שהיא לא מסוגלת אפילו לזעוק יותר. אחד השותפים לפשע מחזיק בידו מוט ברזל מלובן. השני פותח את רגליה של הקורבן. המוט הלוהט מוחדר בכוח אל איבר מינה. הגופה מתעוות עיוות אחד ואחרון ומשמיע נחירת גסיסה בודדה ועצובה. ראשה של הנערה נשמט על החזה. דנה יודעת שהילדה המסכנה מתה, דנה גומרת, מגיעה אל סיפוקה, משחררת צעקה של הנאה. דנה פוקחת את עיניה, ורואה את פניו הסמוקות של רובן, ואת עיניו העצומות במאמץ אורגזמי. הוא משמיע אנחה של עונג וצונח על דנה, מתנשף בכבדות. ועכשיו הם יושבים זה לצד זה, ערומים כמו אדם וחווה בגן עדן, שותים יין איכותי. דנה מחייכת אל רובן, ומחזירה לו ליטוף עדין. חשבון הנפש שלה עוד יחכה . הרגע זה לא הזמן.
"יש לי חברה," אומר רובן בשקט. "אז איפה היא עכשיו? מחכה לך בבית עם ארוחת ערב,"? שואלת דנה בנימה לגלגנית ומזלזלת.
"היא נסעה לבקר את הוריה," עונה רובן בפשטות.
"היא צוענייה,"? מתעניינת דנה
. "לא, וגם אני לא, לא כל רקדני פלאמנקו הם צוענים"
"כן, אני יודעת, הרי חקרתי אודותיך "
"הספרדית שלך מעולה, ואגב למה דווקא אני"?
דנה מחייכת, מדביקה נשיקה ארוכה ורטובה לשפתיו של רובן. " בגלל זה רובן, בגלל השפתיים ובגלל העיניים"
"אם לא הייתי רקדן, לא היית מסתכלת בכיוון שלי! ," אומר רובן בפסקנות.
דנה מופתעת. היא מרימה את עיניה, בוחנת שוב את פניו של רובן. המצח שלו גבוה, ואפו הארוך מתרחב במקצת בקצה, וזה מקנה לרובן מראה של כלב ציד גזעי. פיו מלא חיים אך קשוח, והמשולש הזה, -קו המפגש שבין הצוואר ולבין הכתף שכל כך
משגע את דנה, אצל רובן הוא פשוט מושלם. היא יודעת שהייתה מבלה איתו לילה גם
אם היה הוא פועל בניין. דנה רוצה לומר לו את זה, אך רובן מקדים אותה בשאלה, " יש לך חבר"?
"כן," עונה דנה בקצרה, ומחייכת.
" את יודעת שאת משוגעת,"? מצחקק רובן.
"כן, זאת הסיבה שאני כאן,"! עונה דנה ומחייכת. רובן צוחק. היא כמובן צודקת. הוא מעולם לא הסכים לצאת עם מעריצות . למה לו לסבך את חייו? אבל זאת שהגיעה מארץ רחוקה כדי לספק את תשוקתה, בה הוא מצא משהו, משהו זר, משהו מושך. מה זה היה? אולי העיניים שלה, כחולות כים עמוק וסתווי? העיניים שבתוכן אפשר
ללכת לאיבוד? העיניים שמבטיחות, העיניים שמסתירות! ?
"עוד אהיה משורר," חושב רובן לעצמו. הוא לא בגד בחברתו לוסיה מאז שהתחיל לצאת איתה לפני כארבע שנים. מה הוא עושה כאן ערום עם כוס יין ביד, במיטתה של הזרה בעלת עיניים של שדונית ים?
הוא יחשוב על זה מחר, ברגע זה לא מתאים לו, ברגע זה הוא חושק בה. רובן שם את הכוס על השידה. דנה קולטת את תנועותיו . היא מצחקקת, מניחה גם היא את הכוס שלה, ופשוט נשכבת על גבה. דנה נותנת לידיים שלו חופש לעשות בה כרצונו.
רובן מנשק את צווארה, את פטמותיה, את בטנה. לשונו החמימה יודעת את עבודתה. כאשר ראשו בין רגליה, מרגישה דנה דגדוג נעים. היא נאנחת, היא יודעת מה עליה
לעשות. דנה עוצמת את עיניה... דנה רואה גבר רכוב על סוס. הוא מחפש טרף קל. הוא מבחין באישה
כפריה שנראית בהיריון. הגבר מסתכל לצדדים, השטח פנוי. מטרתו ברורה הוא יודע
שהוא הולך לאנוס ולרצוח אותה. כאשר האנס מגיע לסיפוקו דנה מצליחה לגמור.
ושוב פעם הם יושבים ערומים זה לצד זה. רובן נראה עייף ומותש, פניו לחות מזיעה, ושיערו נהיה דביק. הוא לוהט, גופו עדיין לא מעכל את התפרצות ההורמונים וההתרגשויות. דנה נהנית להסתכל עליו. הוא הזיע בגללה ובשבילה . זה רק אומר שהיא שיחקה מעולה את תפקידה של המאהבת הלוהטת. דנה בטוחה שרובן לעולם לא ישכח את ליטופיה המיומנים, את לשונה היצירתיתואת אצבעותיה העדינות, הרי כל תנועה שלה, כל ליטוף הם מדודים ומדויקים להפליא, מכוונים לשגע ולהטריף, לשכר ולשקר. היא נאנחה וזזה, הרימה את האגן, עצמה את עיניה, פערה את פיה, קימטה את הסדין באצבעותיה- וכל זה כחלק מתפקידה שלקחה על עצמה. היא, דנה, כתבה את התסריט, ביימה את ההצגה והייתה בה כוכבת יחידה. היא רק לא הרגישה שום דבר, כמעט שום דבר. ברגע האמת זה ברח ממנה שוב. הקללה לא נעלמה, ואפילו רובן הכה נחשק לא הצליח להפוך לנסיך, שנשיקתו תעיר את הנסיכה הרדומה, את דנה.
להמשך הקריאה:
https://www. scribd. com/document/367307475/Queen-of-Swords-%D7%9E%D7%9C%D7%9B%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA
מי שקורא אחרים כספר פתוח מתהלך כעיוור בחיפוש אחרי קצה החוט.
דנה רובנסקי פוטרה מעבודתה במשרד עורכי דין מכובד, אבל זה ממש לא מטריד אותה. סוף סוף יש לה הזדמנות להתמסר למה שהיה עוד לא מזמן התחביב שלה-קריאה בקלפי טרוט. דנה נהנית מהצלחה רבה, אך מסרבת לקרוא לעצמה מיסטיקנית, הרי היא רק מספרת סיפורים למי שמוכן להקשיב. דנה מייעצת לאנשי עסקים בכירים, אך גם משעשעת בנות במסיבות רווקות. היא מאורסת לאיש עסקים צעיר, ובו זמנית מנהלת רומן לוהט עם רקדן ספרדי יפה תואר.
יום אחד מגיעה לדנה לקוחה חדשה, ויש לה בקשה יוצאת דופן. היא מבקשת מדנה לסייע לה באיתור בתה יעל שנעלמה כמה ימים לפני כן.
דנה מסרבת, זה לא מתפקידה. היא מפצירה בלקוחה לפנות למשטרה, אך בלילה היא חולמת חלום מוזר שגורם לה להבין שגורלה של יעל קשור קשר מסתורי בגורלה.
מה משותף בין דנה ויעל? האם דנה תצליח לאתר את הצעירה? ולמה דנה חולמת חלומות קשים ומטרידים? ואיך כל זה קשור לרציחתו של רופא פלסטיקאי ידוע שנרצח בקליניקה שלו בצפון תל אביב?
Maybe it’s all my fault
To get killed that autumn night
In the ultimate act of despair
Betrayed by faith and by light.
I dream in my shallow grave
My bones are dry and white
I lose all sense of time
Fighting my final fight
It’s all null and void
The Emptiness .. i like its smell
It’s all null and void
And it’s finished for me as well.
My hope was stolen that night
My tears brought no solution
I was fed with lies and fraud
I was trapped in some strange illusion.
My flesh and laugh have gone
Thrown away like a broken frame
But Storyteller! I want you to listen
I want you to know my name!
It’s all null and void
The Darkness … I love its smile
It’s all null and void
But not finished for me for a while.
פרק 1
האולם מתחיל להתמלא. זוגות וקבוצות, כולם נכנסים כשהם מצחקקים, מקשקשים, מחוממים על ידי יין ומנות בשריות נדיבות. חלקם מתיישבים מייד ליד השולחנות העגולים והקטנים שמפוזרים באולם ומכוסים במפות משובצות דהויות. חלקם עדיין על הרגליים, מברכים לשלום את מכריהם, טופחים על השכם, מתחבקים, מזמינים עוד ועוד משקאות ממלצריות זריזות וחינניות. דנה משתרבבת פנימה, חוצה במהירות ובבטחה את האולם הקטן של הטבלאו ומתיישבת בפינה הצמודה לבמה, במקום הקבוע שלה. האורות הצהבהבים והעמומים מאירים את הפינות, משאירים את הרחבה ואת הבמה באפלה מבטיחה. דנה לוקחת נשימה עמוקה, עוצמת את עיניה ומחייכת.
אויר הדחוס של הטבלאו ספוג ריחות עתיקים של עשן סיגריות וזיעה, הריחות ששום אוורור ושום מיזוג לא מסוגלים לגרש. לפתע מרגישה דנה רעד קליל בכל גופה. אולי קר לה בגלל מיזוג האוויר או שאולי היא מצוננת? האם זה טוב, היא לא בטוחה, היא אף פעם לא בטוחה. דנה מתעטפת בשאל פשמינה אדום ומפנק, פוזלת לצדדים, היא מסוקרנת. לצדה יושב זוג מבוגר, הם ספרדים. הם מדברים ודנה מבינה כמעט הכול. "פעם היה מותר כאן לעשן," לוחשת ברוגז האישה. "זה היה פעם והיום זה אסור," עונה בן זוגה ומסתכל על אשתו, בתקווה שהיא תסתפק בתגובתו הלקונית, אך כאשר מבחין בהבעת תסכול וכעס על פנייה ממהר להוסיף, "את יודעת זה לטובת כולנו כי".... "פשש," האישה קמה על רגליה, מחייכת חיוך ציני, " אני הולכת לעשן בחוץ אם זה מה שיציל את האנושות" האישה צועדת לכיוון היציאה, בעלה מושך בכתפיים וממלמל משהו . מאחורי דנה מתיישבות שתי חברות בשנות השלושים המאוחרות שלהן: אחת ברונטית וצנומה, והשנייה אדמונית ועגלגלה. הן מרכלות ללא הרף על בני זוגן שנשארו בבית. "על איזה קוקטייל אתה ממליץ היום "? ', נסה השמנמונת לפלרטט עם הרב מלצרים. הבחור נשאר אדיש, מבצע את עבודתו בשלווה מוחלטת, הוא רגיל. דנה מזמינה כוס יין אדום, מסתכלת על השעון ומשפשפת קלות את פניה. היא חסרת סבלנות, וזה מתחיל לתת את סימניו בגופה, היא זקוקה לסיגריה נואשות.
הזרקורים שמעל הבמה נדלקים, וגל התרגשות עובר באולם.
שני גיטריסטים עולים על הבמה. המבוגר שביניהם הוא כבן חמישים, נמוך קומה וקירח. הנגן השני הוא בשנות השלושים שלו כלומר בחור צעיר, מבטו מושפל והוא נראה מאוד מרוכז בעצמו. יש לו שיער מקורזל אסוף בקוקו מרושל, מנפנף למישהו בקהל ומחייך. הזמר עולה אחרון. הוא שמנמן ומזוקן בעל מראה של דובי טוב לב. הם מתיישבים במקומם ומחליפים מבטים. "למה הם תמיד לובשים שחורים?", מספיקה דנה לחשוב לפני שהגיטריסט המבוגר מתחיל לפרוט במיתרי הגיטרה. אצבעותיו קלילות ותנועותיו עדינות. הגיטריסט השני מצטרף לנגינה, גופו רוכן קדימה ופניו נלהבות. "לאן הולכת את, רוסיטה? האם בדרכך את לכנסיית הכפר"? קולו הצרוד והעמוק של הזמר ממלא את האולם, מגרה ומטריד. ". הגיע הזמן לווידוי, והכומר הצעיר ממתין לך בפתח הכנסייה," וקולו של הזמר מתעצם. בצעדים איטיים רקדנית צעירה מתקדמת למרכז הבמה. גבה ישר וצווארה מתוח, זה מקנה לה מראה של ברבור אציל. שיערה האדמוני והחלק של הרקדנית אסוף בסיכת ורד אדומה. הרקדנית נראית נרגשת, היא פוקחת את עיניה לרווחה, והקסם מתחיל. תק-תק, תק- תק, תק- תק, תק-תק רוקעות רגליה, וכפות ידיה נעות בסיבובים קטנים, כאילו מלטפות פרחים יקרי ערך.
הגיטרות מגבירות את הקצב. צליל הגיטרות מרגש ונוגע, הוא חודר ומחבק בו זמנית.
"שמלתך לבנה אך ליבך שחור, דם התמימים על ידייך, רוסיטה," זועק הזמר.
פיו פעור ופניו מתעוותות במאמץ אדיר, ועיניו עצומות בחוזקה.
הרקדנית מסתובבת לאיטה, מניעה את ראשה מכתף לכתף, החזה שלה מורם, וכתפייה משוכות לאחור. לרגע קופאת היא במקום, ואז מתחילות רגליה ברקיעה מטורפת: תק-תק, תק- תק, תק-תק. נעצרת היא בעומק הבמה, ועוד סיבוב איטי
ומהפנט, ועוד פעם אצבעותיה נעות בסיבובים
אלגנטיים להפליא, מזמינות ומפתות. "ברחי רוסיטה, תצילי את חייך העלובים,"
הזמר מקפץ על כיסאו, פניו המיוזעות מבטאות זעזוע עמוק, קולו רועם.
הרקדנית מתחילה להתקדם בצעדים מהירים, מתופפת ברגליה: תק-תק, תק-תק, תק-תק. עיניה בוהקות, מאירות את פניה הסמוקות. בצעד האחרון נועצת היא את העקב, וידיה שמוטות לצדי הגוף. היא מתנשפת, ואז בתנועה חדה ומדודה היטב ידה הימנית עולה, מושכת את סיכת הוורד, שיערה הארוך והאדמוני ספוג שמן וזיעה, ומתפזר על גבה ועל כתפייה. לרגע משתרר שקט באולם לפני שפרץ מחיאות כפיים סוערות. מבשר שגם הלילה זה נכנע לקסמו הנצחי של הפלאמנקו. הרקדנית יורדת מהבמה, והינה מתקרב הרגע לו חיכתה דנה כמעט שנה. רקדן תמיר עולה על הבמה. הוא בן עשרים ותשע ושמו רובן . דנה מכירה היטב את אודותיו . היא יודעת שהוא נצר למשפחת האומנים הענפה והמפורסמת . היא מכירה את שמות המורים שלמד אצלם ואת המקומות שבהם הופיע. אבל מה זה משנה כרגע. היא
מתבוננת בו .
הוא לובש מכנסים אפורים וחולצת משי שחורה, פתוחה למחצה, שחושפת את הצוואר ואת החזה שלו. שיערו השחור, החלק והארוך פזור, מסתיר כמעט לגמרי את פניו. בתנועה קלילה אחת של ראשו שיערו מועף אחורה ופניו נחשפות. דנה רואה את
עיניו, עיניי הדובדבן הענקיות והעמוקות, שמעוטרות בריסים שחורים וכל כך ארוכים,
שזה כמעט בלתי אפשרי.
הגיטריסט חוזר לנגן. המתופף קובע את הקצב . "את שבית את לבי כשפרח האביב." הזמר בקולו העמוק מתחיל לספר עוד סיפור של אהבה עזה כמוות. רובן מתחיל לרקוד, ודנה שוקעת אל תוך האפלה העמוקה, מתמסרת אל הקצב ההולך והמסתחרר. היא מרגישה מוזר. הלב שלה מחסיר פעימה, עיניה זוהרות ובטנה מתמלאת בחום לח של תשוקה, שתוביל אותה הלילה לגן עדן או לגיהינום. היא מרגישה. העיקר שהיא מרגישה. היא כל כך גאה בעצמה כי היא מרגישה. ההופעה שאורכה שעה וחצי הולכת להסתיים, ודנה יודעת שרגע האמת מתקרב. הלב שלה פועם בכבדות, וכפות ידיה קרירות ודביקות. הפעם היא מזהה בוודאות את הפחד ואת ההתרגשות. היא קמה, מקפלת את הצעיף האדום ומכניסה אותו לתיקה. היא בוחנת את עצמה במראה קטנה, מרגישה מוכנה. לאט ובשקט דנה מסתננת אל תוך המסדרון הצר, שמוביל לחדרי ההלבשה. היא נצמדת לקיר וממתינה, וידיה רועדות במקצת. היא מופתעת מההתרגשות שלה .
מישהו עובר, זה הרב מלצרים . הוא אמור לגרש את דנה משם, אך הוא נשאר אדיש,
לא אומר דבר. ברגע זה דנה רואה אותו, את רובן. הוא לבוש ג'ינס ומעיל זמש קצר,
ותיק גב תלוי על הכתף השמאלית. דנה חוסמת את דרכו.
" רובן, יש לך כמה דקות להקדיש לי, ? שואלת דנה ומחייכת חיוך קטן. רובן נעצר,
אין לו ברירה. "אני מעריצה וותיקה שלך . פעמיים בשנה אני מגיעה מרחוק כדי לצ־ פות בהופעות שלך. ואני רוצה להכיר אותך יותר מקרוב, מאוד, מאוד מקרוב," לוחשת דנה
. רובן נועץ בה את מבטו. דנה מטה קלות את ראשה הצדה, מחזירה לו מבט. עכשיו דנה יודעת שהיא ניצחה, הקשר נוצר והיא בטוחה בעצמה. היא נושכת את השפה התחתונה נשיכת פיתוי קטנה. רובן שותק, עדיין מופתע. "לא יתכן שאני הראשונה שמנסה," חושבת לה דנה, ואז ממשיכה, " הינה, כאן כתובת המלון, שבו אני מתאכסנת ומספר הנייד שלי, ואם מרוב ההתרגשות שכחתי להציג
את עצמי, שמי דנה," במילים האלה היא מוסרת לרובן את הפתק שהוכן מראש.
רובן לוקח את הפתק ומכניס לכיסו, לא אומר מילה, ופשוט הולך. דנה מרגישה הקלה.
היא בטוחה שעוד היום, עוד הלילה היא תשמע מרובן.
פרק 2
דנה שוכבת על בטנה, היא ערומה, גופה מבקש לנשום, ולנוח. רובן נוגע בצווארה עם קצות אצבעותיו, ומנשק אותה בעורפה. דנה מסתובבת ומתיישבת, נשענת על הכריות התפוחות של בית המלון. רובן מנשק אותה על השפתיים. שפתיו יבשות וחמות בדיוק כמו שדנה אוהבת, הנשיקות שלו אגרסיביות וחודרניות בדיוק כמו שדנה אוהבת.
הוא קם על רגליו, ניגש לשולחן."את רוצה יין,"? שואל רובן
. דנה מהנהנת בראשה לאות הסכמתה. היא מתבוננת בגופו הערום של רובן. יצירת אומנות! מבנה גופו מושלם, במיוחד הכתפיים. נקודת המפגש בין הצוואר לבין הכתף
שמסמלת עבורה גבריות, אצלו היא מושלמת. גופו של רובן שרירי במידה ומוצק, רגליו הארוכות בנויות היטב. יצירת אומנות! רובן מגיש לה כוס יין, ומתיישב לצידה. ידו השמאלית נוחתת על הירך של דנה, לא מלטפת, רק מסמנת בעלות, וזה נעים לה . גם ריח גופו נעים לה, וגם הליטופים. עד לפני כמה דקות הוא היה מעליה, הוא היה בתוכה. עד לפני כמה דקות היא הרגישה את גופו החם נע קדימה ואחורה, היא הרגישה שעיניי הדובדבן המדהימות שלו חדרו אל נשמתה, כאשר איבר מינו חדר אל גופה. היא הרגישה, היא הרגישה עד... שהפסיקה להרגיש, ככה סתם, לפתע . כאילו
יד זדונית, יד מרושעת הפרידה ביניהם, בין גופו לבין גופה, בין נשמתו לבין נשמתה,
כאילו מכשפה זקנה על ערש דוויי הטילה קללה, והקללה דבקה בדנה בלי להשאיר לה שום פתח למילוט.
דנה יודעת בדיוק באיזה רגע זה קרה. רובן היה בתוכה, ושפתיו חיפשו את שפתיה, ופתאום דנה הבינה שהיא לא מרגישה כלום, כלום... הלהבה כבתה, והיא כבר לא שם, ופתאום שמעה דנה את הרשרושים של הסדינים והצופרים של המכוניות. המגע של רובן עדיין היה נעים, אך הוא לא ריגש אותה יותר. דנה נשכה את שפתיה. מחוסר ברירה הרשתה לעצמה לשקוע בתוך חלום. היא רואה מרתף מחניק וחשוך, מואר על ידי נר אחד בודד. קירותיו בנויים אבן עתיקה וגסה, והם קרים כקרח. לפתע נשמעת חריקה איומה, דלת ברזל קטנה נפתחת, ולמרתף נכנסים שני גברים עטופים בגלימות ארוכות ושחורות. אחד מהם נושא לפיד, והשני מחזיק בידיו כלים משונים. דנה מבינה שאלה הם כלי עינוים. הגברים יודעים בדיוק לשם מה הם באו. הם הולכים אל הפינה החשוכה וגוררים משם נערה ערומה . היא צעירה ובתולית, שיערה הזהוב והגלי מכסה את שדייה הקטנים ולהם פטמות בולטות וורודות. בטנה של הנערה שטוחה, והמשולש בין רגליה עדיין נטול שיערות. הנערה אולי בת שתיים עשרה ולא יותר. היא רועדת מפחד, היא יודעת מה הולך לקרות, כי הרי רק אתמול הייתה המסכנה עדה לעינוי ולהוצאה להורג של נערה אחרת. התמימה הקטנה לא יודעת, שגורלה הולך להיות מר ואכזר אף יותר. שני הגברים מתחילים במלאכה. הם קושרים את ידיה לשני גלגלי ברזל שעל הקיר בעזרת חבלים גסים. החבלים מכאיבים לנערה והיא מתחילה לבכות. "שתקי כלבה, סופך קרוב! , צועק אחד הגברים ומכה אותה בפנים, והשני צוחק ברשעות גמורה. אפה של המסכנה מדמם, והיא משתתקת, חצי מעולפת. את שתי רגליה קושרים הגברים ליתדי עץ, ככה שהבחורה נשארת תלויה על הקיר, קורבן חסר אונים. הגברים מתפשטים ונשארים ערומים, אברי המין הענקיים שלהם מזדקרים, אך הם לא מנסים לאנוס את הנערה, כוונותיהם מרושעות אף יותר.
הגברים מצליפים בה עם שוט ארוך. היא זועקת מכאבי תופת, מתפתלת על הקיר, דמעות זולגות מעיניה . גופה הבתולי מתכסה סימנים מדממים, השוט קורע את בשרה. היא מתעלפת, וגופה הקטן הופך להיות כשק ריק ונטול חיים. אחד הרוצחים שופך עליה מים קרים כי הם עוד לא סיפקו באופן מלא את תאוות העינוי והרצח.
הנערה בקושי פוקחת את עיניה הנפוחות, פניה שסועות, והיא איבדה כל צלם אנוש, והיא כמו חיה קטנה ומבוהלת. עדיף היה לה לשקוע שוב בחוסר הכרה מנחם, כי מה שהיא רואה ממלא את ליבה אימה כה מטורפת עד שהיא לא מסוגלת אפילו לזעוק יותר. אחד השותפים לפשע מחזיק בידו מוט ברזל מלובן. השני פותח את רגליה של הקורבן. המוט הלוהט מוחדר בכוח אל איבר מינה. הגופה מתעוות עיוות אחד ואחרון ומשמיע נחירת גסיסה בודדה ועצובה. ראשה של הנערה נשמט על החזה. דנה יודעת שהילדה המסכנה מתה, דנה גומרת, מגיעה אל סיפוקה, משחררת צעקה של הנאה. דנה פוקחת את עיניה, ורואה את פניו הסמוקות של רובן, ואת עיניו העצומות במאמץ אורגזמי. הוא משמיע אנחה של עונג וצונח על דנה, מתנשף בכבדות. ועכשיו הם יושבים זה לצד זה, ערומים כמו אדם וחווה בגן עדן, שותים יין איכותי. דנה מחייכת אל רובן, ומחזירה לו ליטוף עדין. חשבון הנפש שלה עוד יחכה . הרגע זה לא הזמן.
"יש לי חברה," אומר רובן בשקט. "אז איפה היא עכשיו? מחכה לך בבית עם ארוחת ערב,"? שואלת דנה בנימה לגלגנית ומזלזלת.
"היא נסעה לבקר את הוריה," עונה רובן בפשטות.
"היא צוענייה,"? מתעניינת דנה
. "לא, וגם אני לא, לא כל רקדני פלאמנקו הם צוענים"
"כן, אני יודעת, הרי חקרתי אודותיך "
"הספרדית שלך מעולה, ואגב למה דווקא אני"?
דנה מחייכת, מדביקה נשיקה ארוכה ורטובה לשפתיו של רובן. " בגלל זה רובן, בגלל השפתיים ובגלל העיניים"
"אם לא הייתי רקדן, לא היית מסתכלת בכיוון שלי! ," אומר רובן בפסקנות.
דנה מופתעת. היא מרימה את עיניה, בוחנת שוב את פניו של רובן. המצח שלו גבוה, ואפו הארוך מתרחב במקצת בקצה, וזה מקנה לרובן מראה של כלב ציד גזעי. פיו מלא חיים אך קשוח, והמשולש הזה, -קו המפגש שבין הצוואר ולבין הכתף שכל כך
משגע את דנה, אצל רובן הוא פשוט מושלם. היא יודעת שהייתה מבלה איתו לילה גם
אם היה הוא פועל בניין. דנה רוצה לומר לו את זה, אך רובן מקדים אותה בשאלה, " יש לך חבר"?
"כן," עונה דנה בקצרה, ומחייכת.
" את יודעת שאת משוגעת,"? מצחקק רובן.
"כן, זאת הסיבה שאני כאן,"! עונה דנה ומחייכת. רובן צוחק. היא כמובן צודקת. הוא מעולם לא הסכים לצאת עם מעריצות . למה לו לסבך את חייו? אבל זאת שהגיעה מארץ רחוקה כדי לספק את תשוקתה, בה הוא מצא משהו, משהו זר, משהו מושך. מה זה היה? אולי העיניים שלה, כחולות כים עמוק וסתווי? העיניים שבתוכן אפשר
ללכת לאיבוד? העיניים שמבטיחות, העיניים שמסתירות! ?
"עוד אהיה משורר," חושב רובן לעצמו. הוא לא בגד בחברתו לוסיה מאז שהתחיל לצאת איתה לפני כארבע שנים. מה הוא עושה כאן ערום עם כוס יין ביד, במיטתה של הזרה בעלת עיניים של שדונית ים?
הוא יחשוב על זה מחר, ברגע זה לא מתאים לו, ברגע זה הוא חושק בה. רובן שם את הכוס על השידה. דנה קולטת את תנועותיו . היא מצחקקת, מניחה גם היא את הכוס שלה, ופשוט נשכבת על גבה. דנה נותנת לידיים שלו חופש לעשות בה כרצונו.
רובן מנשק את צווארה, את פטמותיה, את בטנה. לשונו החמימה יודעת את עבודתה. כאשר ראשו בין רגליה, מרגישה דנה דגדוג נעים. היא נאנחת, היא יודעת מה עליה
לעשות. דנה עוצמת את עיניה... דנה רואה גבר רכוב על סוס. הוא מחפש טרף קל. הוא מבחין באישה
כפריה שנראית בהיריון. הגבר מסתכל לצדדים, השטח פנוי. מטרתו ברורה הוא יודע
שהוא הולך לאנוס ולרצוח אותה. כאשר האנס מגיע לסיפוקו דנה מצליחה לגמור.
ושוב פעם הם יושבים ערומים זה לצד זה. רובן נראה עייף ומותש, פניו לחות מזיעה, ושיערו נהיה דביק. הוא לוהט, גופו עדיין לא מעכל את התפרצות ההורמונים וההתרגשויות. דנה נהנית להסתכל עליו. הוא הזיע בגללה ובשבילה . זה רק אומר שהיא שיחקה מעולה את תפקידה של המאהבת הלוהטת. דנה בטוחה שרובן לעולם לא ישכח את ליטופיה המיומנים, את לשונה היצירתיתואת אצבעותיה העדינות, הרי כל תנועה שלה, כל ליטוף הם מדודים ומדויקים להפליא, מכוונים לשגע ולהטריף, לשכר ולשקר. היא נאנחה וזזה, הרימה את האגן, עצמה את עיניה, פערה את פיה, קימטה את הסדין באצבעותיה- וכל זה כחלק מתפקידה שלקחה על עצמה. היא, דנה, כתבה את התסריט, ביימה את ההצגה והייתה בה כוכבת יחידה. היא רק לא הרגישה שום דבר, כמעט שום דבר. ברגע האמת זה ברח ממנה שוב. הקללה לא נעלמה, ואפילו רובן הכה נחשק לא הצליח להפוך לנסיך, שנשיקתו תעיר את הנסיכה הרדומה, את דנה.
להמשך הקריאה:
https://www. scribd. com/document/367307475/Queen-of-Swords-%D7%9E%D7%9C%D7%9B%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA
אם זה רק התקציר של הספר ,הספר חייב להיות מרתק !!
אבל לא חושבת ככה..אני גם לא מוצאת אותו בתפילות...
אבל רק באמונה ובדיבור כמו שאני מדברת עם כל אחד..
היית רואה שהפואנטה של הספר היא הרבה יותר רחבה מזה... אבל אני לא אספיילר כי זה יהרוס לך
איפה אפשר להשיג אותו?